פסטל במוזיאון תל אביב
שבוע שעבר חיפשנו מקום לאכול בקרבת המוזיאון לפני הופעה במסגרת פסטיבל הפסנתר. כיוון שעל פסטל לא הודלקו נורות אזהרה ומצד שני לא מצאנו משהו טוב יותר החלטנו להמר עליה. מבחינת מיקום לא יכול להיות טוב יותר - ממש על המוזיאון בלי לבזבז אף דקת הליכה מיותרת.
אני לא זוכר הרבה מקרים שהגעתי למסעדה בלי שום vision של מה ואיך הולך להיות שם. על פסטל יש מעט מאד דיווחים, ובהתחשב בכך שהמחשב שלנו זרוק אי שם בין קרטונים (בדיוק חזרנו לדירה אחרי שיפוץ) אז גם את המעט שיש בקושי קראנו. הגענו לוח ריק לחלוטין.
אז מה היה לנו שם?
העיצוב של המסעדה קצת מוזר, אבל משתלב עם הקונספט הכללי של המוזיאון. ביום הספציפי של הפסטיבל המקום היה מלא וגדוש. לא כל כך יודע איך זה ברגיל.
על ראשונות ויתרנו והזמנו שתי מנות ביניים ועיקרית אחת.
פפרדלה ירוקים (72). על פי התפריט: שום, שעועית ירוקה, פרחי ברוקולי, פטריות יער, תרד, בזיליקום ואגוזי לוז. על פי הצלחת - לא בטוח שכל המרכיבים שהוזכרו כאן היו אבל בואו נגיד שהיתה נציגות ראויה של ירוקים בשבל להצדיק את השם. מה שבעיקר הפריע לשנינו במנה זה חוסר של אלמנט ש"ירטיב" את הפסטה. לא שהיא תטבע באיזה רוטב אבל לפחות שיהיה משהו שקצת יחבר בין הפסטה ליתר הרכיבים ויתן אחידות יותר טובה למרקם. קצת יותר שמן זית. חמאה. לא יודע מה. אבל במנה כפי שהוגשה זה היה כאילו הפסטה היא משהו אחד. המרכיבים משהו אחר. והיה מאד חסר לנו משהו קצת יותר "רטוב" שיחבר ביניהם. מבחינת טעם - אחרי שנים שלושה ביסים הבנתי את הרעיון הכללי והיה לי בסדר, אבל בטח לא מנה שאזמין שוב.
ספייסי שרימפ (55) - את "גוף" המנה עשו שרימפס וראשי קלמארי. הפעם היה רוטב אבל שלא כמתבקש מהשם ואזהרות המלצרית - המנה לא היתה ספייסי במיוחד. אולי זה טעם אישי שלי (ושל האישה) אבל לא התחברנו למנה הזו ולא כל כך הבנתי למה התכוון המשורר שרקח אותה. המנה נאכלה כי זה לא שהיה בה משהו לא נעים, אבל היא גם לא השאירה שום רושם מיוחד. כמו עם הפפרדלה - טעמתי כבר מנות הרבה יותר טובות על בסיס של שרימפס/קלמארי.
פסטת ראגו לחי עגל (88) - מנה קלאסית שקשה ליפול איתה. הפעם אזהרת המלצרית על חריפות היתה נכונה. הבשר היה אכן חריף במקצת. לא נעים לי לחזור על עצמי אבל אפילו כאן זו לא היתה הגירסה הכי מוצלחת של פסטה לחי עגל שיצא לי לפגוש. אבל לפחות כאן המנה היתה סבירה. אם להיות קוטר עד הסוף אז הרוטב יכל היה להיות מעט יותר סמיך. הגבינה הוגשה לא מפוררת אלא בקרעים, בחירה מאד מוזרה כי כך נמנע ממנה להשתלב במנה ולתרום את הטעם הדומיננטי שפרמזן מגורד יכול להוסיף לפסטה כזו. אבל לפחות על המנה הזו אני יכול להגיד שבביקור נוסף הייתי שוקל להזמין אותה שוב, להבדיל משתי הקודמות שלה.
אחרי כמה פעמים שהאישה דילגה על קינוחים - הפעם הזמנו קרם ברולה (38) שלמרבה ההפתעה היה מאד מוצלח, המנה היחידה בארוחה שהיתה ללא רבב.
