פעם חשבתי

[ג שם]

פעם חשבתי

שהמנדט של העבודה הסוציאלית היא- לעבוד עם האוכלוסיה שאף אחד אחר לא מצליח להגיע אליה. סתם, הגיגי סוף שבוע.

 

[טל קר]

למה חשבת כך?

לדעתי המנדט של העבודה הסוציאלית כולל את כל סוגי האוכלוסיה. עבודה סוציאלית היא לא פסיכולוגיה לעניים, היא פרופסיה שונה (ומאוד מאוד מגוונת) וככזו נראית לי מיועדת לכו-לם.

 

[ג שם]

בדיוק בגלל זה

בגלל שהיא לא אמורה להיות פסיכולוגיה, ולא פסיכולוגיה לעניים.

 

[טל קר]

לא הבנתי את הקשר,

אם עבודה סוציאלית זו פרופסיה שונה, למה היא אמורה לדעתך להתיחס רק לאוכלוסיות מצומצמות?

 

[ג שם]

כי

אין לי ספק שיש עובדים סוציאלים נפלאים שעובדים במרפאות לבריאות הנפש בפסיכותרפיה, תמיד מעניין אותי לדעת מה הידע/ הגישה הייחודית שלהם שמבחינה בינם לבין הפסיכולוגים. אין לי ספק שיש עובדים סוציאלים נפלאים בשירות מבחן, בפועל יש קציני מבחן עם השכרה של חינוך, ותמיד מעניין אותי לדעת מה התרומה הייחודית של העבודה הסוציאלית בשירות המבחן. וכו' וכו'. בעיני הידע והמנדט הייחודי של העבודה הסוציאלית היא לעבוד עם אותם אלה "שהמערכות" התייאשו מהם. אלה שמסתובבים בלילות בפארקים הציבוריים, שילדיהם הוצאו מביתם לפנימיות/ אומנה, אותם אלה שאף שירות (חינוכי, פסיכולוגי וכו') לא הצליח להגיע אליהם. וכתבתי את זה בגלל ריבוי הגיגים בסביבתי על "איך אפשר ללמוד עבודה סוציאלית ולהיות מטפל קליני".

 

[עוסג]

../images/Emo5.gif אני מצטערת

כמו שאני רואה את זה, השירות הציבורי, בדרך כלל, מספק מענה בזול או בחינם למי שלא יכול להרשות לעצמו לפנות לשירות פרטי. נכון שלא תמיד ולא בכל מצב, אבל זו התמונה הכללית. לצערי, לא פעם אני נתקלת בעו"ס, רופאים וכו' שעובדים גם בשירות הציבורי וגם באופן פרטי - אשר מזלזלים בפונים בשירות הציבורי ורצים במסירות רבה לטפל באנשים שמשלמים להם. דוגמא מאוד אקטואלית היום היא הרפואה הפרטית בבתי החולים.

 

[טל קר]

ההבדל המרכזי הוא הפסיכו-סוציאליות,

כלומר הסוציאליות לצד הפסיכו P: לא נראה לי משהו שראוי לזלזל בו. היכן שאני עושה את העבודה המעשית שלי, יש פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ביבליותרפיסטים, מטפלים בתנועה, מרפאים בעיסוק, אחים פסיכיאטרים, ועו"ס. גם פסיכולוגים, גם פסיכיאטרים, גם אחים שעברו בית ספר לפסיכותרפיה וגם העו"ס מספקים גם פסיכותרפיה. כך שהעו"ס גם נמצאת בצוות שנותן פסיכותרפיה, גם אחראית במקרה הצורך על הקשר מול המשפחה, גם אחראית על הקשר מול בט"ל, המעסיק, מסגרות שיקומיות, לשכת הרווחה וכד', ולא רק למטופל, אלא גם לסביבתו מתוך הנחה שיש קשר בין סטרסורים בסביבה לבין ההתקף הנוכחי. למשל יצירת קשר במקרי הצורך עם לשכת הרווחה בנוגע לסיוע לבני משפחה כעת שהמטופל לא עובד ומאושפז, או עזרה במציאת מסגרות טיפול לבן משפחה שהמטופל מטפל בו והעומס הרגשי והפיזי תרם למשבר, וכד'. אני לא חושבת שעבודה סוציאלית צריכה להיות *רק* הפתרון האחרון לאלו שכל המסגרות האחרות כשלו מלטפל בהן, לדעתי לעבודה סוציאלית יש גישה משלה שרלוונטית לא רק למי שמסתובב בלילות בפארק, אלא גם למי שבבעלותו שורת הפנטאוזים בפארק.

