פעם בשבוע אני מביט לפחד בעיינים../images/Emo45.gif
פעם בשבוע ,מתוך בחירתי החופשית,אני עוטה חלוק לבן ,נועץ בו את התגית הנושאת את שמי ואת שם הארגון המתנדבים עליו אני נמנה,ובצעד מהוסס אני מהדס אל תוככי המחלקה בבית החולים . בית החולים,הגבול האחרון,לב המאפליה של תמצית האימה,הדביר בו שוכן אליל הפחד,המולך האכזר של עולמי המסוייט. לבי הולם כקורנס,נשמתי נעתקת,כסות צמיגה של זיעה מחתל את אברי,בחילה חומצית פושה בוושט,אני נחנק....... אני נכנס לחדרי החולים ,על פני חיוך,מתעניין במכאוביהם,מלטף ראשים שמוטים,מקנח שפתיים בקועות עטורות ריר,אוחז כפות ידים צפודות העורגות למגע אנושי חם,ומאכיל אותם אלה שתש כח זרועותיהם להרים כףאוכל אלעבר פיהם. מעיי חמרמרים ,אני משוטט בינות שקיות הדם והשתן,ריח חומרי החיטוי והתרופות מסתולל באפי,הרופאים בחלוקים הירוקים של חדרי הניתוחוחנים מול אור הניאון החיוור צילומים כהים. אני עומד להתעלף.... שותה מעט מים קרירים וחוזר,מכין שתיה לבני המשפחה הדוממים,מעודד בלחש את הדואבים ,מחבק ,מנשק, "תראו יהיה בסדר...". דוק ערפילי מליט את עייני,אני פוחד ,כל אברי זועקים בכל ניחר:צא,לך,ברח!!!!!!! ואני נשאר,עד תם המשמרת.פעם בשבוע ,תמיד באותו היום,אני מביט לפחד הארור הזה ישר בעיינים,נכון,הוא חזק,רב תושייה,וברגיל הוא מנצח.אבל פעם בשבוע אני מביט בעינייו.......! כאשר אני שב לביתי,אני תשוש וסחוט,אין בגופי טיפת אויר.אני מקרצף את גופי בתזזית וצונח כזלזל על מטתי. שם,ברחם החמימה והבטוחה אני מתכנס לתנוחת עובר,נועץ את ראשי הכבד בכרית,עוצם את עפעפי,ןשוקע בעלטה מבורכת,ממתין עד בוש לשינה הגואלת.
פעם בשבוע ,מתוך בחירתי החופשית,אני עוטה חלוק לבן ,נועץ בו את התגית הנושאת את שמי ואת שם הארגון המתנדבים עליו אני נמנה,ובצעד מהוסס אני מהדס אל תוככי המחלקה בבית החולים . בית החולים,הגבול האחרון,לב המאפליה של תמצית האימה,הדביר בו שוכן אליל הפחד,המולך האכזר של עולמי המסוייט. לבי הולם כקורנס,נשמתי נעתקת,כסות צמיגה של זיעה מחתל את אברי,בחילה חומצית פושה בוושט,אני נחנק....... אני נכנס לחדרי החולים ,על פני חיוך,מתעניין במכאוביהם,מלטף ראשים שמוטים,מקנח שפתיים בקועות עטורות ריר,אוחז כפות ידים צפודות העורגות למגע אנושי חם,ומאכיל אותם אלה שתש כח זרועותיהם להרים כףאוכל אלעבר פיהם. מעיי חמרמרים ,אני משוטט בינות שקיות הדם והשתן,ריח חומרי החיטוי והתרופות מסתולל באפי,הרופאים בחלוקים הירוקים של חדרי הניתוחוחנים מול אור הניאון החיוור צילומים כהים. אני עומד להתעלף.... שותה מעט מים קרירים וחוזר,מכין שתיה לבני המשפחה הדוממים,מעודד בלחש את הדואבים ,מחבק ,מנשק, "תראו יהיה בסדר...". דוק ערפילי מליט את עייני,אני פוחד ,כל אברי זועקים בכל ניחר:צא,לך,ברח!!!!!!! ואני נשאר,עד תם המשמרת.פעם בשבוע ,תמיד באותו היום,אני מביט לפחד הארור הזה ישר בעיינים,נכון,הוא חזק,רב תושייה,וברגיל הוא מנצח.אבל פעם בשבוע אני מביט בעינייו.......! כאשר אני שב לביתי,אני תשוש וסחוט,אין בגופי טיפת אויר.אני מקרצף את גופי בתזזית וצונח כזלזל על מטתי. שם,ברחם החמימה והבטוחה אני מתכנס לתנוחת עובר,נועץ את ראשי הכבד בכרית,עוצם את עפעפי,ןשוקע בעלטה מבורכת,ממתין עד בוש לשינה הגואלת.