השירות היה בסדר גמור. יין שהזמנו - קברנה של יקב יראון - עשה את העבודה במחיר הגבוה למדי של 46 שקלים לכוס.
לסיכום
לפני הרבה שנים לקחו אותנו מבית הספר לביקור במוזיאון תל אביב. אני זוכר שם לוח שחור שמישום מה הוכרז כיצירת אומנות למרות שבמצב המשופץ שהדירה שלנו נמצאת בו אני יכול לייצר משהו כזה תוך חמש דקות. אני זוכר שמי שהדריך את הסיור אמר שמחינת האומן זה בסדר גמור אם אתה שונא את זה. ברור שהוא היה רוצה שתאהב את היצירה אבל גם אם היא עשתה אותך כועס - זה בסדר מבחינתו כי העיקר זה שהיא "עשתה" לך משהו. הכי גרוע מבחינת האומן זה שהיצירה שלו הותירה אותך אדיש.
לצערי זה פחות או יותר הסיכום שלי לארוחה הזו במסעדה של המוזיאון. זה לא שהיה מחריד. בכל אחת מהמנות למעט הקינוח היה מה לשפר אבל זה לא שהיה נורא ברמה כזו שהחזרנו אותה. כל הצלחות חזרו ריקות למטבח - שלא יהיה ספק. נראה לי אפילו שמישהו עם טעם קצת אחר משלי יכול להנות שם. אבל מצד שני - גם לא היה שם שום דבר שהוציא אותנו מהאדישות, שהשאיר בנו איזו חוויה של אוכל - למעט הקינוח שהיה מעולה.
קצת חבל, כי זה מקום שלא סובל מעודף דיווחים והיה נורא משמח אותי להעלות דיווח מפרגן על המקום אבל ההנאה העיקרית שלנו מאותו ערב היתה ההופעה המדהימה והמצמררת של דני רובס ושלמה גרוניך מפסטיבל הפסנתר. אם הם יעשו סיקוול שלה מעבר לפסטיבל כמו שעושים לא מעט אמנים בשנים האחרונות - רוצו.
שבוע שעבר חיפשנו מקום לאכול בקרבת המוזיאון לפני הופעה במסגרת פסטיבל הפסנתר. כיוון שעל פסטל לא הודלקו נורות אזהרה ומצד שני לא מצאנו משהו טוב יותר החלטנו להמר עליה. מבחינת מיקום לא יכול להיות טוב יותר - ממש על המוזיאון בלי לבזבז אף דקת הליכה מיותרת.
אני לא זוכר הרבה מקרים שהגעתי למסעדה בלי שום vision של מה ואיך הולך להיות שם. על פסטל יש מעט מאד דיווחים, ובהתחשב בכך שהמחשב שלנו זרוק אי שם בין קרטונים (בדיוק חזרנו לדירה אחרי שיפוץ) אז גם את המעט שיש בקושי קראנו. הגענו לוח ריק לחלוטין.
אז מה היה לנו שם?
העיצוב של המסעדה קצת מוזר, אבל משתלב עם הקונספט הכללי של המוזיאון. ביום הספציפי של הפסטיבל המקום היה מלא וגדוש. לא כל כך יודע איך זה ברגיל.
על ראשונות ויתרנו והזמנו שתי מנות ביניים ועיקרית אחת.
פפרדלה ירוקים (72). על פי התפריט: שום, שעועית ירוקה, פרחי ברוקולי, פטריות יער, תרד, בזיליקום ואגוזי לוז. על פי הצלחת - לא בטוח שכל המרכיבים שהוזכרו כאן היו אבל בואו נגיד שהיתה נציגות ראויה של ירוקים בשבל להצדיק את השם. מה שבעיקר הפריע לשנינו במנה זה חוסר של אלמנט ש"ירטיב" את הפסטה. לא שהיא תטבע באיזה רוטב אבל לפחות שיהיה משהו שקצת יחבר בין הפסטה ליתר הרכיבים ויתן אחידות יותר טובה למרקם. קצת יותר שמן זית. חמאה. לא יודע מה. אבל במנה כפי שהוגשה זה היה כאילו הפסטה היא משהו אחד. המרכיבים משהו אחר. והיה מאד חסר לנו משהו קצת יותר "רטוב" שיחבר ביניהם. מבחינת טעם - אחרי שנים שלושה ביסים הבנתי את הרעיון הכללי והיה לי בסדר, אבל בטח לא מנה שאזמין שוב.
