פסימיות תהומית

[חתולה במגפיים לה לה לה]

פסימיות תהומית

פעם, מזמן, היתי כלכך תמימה. מלאה באהבה, לעצמי, לעולם. מלאה באור ואמונה. אמונה כזאת, לא באלוהים מהדת אלא באנרגיה, במקור, בייקום, תודעה. האמנתי שיש שפע בעולם, שיש טוב. ושמישהו שומר עליי תמיד. שיש מין מלאך שומר כזה, שבוא חבר שלי ואני יכולה להיות רגועה, לספר לו הכל.
היתי מדברת הרבה עם המלאך/אל/תודעת היקום.
הרגשתי. הכל. את האוויר, הים, השמש, הירח, הכוכבים. הייתי מחוברת. וכשהיה לי רע וכואב, תמיד דיברתי את הכאב, שפכתי, והאמנתי. שמשהו ישמע אותי, שמשהו יכוון אותי.
ובאמת באותה תקופה היו לי אנרגיות חזקות. אנשים אפילו היו אומרים לי שהם רוצים הקרבתי כדי ״להרגיש את האנרגיה שלי״...
הייתי מוארת, היה בי שמש.

ואז התחלתי להתבגר, החיים הפכו לקצת פחות קלים כי נכנסתי להריון והיה לי הריון לא קל נפשית. לא באמת היתי מוכנה לזה ב100%.. וגם הפלתי עובר לפני כמה שנים עובר שלט נועד להוולד כי הגבר שממנו נכנסתי להריון ממש לא רצה את הילד ולא יכלתי כלכלית לעשות את זה לבד.
אני שלמה עם ההפלה ההיא, אבל לצערי הרגשתי שהיה לי חיבור קוסמי לעובר. הרגשתי שאיבדתי את הנשמה התאומה שלי (העובר) ואהבתי את הגבר ההוא אהבת נפש שגזלה ממני את נשמתי.

אחרי הסיפור ההוא עברו כמה שנים, הכרתי גבר מדהים התחתנו ונכנסו להריון. ילדתי. נכנסתי לדכאון. הלידה היתה נוראית ממש. טראומה גדולה.
היה לי קשה להתחבר לילד. יש לי ילד מלאך, קיבלתי את הילד הכי יפה והכי מושלם שיכול להיות. הוא אור. הוא שמש אמיתית... ואני אוהבת אותו בכל נפשי... אבל אני לא מצליחה להיות אמא שמחה. אני לא אמא טובה. אני לא מצליחה לתת לו את כל האהבה והאור והטוב שמגיע לו.
הייתי בדכאון אחרי לידה והוא היה כבד. יצאתי ממנו לבד. אף אחד לא תמך בי... כל הסביבה שלי שראתה אותי נובלת מהאור לחושך רק האשימו אותי... אף אחד לא הבין ואף אחד לא עזר.

והנה אני היום... קולטת את עצמי, חיה מתה. כמו זומבי. כמעט ללא רגשות. בעצם, יש לי המון רגשות. קשים וכואבים בעיקר. אני כבר לא מדוכאת, מצב רוח מאוזן, תפקוד רגיל, מחייכת צוחקת משחקת עם הילד, ובפנים.... בפנים אני נקרעת מרצון לאהוב, את עצמי, את החיים, את העולם... אני לא באמת אוהבת את החיים יותר.
יותר ויותר כואב לי שהבאתי נשמה טהורה לחיים כאלו מסריחים. מוות, כאב, אלימות ומלחמה בכל מקום. פחד, מתח, רעל.
איך אפשר לחזור להיות אופטימית?! למען הילד שלי!! למען עצמי! איך אפשר באמת לשמוח בעולם שיש בו כלכך הרבה כאב?! כל הרגישות הטובה שחי הפכה לאפטיות שלפעמים מתחלפת בעצב תהומי... למשל כשאני שומעת סיפורים מסוריה.. כשאני שומעת על עוד אונס, עוד רצח.. הלב שלי בוכה, אני זועקת מבפנים אלוהים אדירים מה עשיתי!?! הבאתי לעולם ילד... לאיזה עולם?! עולם מלא רע!
קשה לי להשתחרר מזה.. פעם היתי כלכך רוחנית.. כלכך מחוברת לאנרגיות של היקום.. היום אני מרוקנת. עייפה. עייפה מהרוע...
הרגישות שלי בלתי נסבלת.
בשבילי לראות משחקי הכס למשל, בידור לגיטימי בשביל מיליוני כהי חושים לסרי רגש בעולם.. ובשבילי.. עם כל האדישות האפטית שפיתחתי עדיין אלו זוועות שמשאירות לי כאבים בגוף.
וזו רק דוגמא קטנה...
בכלל, תכנים שיש בטלויזיה הרבה פעמים ממש מציפים וקשים בשבילי. אני לא מבינה איך אנשים לא נהיים חולים מכל האלימות הזאת שהם רואים.

