פסיכולוגית...?
האמת שאני לא יודעת למה אני רושמת פה. אבל אני מרגישה כל כך מבולבלת בתקופה האחרונה. ואפילו שבניגוד לבעבר אני מדברת עם אנשים, גם מבפנים. עם אמא למשל, שיחה אחת הייתה לנו אפשר להגיד כמעט פעם ראשונה אבל..היא לא הבינה אותי כמו שצריך. גם שסיפרתי לה על החרדות שתקפו אותי במשך השנה ושאני לא יודעת מהן...והעניין החברתי אצלי- הכול מעורפל כזה..אני זורקת תשובות וכל מיני דברים באוויר ולא באמת מדברת על זה. מצד אחד כל כך טוב לי יחסית לתקופה המגעילה שאני עוברת בבצפר. שלא טוב לי שם. ועכשיו בחופש..יש לי אפשרות להתנתק, להיות עם אנשים שאני רוצה ואוהבת.. אבל עכשיו אני גם מתלבטת לגביהם. כאילו...אנשים נורמלים היו אומרים על כל אחד מהחברים שלהם מה הוא אוהב: אני אוהב שההוא כזה וההיא כזאת. ואני...אני רק מחפשת את החלק החסר שלהם. החלק המעצבן אותי. וזה מטריף אותי...זה פשוט מטריף אותי. ויש לי יותר מדי כאבי ראש בזמן האחרון. והחרדות האלו, החרדות התעלפות, כמו שעידכנתי פעם קודמת...אז הן חלפו ואני חושבת שיש לזה קשר מאוד חזק לעובדה שאנחנו לא בבצפר עכשיו. וויתרתי על עניין הפסיכולוגית לעת עתה. כמעט וקבענו תור, אמא שלי ממש התקשרה והשאירה הודעה ומיד אחר כך נרתעתי ואמרתי לה שאני לא רוצה בעצם, שאני רוצה לדחות בנתיים. [אף פעם לא הייתי בטיפול] אני מרגישה כמו...כמו בן אדם שלא מרגיש טוב ואז כשהוא הולך לרופא הוא פתאום מרגיש טוב. ואז יש מין תחושת אשמה כזו, תחושת ניפוח ומה אני עושה פה לעזעזאל... והאנשים הקרובים אליי כבר לא כל כך קרובים אליי. אף פעם לא היו לי יותר מדי חברים..אף פעם לא היו הרבה חברים בכלל, ולא שזה משהו שמפריע לי. להיפך, פעם זה הפריע לי, עכשיו לא. אבל..גם מהמעט הזה אי אפשר להפיק את המיטב. אני בן אדם שונה מפעם, אני הרבה יותר פתוחה, מודעת, לא יודעת איך עוד להגדיר...בוא נגיד שאם הייתי חוזרת לפעם, לאני של פעם, הייתי אומרת שטיפול הוא דבר הכרחי בשבילי..בשביל להיפתח. אבל אז פשוט לא רציתי להאמין לזה, התכחשתי למציאות. ידעתי שאני סגורה אבל לא באמת הודיתי בזה. היה לי קשה עם זה. וקשה עם זה שנגעו בזה, בנקודה הזאת והדגישו כמה זה לא בסדר ואני צריכה להשתנות. זה עיצבן אותי. ואני בטוחה שיש לי עוד נקודות שאני יכולה לשפר את עצמי. לדעת לשמור על הביטחון שלי. לדעת להיות אני מבלי לפחד מזה. לא לנסות להידמות לאחרים. ועוד ועוד. ואיכשהו, אני אף פעם לא מעלה את זה... כמו נקודות עיוורות כאלו שאני מסתירה מעצמי. נקודות שנראה לי שפסיכולוג יכול לגעת בהם ולעזור.. אני בטוחה שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב ושבטח החסרתי דברים שאני ארצה להוסיף,תמיד זה ככה. אני מותירה מעין חלל חסר כזה.שאף פעם זה לא מספיק. אבל מקווה שתביני מה שניסיתי לרשום.. אני לא יודעת באיזו גישה לבוא לפסיכולוגית, איך ומה להציג לה ואיך לומר לה.. כי אני הרי אצטרך לפתוח את הפה קצת. אני אצטרך להוציא ממני דברים אבל זה נראה כאילו זה בלתי אפשרי. זה נראה כאילו אני אבוא אליה בהרגשה של..מותרות או..לא יודעת להסביר, הרגשה של...את לא לגמרי צריכה את זה אבל את מתעקשת ומתעקשת. שאני לא בטוחה שאני צריכה להיות פה איך מבררים את זה עם עצמך...איך עושים את זה? ואם בכתב אני מתבטאת בצורה..בינונית...בעל פה אני לא מצליחה להסביר את עצמי טוב כל כך
