שלום שוב (ארוך...)
רציתי לומר שהפורום שלכם מקסים. כאב לי מאוד לקרא את הסיפורים, אתם אנשים אמיצים ואוהבים ואני רוצה לחזק את ידיכם. אני לא יודעת אם יש לי הרבה לתרום, אחרי הכל מעולם לא גידלתי ילדים ומי אני שאתן עצות להורים מנוסים... אבל מנקודת מבטי אני חושבת שחשוב, כמו שכתבתי, לשדר לילד שאתם תמיד לצידו, תמיד אוהבים אותו, חושבים שהוא יפה, מיוחד וראוי לאושר ולאהבה, ויכול להשיג את מה שהוא ירצה בחיים. החשיפה בגיל הזה לעולמות חדשים, לפיתויים, למין, והרצון העז להיות נאהבים ומקובלים, כמו גם ההתנתקות מההורים, היא קשה ויכולה להיות נפלאה לרגעים. הביטחון העצמי יכול לרדת לקרשים. אז יש כעסים ונתק עם ההורים, אבל אם יש דרך שבה אתם יכולים להראות לילדים שלכם שמתי שהם רק ירצו הם יוכלו להתרפק עליכם בלי דיסטנס ובי ביקורת... כן, אתם יכולים להטיף, לצעוק, להטיל סנקציות, אבל לתת להם להבין שיש להם מקום אצלכם תמיד. בתור הורים אתם יכולים, אולי, פשוט לקבל את זה שהילדים שלכם עוברים שינויים. הם עדיין הילדים שאתם אוהבים ומכירים, אבל הם משתנים כפי שאתם השתניתם כשהייתם בגילם. ואם קשה להם במיוחד זה כואב לכם כהורים, אבל אולי זו הדרך שלהם, הדרך היחידה שלהם לשרוד ולהתבגר. אתם יכולים להיות שם בשבילם, אבל לא להתחלק איתם בקשיים שהם מנת חלקם. לא היה לי קל בתור מתבגרת, ואולי בחרתי בדרכים קשות במיוחד, אבל היום אני לא מתחרטת על כך. התבגרתי מהר יותר מאחרים, והגעתי להשגים רבים בשל כך. איך מבדילים בין מתבגר מורד "נורמטיבי" לבין סימני מצוקה??? שאלת מליון הדולר. אני לא יודעת!!! אני אבל יכולה להעלות כמה השערות: 1. אל תשימו לב לדברים חיצוניים, מראה חיצוני. אופנה היא דבר שמשתנה. (יש לאמא שלי כמה שמלות משנות ה-70' שאין לי אפילו אומץ לחשוב ללבוש) 2. יש סימני מצוקה מובהקים כמו איבוד משקל מהיר וקיצוני או השמנה קיצונית, עיניים אדומות באופן קבוע, חוסר תאבון רציני... היתה לי חוברת בנושא דיכאון, שמפרטת כיצד ניתן לזהות דיכאון קליני אצל בני משפחה. נתתי אותה למישהו, אבל נראה לי שאפשר למצא דברים דומים באינטרנט. אם לא, אני אנסה למצוא אותה... פתחתי את הקישור שהצגת, ושם אכן היה מקרה שבו אין לטעות, הנערה נמצאה במצוקה גדולה. זה הבדל די גדול בהשוואה לבני נוער שסתם מסתגרים בחדר ורבים עם ההורים... עוד דבר שנראה לי חשוב לציין, וזה מה שעשיתי עם אחותי הקטנה כשהיא התחילה להפסיק להיות ילדה: אמרתי לה שהיא יכולה לפנות אלי בכל בעיה. שאם היא אי פעם תיקלע לבעיה, אני כאן. אמרתי לה שאני יודעת שהיא מאוד שומרת על הפרטיות שלה ולא אוהבת לשתף בני משפחה בדברים אישיים שקורים לה, אבל חשוב לי שהיא תדע שאני כאן בשבילה, כי כשאני הייתי בגיל הזה הייתי לבד וזה היה קשה. גם נתתי לה בעל כורחה כמה עצות לגבי סמים וסקס. למשל, בכל הזדמנות הזכרתי לה שהקונדומים של R-3 נקרעים בקלות ושאם היא צריכה עדיף שתשתמש בחברות איכותיות יותר, שלא תסמוך על החבר בעניינים האלה ושתדאג לעצמה תמיד. אלה דברים שחוויתי על בשרי. לי לא היה עם מי לדבר על זה. לה היה, היא מאוד הסמיקה ואף פעם לא שיתפה אותי בדברים אישיים כל כך, אבל היא ידעה שאני כאן. זה גם משהו... וכנראה שהיא לא נקלעה למצוקה ולא היתה צריכה אותי באופן הזה. אחותי מאוד סגורה, והרבה פעמים אמא שלי לא ידעה איך להגיע אליה. אז בתור אחות אמרתי לה את זה. אם אתם לא יכולים להגיע אל הילדים שלכם, נסו לחשוב מי מבני המשפחה יכול להרשות לעצמו לפנות אליהם בצורה כזאת. של חצי אח גדול חצי הורה וגם קצת חבר... ועוד דבר אחרון: מכיוון שזה פורום של הורים לילדים שעברו טראומות, אני רוצה מאוד להמליץ על הרפואה המשלימה. אפשר לעשות כל כך הרבה, גם בתחום הפיזי וגם הנפשי, והיום יש אפילו "פסיכולוגים אלטרנטיביים", אנשים שהתמחו בטיפולים על ידי שיחות, אבל לא כפי שהפסיכולוגיה הקונוונציונלית עושה. חשוב מאוד, כמובן, להגיע למטפלים מהימנים, בעזרת המלצות זה הכי טוב. אשמח לענות לשאלות נוספות ותודה על ההקשבה...