פעם האמנתי באהבה.. הרגשתי אותה מסביבי... פעם ידעתי והאמנתי שבכל אייש ואישה יש נשמה ולב. שכל אחד הוא טוב.
שאין באמת אנשים רעים, אלא שיש נסיבות של החיים.
ואני עדיין מאמינה לזה.. איפשהו עמוק עדיין קבורה הבחורה הזאת בתוכי...
שמחייכת, שאוהבת, שיש בה המון שמחת חיים ואופטימיות..
אז פעם האמנתי באהבה....
היום אני מרגישה שהאהבה מתה בעולם..
אין אהבה בעולם החדש הזה.
ואין כמעט אהבה בי, שאיבדה קצת תקווה.


כלכך בא לי לחזור לחיות, להרגיש באמת מהלב, פעם הייתי כולי נאיביות טהורה והיום אני מלאה בציניות ומרירות.
לא רוצה להיות כזאת!!
איך איך איך אפשר לחזור לשמוח לאהוב להפתח כשיש כלכך הרבה כאב ועצב בעולם?!

לא יודעת למה בחרתי את הפורום הזה..
אולי יש פה מישהו שיכול לדבר מהלב.
אני כלכך לבד.

 

[pynokyo]

עצוב. אין לי תשובה מעודדת

החיים קשים ולפעמים אכזריים - גם בין בני אדם וגם בטבע.
אין מדובר בפסימיות או אופטימיות - אלא בעובדות, עובדות חיים ותהליכים טבעיים.
מה שאולי ינחם אותם - הכל זמני, והכל בטבע נמצא בתהליך שינוי מתמיד.
נראה שמאוד קשה לך להשלים עם המצב הקיים מבחינתך, יש אפשרות ללכת לפסיכיאטר ולהיעזר בכדורים.
יש אפשרות ללכת לפסיכולוג ולקיים שיחות נפש.
יש אפשרות להמשיך לחיות את החיים כפי שהם ולתת לתהליכים הטבעיים לעשות את שלהם, קחי בחשבון שתהליכים טבעיים לא תמיד קלים, ולוקחים זמן עד שמגיע שינוי.
לא תוכלי לחזור להיות מה שהיית - מאחר וכל מה שחווית משפיע עלייך בהווה וימשיך להשפיע עלייך בעתיד לטוב או לרע - תלוי בך, בהשקפת העולם שלך, בהתייחסות שלך לדברים, בשינויים אישיים, בשינוי דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות.
בשורה התחתונה - אם אין לך דרך לשנות את מה שקורה סביבך, תצטרכי לעבוד על שינוי עצמי, בגישה שלך, בתפיסה שלך ובהשלמה.

 

[רותי 11]

חתולה במגפיים לה לה לה היקרה

יהיה קצת קשה לענות לך לעומק כאן אבל אשתדל
ציינת שפעם היית נאיבית וידעת את עצמך ואת האלוהות
משום שלחוש אור ואהבה זה לחוש את אלוהים.
החיים הובילו אותך להתנסויות לא פשוטות ש"כיבו" אצלך
את אותו אור.לתחושתך היום. היית רוצה לחזור לאותה
נקודה שבה חיית בתחושה מוארת.
אתחיל ואומר לך שזה אף פעם לא באמת כבה, זה תמיד
נמצא בתוכך פשוט את מסתירה את זה בפנים עמוק בתוכך
המקום שלך שלך היום הוא לדעת להתחבר שוב לאותה
נקודת אור שנמצאת בתוכך לדבר לאותה תודעה אלוהית
שוב, להבין שהיא בכל מקרה תמיד איתך ולא משנה כמה
את חשה לא מחוברת.
את צריכה להתחיל להוציא את עצמך לאט ובנחישות מהמצב
שאת נמצאת בו ויש לך מוטיבציה בדמות הבן שלך לעשות
את זה. אגב לגבי אותה הפלה אל תחיי ברגשות אשמה בגלל
זה מה שהיה צריך לקרות קרה וזה בסדר, אין פה האשמה.
תתחילי להתחבר מחדש לדברים השמחים בחיים הקלילים
החיוביים, תשני את השיח הפנימי שלך לטובה בכל בוקר
תתעוררי ותעשי מעין מדיטציית בוקר שתטעין אותך למשך
כל היום תבקשי מההדרכה/תודעה שלך שתחזק אותך ושתשלח
לך אנרגיות של שימחה וחיזוק. תאמיני לי זה עובד.
אל תראי משחקי הכס (גם אני לא מסוגלת לראות את זה - אכזרי מדי
לטעמי) תראי רק דברים שעושים טוב תשמעי מוזיקה שמחה כל היום
תקיפי את עצמך בקריסטלים שמשפיעים על מצב הרוח, תעשי
ספורט כדי לרענן את הגוף ולשחרר אנרגיות לא טובות שעצורות בגוף
תתחילי בדברים האלה אין טעם לדוש בעבר תתחילי להביט קדימה
עם חזון חיובי, לראות את הטוב שבעולם ולא את הרוע שיש בתוכו
ושוב תנסי לעורר את אותה תחושה שחיית בה בעבר, את יכולה להתחבר
לאותה דמות שהיית, תני לה יוםתר חיים ובמה בחיים שלך ופחות
לחיות במרירות.
נכון שקל לומר את זה אבל אם את באמת רוצה תעשי את זה ועם
הזמן הדברים ישתנו ולטובה