רימונית היחידה
New member
פעם הייתי פה
אני לא יודעת מה גרם לי להיכנס לפורום היום, אחרי כלכך הרבה זמן שלא הייתי פה.
אבל אני זוכרת שתמיד עודד אותי לשמוע סיפורי הצלחה של כאלה שהיו שם לפני, והייתי רוצה לומר כמה מילים משלי.
אז קצת רקע -
אני בת 41, אמא לשני ילדים שנוצרו ב IVF מיקרומניפולציה. הגדול חגג החודש בר מצוה, והקטנה בת 9.
לטיפולים הגעתי עקב בעיית זרע חמורה של הבעל (ואפילו נאמר לנו לשקול תרומת זרע עוד בטרם התחלנו לנסות להרות בעזרת טיפולים), ועם הזמן וככל שהטיפולים התארכו, פיתחתי תגובת התנגדות חזקה להורמונים ולא הצלחתי לייצור ביציות רבות ו/או תקינות , כלומר, תגובה שחלתית ירודה.
עכשיו תחברו את שתי הבעיות הנ"ל ביחד ומה תקבלו?
הילד הראשון, הגיע מהר - הצלחתי להרות בטיפול השני.
את הילדה השנייה הריתי לאחר כשנתיים וחודשיים, לאחר 12 מחזורים שלמים של IVF, כולל הריון כימי אחד.
את הטיפולים לילד השלישי התחלתי כ 5 חודשים אחרי ההריון השני - עברתי 13 סבבים מלאים של IVF + כ 15 סבבים שהופסקו בגלל תגובה ירודה או ביוץ מוקדם. סה"כ - 4.5 שנים של טיפולים לילד 3.
כאמור, ילד שלישי כבר לא הצלחנו להביא לעולם.
אני מספרת את סיפורי משתי סיבות -
1. לחזק את ידיהן של אלה שעדיין נמצאות בטיפולים ועדיין מקוות להצליח ולהרחיב את המשפחה. אל תפסיקו לקוות.
אני סיימתי את הטיפולים רק כאשר הרופא המטפל אמר לי שאין יותר מה לעשות ושאם ארצה ילד שלישי, אצטרך להשתמש בתרומת ביצית.
2. לחזק את ידיהן של אלה שנמצאות לקראת סיום השלב הנ"ל בחייהן, וצריכות להחליט האם הן מסוגלות להסתפק בילד/ים הקיימים.
והמסר הוא - יש חיים אחרי
אני יודעת שקשה להאמין, כשנמצאים בכל הקושי של הבדיקות, וההזרקות ושאיבות וכו', אבל אני מצאתי את אהבת חיי מחדש.
אחרי שנים של קיום יחסי מין "כי צריך", עם מחשבות של "למה אני בכלל שוכבת איתו אם לא ייצא לי מזה ילד", אני שוכבת עם בעלי כי אני רוצה, כי כיף לי, כי אני אוהבת אותו, כי הוא החבר הכי טוב שלי,
והכי חשוב - אני לא מצפה שייצא לי מזה משהו.
אני אוהבת את החיים שלי היום.
לפני כמה שנים, חשבתי שאם לא יהיו לי לפחות 3 ילדים, אתמוטט, אהיה אומללה. היום אני רואה את הדברים אחרת.
אני באמת אומרת תודה על מה שיש ומסתפקת בשניים המדהימים שקיבלתי.
כשאמרו לי - "תגידי תודה שיש לך 2, ושיש לך גם בן וגם בת" - רציתי להכניס מכות למישהו.
אני יודעת איך אתן מרגישות ומה עובר עליכן (עד היום, כשאני מנגבת בשירותים, אני בודקת על הנייר אם יש דם - זו סריטה שלא עברה), אבל אני כאן כדי להגיד לכן, שכאשר הכל נגמר, ואין עוד סיכוי, והחלטתן (או החליטו בשבילכן) שדי - יש חיים אחרי, ואפילו חיים טובים מאוד.