ספייסי שרימפ (55) - את "גוף" המנה עשו שרימפס וראשי קלמארי. הפעם היה רוטב אבל שלא כמתבקש מהשם ואזהרות המלצרית - המנה לא היתה ספייסי במיוחד. אולי זה טעם אישי שלי (ושל האישה) אבל לא התחברנו למנה הזו ולא כל כך הבנתי למה התכוון המשורר שרקח אותה. המנה נאכלה כי זה לא שהיה בה משהו לא נעים, אבל היא גם לא השאירה שום רושם מיוחד. כמו עם הפפרדלה - טעמתי כבר מנות הרבה יותר טובות על בסיס של שרימפס/קלמארי.
פסטת ראגו לחי עגל (88) - מנה קלאסית שקשה ליפול איתה. הפעם אזהרת המלצרית על חריפות היתה נכונה. הבשר היה אכן חריף במקצת. לא נעים לי לחזור על עצמי אבל אפילו כאן זו לא היתה הגירסה הכי מוצלחת של פסטה לחי עגל שיצא לי לפגוש. אבל לפחות כאן המנה היתה סבירה. אם להיות קוטר עד הסוף אז הרוטב יכל היה להיות מעט יותר סמיך. הגבינה הוגשה לא מפוררת אלא בקרעים, בחירה מאד מוזרה כי כך נמנע ממנה להשתלב במנה ולתרום את הטעם הדומיננטי שפרמזן מגורד יכול להוסיף לפסטה כזו. אבל לפחות על המנה הזו אני יכול להגיד שבביקור נוסף הייתי שוקל להזמין אותה שוב, להבדיל משתי הקודמות שלה.
אחרי כמה פעמים שהאישה דילגה על קינוחים - הפעם הזמנו קרם ברולה (38) שלמרבה ההפתעה היה מאד מוצלח, המנה היחידה בארוחה שהיתה ללא רבב.
השירות היה בסדר גמור. יין שהזמנו - קברנה של יקב יראון - עשה את העבודה במחיר הגבוה למדי של 46 שקלים לכוס.
לסיכום
לפני הרבה שנים לקחו אותנו מבית הספר לביקור במוזיאון תל אביב. אני זוכר שם לוח שחור שמישום מה הוכרז כיצירת אומנות למרות שבמצב המשופץ שהדירה שלנו נמצאת בו אני יכול לייצר משהו כזה תוך חמש דקות. אני זוכר שמי שהדריך את הסיור אמר שמחינת האומן זה בסדר גמור אם אתה שונא את זה. ברור שהוא היה רוצה שתאהב את היצירה אבל גם אם היא עשתה אותך כועס - זה בסדר מבחינתו כי העיקר זה שהיא "עשתה" לך משהו. הכי גרוע מבחינת האומן זה שהיצירה שלו הותירה אותך אדיש.
לצערי זה פחות או יותר הסיכום שלי לארוחה הזו במסעדה של המוזיאון. זה לא שהיה מחריד. בכל אחת מהמנות למעט הקינוח היה מה לשפר אבל זה לא שהיה נורא ברמה כזו שהחזרנו אותה. כל הצלחות חזרו ריקות למטבח - שלא יהיה ספק. נראה לי אפילו שמישהו עם טעם קצת אחר משלי יכול להנות שם. אבל מצד שני - גם לא היה שם שום דבר שהוציא אותנו מהאדישות, שהשאיר בנו איזו חוויה של אוכל - למעט הקינוח שהיה מעולה.
קצת חבל, כי זה מקום שלא סובל מעודף דיווחים והיה נורא משמח אותי להעלות דיווח מפרגן על המקום אבל ההנאה העיקרית שלנו מאותו ערב היתה ההופעה המדהימה והמצמררת של דני רובס ושלמה גרוניך מפסטיבל הפסנתר. אם הם יעשו סיקוול שלה מעבר לפסטיבל כמו שעושים לא מעט אמנים בשנים האחרונות - רוצו.
