פסיכולוגית בחופשה

luli201

New member
פסיכולוגית בחופשה

מה עושים כשיש תלות כ"כ גדולה במטפלת והיא בחופשה?

איזה קשר מסובך זה... אם זה היה קשר אמיתי , דו"צ לכל החיים - אולי פחות נורא לשחרר... שתבלה, אחרי הכל היא גם צריכה לנוח.
אבל כשזה לא קשר רגיל ואני כ"כ זקוקה לה... זה מרגיש כאילו זה עלול להתנדף ממנה נורא מהר... ואני עלולנ להישאר עם החור הזה בבדידות גדולה. מעבר להתמודדות היומיומית שמתבררת כקשה הרבה יותר.
אף פעם לא נזקקתי למישהו בכזו עוצמה. זה כ"כ כואב ולא הוגן!
לא היה לי פשוט להתמסר לטיפול ולסמוך על המטפלת וככל שזה גדל כך גם התלות... ואז כשאצלי משהו כ"כ פתוח ומדמם, והפחד מנטישה גם ככה מאוד גדול, היא יכולה לקום וללכת מתי שמתחשק לה בלי שיש לי שליטה או מספיק הגנות להתמודד עם זה.

מבינה אותה לגמרי ואפילו מצליחה קצת לשמוח בשבילה, אבל עדיין... מעלה המון חרדה, מכעיס ו...איך צולחים את זה?
 
תלות בטיפול

שלום לולי,
קשר עם פסיכולוגית הוא דבר מאד מבלבל: מצד אחד הקשר הוא מאד משמעותי כי אנחנו מפקידים בידיה את הסודות הכי עמוקים שלנו, ומצד שני - יש לה חיים "נוספים", בית, משפחה, חופשות - והיא לא תמיד זמינה לנו.
איך מיישבים את הפער הזה?
האמת היא שבמידה מסויימת זה נכון לכל קשר: גם הורה, חבר ובן זוג לא תמיד זמינים לנו ואין לנו ברירה אלא ללמוד להנות מקשר עם הידיעה שאף קשר הוא לא טוטלי ותמיד יהיו רגעי חור ובדידות.
את לא צריכה לשמוח בישבילה, מותר לך גם לכעוס עליה - וזה בסדר: זה חלק מלהיות בקשר, כל קשר.
 

luli201

New member
תודה

אם משווים את הקשר בטיפול לקשר רגיל, דווקא יש לי שאיפה לשמוח בהנאה שלה או של האחרים, גם אם זה לא מדוייק לצרכים שלי. אני חושבת שזה מאוד חשוב לא לחשוב רק מהזווית המצומצמת של עצמנו.
אפשר לחוש יחד עם זאת גם באסה, כאב ואולי אפילו כעס על המציאות שנוצרה...

דווקא בפן שהזכרת ש- כמו קשר רגיל יש בקשר הטיפולי חורים של בדידות, קשה לי לקבל את זה... למרות שסייגת את הדברים, זה יותר מסובך בתחושה שלי.
בקשר טיפולי כשנוצרת תלות, זה מאוד דומה לקשר הורי. בקשר הורי יש צורך בתחושה שישנה איזושהי טוטאלית מצד ההורה. לא בפן המעשי (בגילאים מסויימים כן) אבל במקום שאתה בעדיפות מאוד גבוהה אצלו והוא שם כדי להישאר.
כל אלו לא ממש מתקיימים בטיפול ובתקופות של "חורים" החרדה של נטישה רגשית מועצמת.
 
תלות במטפל / תלות בהורה

הי,
המשאלה קיימת, טבעית והגיונית, גם מול מטפל וגם מול הורים, ואם תסתכלי על תינוקות קטנים - גם הם חווים רגעים שבהם ההורים לא מצליחים למנוע את הכאב שלהם.
במצבים האלה החרדה והתסכול עצומים, כי התינוק באמת חסר אונים ולא יכול להתקיים בלי הנוכחות והטיפול של ההורה.
לפעמים ברגע של עזיבה אנחנו משחזרים את הכאב הזה של התינוק שהיינו, וזה חלק מהקושי.
כבוגרים אנחנו יודעים שאנחנו לא באמת לא-יכולים להתקיים בלי ההורה/מטפל, וזו הטראומה המשתחזרת שמדברת מתוכינו.
הטיפול הוא ההזדמנות לעבד אותה ולהתגבר עליה.
 
למעלה