אז בהצלחה לכולכן
מי ייתן ותצליחו להגשים את כל מה שאתן מאחלות לעצמכן
רימונית היחידה
אני לא יודעת מה גרם לי להיכנס לפורום היום, אחרי כלכך הרבה זמן שלא הייתי פה.
אבל אני זוכרת שתמיד עודד אותי לשמוע סיפורי הצלחה של כאלה שהיו שם לפני, והייתי רוצה לומר כמה מילים משלי.
אז קצת רקע -
אני בת 41, אמא לשני ילדים שנוצרו ב IVF מיקרומניפולציה. הגדול חגג החודש בר מצוה, והקטנה בת 9.
לטיפולים הגעתי עקב בעיית זרע חמורה של הבעל (ואפילו נאמר לנו לשקול תרומת זרע עוד בטרם התחלנו לנסות להרות בעזרת טיפולים), ועם הזמן וככל שהטיפולים התארכו, פיתחתי תגובת התנגדות חזקה להורמונים ולא הצלחתי לייצור ביציות רבות ו/או תקינות , כלומר, תגובה שחלתית ירודה.
עכשיו תחברו את שתי הבעיות הנ"ל ביחד ומה תקבלו?
הילד הראשון, הגיע מהר - הצלחתי להרות בטיפול השני.
את הילדה השנייה הריתי לאחר כשנתיים וחודשיים, לאחר 12 מחזורים שלמים של IVF, כולל הריון כימי אחד.
את הטיפולים לילד השלישי התחלתי כ 5 חודשים אחרי ההריון השני - עברתי 13 סבבים מלאים של IVF + כ 15 סבבים שהופסקו בגלל תגובה ירודה או ביוץ מוקדם. סה"כ - 4.5 שנים של טיפולים לילד 3.
כאמור, ילד שלישי כבר לא הצלחנו להביא לעולם.
אני מספרת את סיפורי משתי סיבות -
1. לחזק את ידיהן של אלה שעדיין נמצאות בטיפולים ועדיין מקוות להצליח ולהרחיב את המשפחה. אל תפסיקו לקוות.
אני סיימתי את הטיפולים רק כאשר הרופא המטפל אמר לי שאין יותר מה לעשות ושאם ארצה ילד שלישי, אצטרך להשתמש בתרומת ביצית.
2. לחזק את ידיהן של אלה שנמצאות לקראת סיום השלב הנ"ל בחייהן, וצריכות להחליט האם הן מסוגלות להסתפק בילד/ים הקיימים.
והמסר הוא - יש חיים אחרי
אני יודעת שקשה להאמין, כשנמצאים בכל הקושי של הבדיקות, וההזרקות ושאיבות וכו', אבל אני מצאתי את אהבת חיי מחדש.
אחרי שנים של קיום יחסי מין "כי צריך", עם מחשבות של "למה אני בכלל שוכבת איתו אם לא ייצא לי מזה ילד", אני שוכבת עם בעלי כי אני רוצה, כי כיף לי, כי אני אוהבת אותו, כי הוא החבר הכי טוב שלי,
והכי חשוב - אני לא מצפה שייצא לי מזה משהו.
אני אוהבת את החיים שלי היום.
לפני כמה שנים, חשבתי שאם לא יהיו לי לפחות 3 ילדים, אתמוטט, אהיה אומללה. היום אני רואה את הדברים אחרת.
אני באמת אומרת תודה על מה שיש ומסתפקת בשניים המדהימים שקיבלתי.
כשאמרו לי - "תגידי תודה שיש לך 2, ושיש לך גם בן וגם בת" - רציתי להכניס מכות למישהו.
אני יודעת איך אתן מרגישות ומה עובר עליכן (עד היום, כשאני מנגבת בשירותים, אני בודקת על הנייר אם יש דם - זו סריטה שלא עברה), אבל אני כאן כדי להגיד לכן, שכאשר הכל נגמר, ואין עוד סיכוי, והחלטתן (או החליטו בשבילכן) שדי - יש חיים אחרי, ואפילו חיים טובים מאוד.
אז בהצלחה לכולכן
מי ייתן ותצליחו להגשים את כל מה שאתן מאחלות לעצמכן
רימונית היחידה
