על פסיכולוגיה התפתחותית וריבוי מגמות
הי. למיטב ידיעתי, אפשר ללמוד פסיכולוגיה התפתחותית רק באוניברסיטה חיפה. ניסיתי למצוא את הקריטריונים לקבלה להתמחות התפתחותית ולא הצלחתי. אני מניח שאפשר להיכנס להתמחות הזו גם ממגמות אחרות רלוונטיות, כמו פסיכולוגיה קלינית של הילד (אולי גם פסיכולוגיה קלינית של המבוגר, אני לא בטוח ושווה לברר את זה). בכל מקרה, יכול להיות שמי שלא למד התפתחותית וירצה לעשות התמחות התפתחותית יידרש לעשות קורסי השלמה. שוב, אין לי מושג ושווה לך לברר את זה במשרד הבריאות או במועצת הפסיכולוגים.
בכל מקרה, מה שצריך להנחות אותך הוא בעצם עם איזו אוכלוסיה את רוצה לעבוד אחרי ההתמחות... לפי מה שידוע לי, פסיכולוגים התפתחותיים מתמקדים בעבודה עם אוכלוסיה של ילדים בעלי פגיעות התפתחותיות כגון PDD, פיגור שכלי ועוד. אני לא יודע עד כמה יש פרקטיקה פרטית בתחום הזה, אבל אני מניח שעיקר העבודה נעשה במרפאות התפתחותיות. את ההתמחות עושים במרפאות התפתחותיות שרשומות ברשימה שאצרף להודעה הזו. כפי שתוכלי לראות, מדובר בעיקר במכונים להתפתחות הילד שחלק ניכר מהם כולל גם גן ילדים שיקומי. כשאני עשיתי פרקטיקום בתל השומר (קליני), צמוד אלינו היה גן כזה שהיה מיועד לילדים עם PDD ועבד שם צוות של פסיכולוגים התפתחותיים (ומתמחים). אז כמו שניתן להבין, מדובר בעבודה מערכתית בעיקרה, עם ילדים בעלי פגיעות התפתחותיות - ואני מניח שבעיקר עם ילדי PDD כי זה מה שיש הכי הרבה. אני מניח שזו עבודה שהיא לא רק עם הילד עם בשילוב ההורים והמערכות השונות.
מצאתי
שרשור מלפני כמה שנים שעסק בקצרה בפסיכולוגיה התפתחותית מול קלינית, יש שם מישהי שכותבת מהחוויה שלה בהתפתחותית, אולי זה יעזור לך.
עכשיו, בנוגע לדברים שהעליתם על התקנים וכדומה. קודם כל אני רוצה לתקן את מה שנכתב בהודעה של doughnuts. המחקר מהכנסת שמובא שם עוסק בפסיכולוגים
חינוכיים ולא התפתחותיים. מדובר בהתמחות אחרת בכלל שעוסקת בתחומים אחרים. אבל בכל מקרה, אני בטוח שהמצב דומה גם בהתפתחותית, כמו שהוא דומה גם בקלינית. אני די בטוח שיש מחסור בכוח אדם, אבל השאלה היא אם הוא נובע ממחסור באנשים שפונים להתמחות הזו או ממחסור בתקנים. אין לי תשובה על זה. (נגיד, בקלינית אני בטוח שזה מחסור בתקנים, אבל שם זה כי יש הרבה מגמות קליניות בארץ ורבים מבוגריה ממשיכים, או מנסים להמשיך, להתמחות קלינית).
אבל כאן אני אבוא ואומר שלדעתי זו לא "תרבות חלם", כמו שקראת לזה, אלא משהו מכוון. או במילים אחרות, זו לא טעות, זו מדיניות.
זו דוגמה לתהליכי ייבוש לקראת הפרטה שהמדינה עושה. בדיוק כמו שמדברים על זה שהממשלה לא משקיעה בשיפור תשתיות הרכבת ומניעת עיכובים ואיחורים כדי שיהיה אפשר להגיד "הרכבת לא יעילה, צריך להפריט את הרכבת" - כך גם עם השירותים הפסיכולוגיים. שוב, אני מגיע מהעולם הקליני ובו אני עובד, אז אני אשליך משם גם על מה שקורה בשאר המגמות, אבל אין ספק שהתחנות לבריאות הנפש סובלות כבר כמה שנים טובות מייבוש תקציבי שמשמעותו העיקרית היא מחסור בתקנים. בתחנה שבה אני עובד בוטלו בשנתיים האחרונות (מאז שאני שם, בערך) כמה תקנים של פסיכולוגים והמצב דומה גם במקומות אחרים. אפשר לומר שזה מקרי, אפשר גם לחשוב שאולי זה קשור לרצון של הממשלה להצדיק את הרפורמה בבריאות הנפש. (אחרי הכל, זה לא שאין כסף לתקצוב התחנות, הרי משרד האוצר אמור לשמור סף בצד לטובת הרפורמה).
את כותבת שאולי אין תקנים כי יש יותר מדי מגמות. זה לא עובד ככה. צריך לזכור שכל ההתמחויות הקיימות (שש במספר) מעוגנות בחוק הפסיכולוגים, הן לא צצות יש מאין מתוך גחמה של האוניברסיטאות או משהו כזה. ואני ממש לא חושב שמדובר בזילות של המקצוע. את כותבת ש"הכל מאוד דומה אחד לשני" אבל הוא לא. אוכלוסית היעד של פסיכולוג התפתחותי שונה מאוכלוסית היעד של הפסיכולוגית החינוכית ששונה מאוכלוסיות היעד של הפסיכולוג הרפואי ששונה מאוכלוסית היעד של הפסיכולוגית הנוירו-שיקומית ששונה מאוכלוסית היעד של הפסיכולוג הקליני. וכמו שהאוכלוסיות שונות, גם כלי האבחון והטיפול שונים. נכון, ההפרדה היא לא אבסולוטית ויש מקומות של חפיפה (פסיכולוג קליני יכול לטפל בילדים ובמבוגרים, ללא קשר למגמה שבה למד בתואר השני, פסיכולוג חינוכי לעתים עושה עבודה דומה לפסיכולוג קליני בבית הספר ועוד). אבל להגיד שהכל מאוד דומה אחד לשני ושיש פיצול מקצועי בעייתי זה, לדעתי, לא נכון. את לא דורשת מרופאים להיות מומחים בהכל אלא מצפה מהם להתמחות בתחומים מסוימים. כך גם צריך להיות בפסיכולוגיה, לדעתי.
תחשבי שיידרש ממני, כפסיכולוג, לדעת לטפל באדם שעבר תאונת דרכים ונפגע בראשו באותה מומחיות ועם אותו ידע ומיומנות כמו שאני מטפל בילד שחווה מצוקה רגשית עצומה כי ההורים הגרושים שלו משתמשים בו ככלי משחק בריבים המטופשים שלהם ובאותו זמן גם לדעת לטפל בילד בן 6 עם PDD ואז להמשיך לפגישה עם המטופל הפסיכוטי שמאושפז במחלקה שאני עובד בה... מה שאני מנסה לומר הוא שאני יכול לעשות את זה, אבל יש גבול לכמה אני יכול ללמוד על כל תחום, על כל כלי אבחוני או טיפולי, ואז ייצא שאני יודע קצת על הרבה דברים, וזה לא באמת לטובת המטופל או לטובתי המקצועית.
