כי בגדול
יש ארבע גישות עיקריות בפסיכותרפיה ומטפלים אוהבים להגיד באיזו גישה הם עובדים כדי שמי שבא אליהם יידע למה לצפות. א. הגישה הפסיכודינאמית – או כמו שכתבת "דינאמית" זו הגרסה המודרנית של הטיפול הפסיכואנליטי של פרויד. להבדיל מפרויד שישב מאחורי המטופל ששכב על ספה, בפסיכותרפיה דינאמית, המטפל והמטופל יושבים זה מול זה ומקיימים שיחה פנים אל פנים. בעוד פרויד תפס את תפקידו של המטפל כניטראלי וכאנונימי ביחסיו עם המטופל כדי לאפשר עבודה אך ורק על החלק הפנימי, המטפלים הדינאמיים מאמינים שיש להתייחס ליחסים הנוצרים בין המטפל למטופל הן בפני עצמם והן כמשקפים את מה שקורה למטופל ביחסיו הבין-אישיים בכלל. בטיפול דינאמי חל מעבר מהדגש התוך-אישי - זה אליו מתייחסים בגישה האנליטית, לדגש הבין-אישי המתבטא בטיפול הפסיכודינאמי. ב. הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית – גישה, שלגמרי לא מסכימה עם הנחת היסוד של הפסיכואנליזה בכך שאינה מתייחסת להתנהגות האדם כ"סימפטום" של הפרעה עמוקה יותר, אלא מתייחסת אליה כהתנהגות שיש לשנותה באופן ישיר. בחלק ההתנהגותי לומדים טכניקות הרפיה במקביל לחשיפה הדרגתית למצבים מעוררי חרדה; ובחלק הקוגניטיבי מנסים לשנות אמונות ומחשבות לא הגיוניות ולערער עליהן מתוך הנחה ששינוי בחשיבה יוביל לשינוי התנהגותי ורגשי. ג. הגישה האקזיסטנציאלית – זו גישה שמנסה לנתק את המטפל ממסגרת תיאורטית כלשהי כדי שיוכל לפתח דיאלוג פורה ואותנטי עם המטופל. הגישה עוסקת בבעיות קיומיות אוניברסליות, כמו הפחד ממוות או חרדת אי-וודאות - ומעודדת את האדם ליטול אחריות על חייו ולעמוד באומץ מול אותן בעיות קיומיות, לא לפחד לחוש את החרדה ולא לנסות להשתיק אותה או להימנע, ככל האפשר, מפרשנות תיאורטית. ד. הגישה ההומאניסטית – גישה דומה מאוד לגישה האקזיסטנציאלית, אך היא פחות תובענית בדרישותיה לאחריות מן המטופל. הגישה שמה דגש על ההגשמה העצמית של המטופל באמצעות מימוש הפוטנציאל האישי הייחודי לו. בכל הגישות מדברים בפגישות, בגישה הקוגניטיבית התנהגותית כמו גם בגישה האקזיסטנציאלית יש בנוסף מטלות ושיעורי בית מעשיים/יישומיים.