האמת שאני לא יודעת למה אני רושמת פה. אבל אני מרגישה כל כך מבולבלת בתקופה האחרונה. ואפילו שבניגוד לבעבר אני מדברת עם אנשים, גם מבפנים. עם אמא למשל, שיחה אחת הייתה לנו אפשר להגיד כמעט פעם ראשונה אבל..היא לא הבינה אותי כמו שצריך. גם שסיפרתי לה על החרדות שתקפו אותי במשך השנה ושאני לא יודעת מהן...והעניין החברתי אצלי- הכול מעורפל כזה..אני זורקת תשובות וכל מיני דברים באוויר ולא באמת מדברת על זה. מצד אחד כל כך טוב לי יחסית לתקופה המגעילה שאני עוברת בבצפר. שלא טוב לי שם. ועכשיו בחופש..יש לי אפשרות להתנתק, להיות עם אנשים שאני רוצה ואוהבת.. אבל עכשיו אני גם מתלבטת לגביהם. כאילו...אנשים נורמלים היו אומרים על כל אחד מהחברים שלהם מה הוא אוהב: אני אוהב שההוא כזה וההיא כזאת. ואני...אני רק מחפשת את החלק החסר שלהם. החלק המעצבן אותי. וזה מטריף אותי...זה פשוט מטריף אותי. ויש לי יותר מדי כאבי ראש בזמן האחרון. והחרדות האלו, החרדות התעלפות, כמו שעידכנתי פעם קודמת...אז הן חלפו ואני חושבת שיש לזה קשר מאוד חזק לעובדה שאנחנו לא בבצפר עכשיו. וויתרתי על עניין הפסיכולוגית לעת עתה. כמעט וקבענו תור, אמא שלי ממש התקשרה והשאירה הודעה ומיד אחר כך נרתעתי ואמרתי לה שאני לא רוצה בעצם, שאני רוצה לדחות בנתיים. [אף פעם לא הייתי בטיפול] אני מרגישה כמו...כמו בן אדם שלא מרגיש טוב ואז כשהוא הולך לרופא הוא פתאום מרגיש טוב. ואז יש מין תחושת אשמה כזו, תחושת ניפוח ומה אני עושה פה לעזעזאל... והאנשים הקרובים אליי כבר לא כל כך קרובים אליי. אף פעם לא היו לי יותר מדי חברים..אף פעם לא היו הרבה חברים בכלל, ולא שזה משהו שמפריע לי. להיפך, פעם זה הפריע לי, עכשיו לא. אבל..גם מהמעט הזה אי אפשר להפיק את המיטב. אני בן אדם שונה מפעם, אני הרבה יותר פתוחה, מודעת, לא יודעת איך עוד להגדיר...בוא נגיד שאם הייתי חוזרת לפעם, לאני של פעם, הייתי אומרת שטיפול הוא דבר הכרחי בשבילי..בשביל להיפתח. אבל אז פשוט לא רציתי להאמין לזה, התכחשתי למציאות. ידעתי שאני סגורה אבל לא באמת הודיתי בזה. היה לי קשה עם זה. וקשה עם זה שנגעו בזה, בנקודה הזאת והדגישו כמה זה לא בסדר ואני צריכה להשתנות. זה עיצבן אותי. ואני בטוחה שיש לי עוד נקודות שאני יכולה לשפר את עצמי. לדעת לשמור על הביטחון שלי. לדעת להיות אני מבלי לפחד מזה. לא לנסות להידמות לאחרים. ועוד ועוד. ואיכשהו, אני אף פעם לא מעלה את זה... כמו נקודות עיוורות כאלו שאני מסתירה מעצמי. נקודות שנראה לי שפסיכולוג יכול לגעת בהם ולעזור.. אני בטוחה שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב ושבטח החסרתי דברים שאני ארצה להוסיף,תמיד זה ככה. אני מותירה מעין חלל חסר כזה.שאף פעם זה לא מספיק. אבל מקווה שתביני מה שניסיתי לרשום.. אני לא יודעת באיזו גישה לבוא לפסיכולוגית, איך ומה להציג לה ואיך לומר לה.. כי אני הרי אצטרך לפתוח את הפה קצת. אני אצטרך להוציא ממני דברים אבל זה נראה כאילו זה בלתי אפשרי. זה נראה כאילו אני אבוא אליה בהרגשה של..מותרות או..לא יודעת להסביר, הרגשה של...את לא לגמרי צריכה את זה אבל את מתעקשת ומתעקשת. שאני לא בטוחה שאני צריכה להיות פה איך מבררים את זה עם עצמך...איך עושים את זה? ואם בכתב אני מתבטאת בצורה..בינונית...בעל פה אני לא מצליחה להסביר את עצמי טוב כל כך