 

[ורדבר]

טל קר, אהבתי את מה שכתבת

ורציתי להוסיף, שבמדינה שדוגלת במדיניות הרווחה ומפתחת את שרותי הרווחה על בסיס אוניברסלי - גם עשירים וגם עניים יכולים להנות מכך. אנשים בעלי מעמד סוציואקונומי גבוה פועלים על מנת שהשרותים הניתנים להם יהיו ברמה טובה, ובזכות כך גם בעלי הכנסה נמוכה יכולים להנות משרות סוציאלי טוב. לעומת זאת, כאשר המדינה הולכת לכיוון של סעד ולא רווחה - העובדים בסוציאליים הופכים להיות פקידי סעד עם כל המשתמע מכך... לצערי לשם אנחנו צועדים היום.

 

[אבי חברוני]

אולי אפשר לומר

שכאשר המצב הוא כזה, בו חסרי היכולת הולכים והופכים עוד יותר חסרי יכולת, יש פשוט עבודה רבה יותר לעו"ס, משום שהוא זה שיטפל בהם ולא המשטפלים המדיסציפלינות האחרות. כלומר, לא שתפקידנו הופך להיות טיפול באומללים בלבד, כי כמו שכתבת - עו"ס ממלא תפקידים רבים, וימשיך למלא אותם גם כאשר המדינה הולכת ומתנערת מחובתה לאזרחים (ה"לא יצרניים"), אלא הוא זה מבין המטפלים שחווה את תוצאות המדיניות הזו.

 

[ורדבר]

אבי - תיקון קטן

בהחלט יש יותר עבודה כאשר המצב הכלכלי מתדרדר, אבל כאשר המדינה מתנערת מהאחריות לעוס"ים יש פחות כלים לעזור, כי מקצצים את התקציבים, מפטרים את העו"סים, או ש"סתם" לא משלמים להם משכורות, וכו'

 

[אבי חברוני]

אכן נכון

אז אם ניקח תרחיש קיצוני, בו התקציבים מקוצצים כל כך עד שאין לעו"סים בעצם אפשרות לתת שירות מיוחד מלבד שיחות, הרי שאז לא יהיה הבדל בינם לבין פסיכולוגים, והרי פסיכולוגים מוכשרים במיוחד לסוג כזה של טיפול. האם זה אומר שיש סכנה שלא יצטרכו עוד עו"סים?....

 

[ורדבר]

צחוק עצוב....

אני מרגישה בעצמי איך אני נהיית יותר ויותר פסימית לגבי מקום העבודה הסוציאלית במה שנקרא "סדר היום המדיני", דהיינו תקציבים, שפרושם היכולת לתת שרות. כשאדם בא לפסיכולוג הוא מצפה לשיחות, והיכולת של הפסיכולוג לספק לו אותן תלויה בו ובמקצועיותו ולא תלויה בגורם חיצוני כמו משרד העבודה והרווחה, למשל. אנחנו, העוס"ים לא יכולים לעבוד במנותק מהמערכת - זה כוחנו וזו גם חולשתנו.... אני יודעת שלפעמים, בקטן אנחנו יכולים להילחם על פונה מסוים ולקבל עבורו משהו, אבל בגדול אין לנו לצערי הרבה כוח לשנות את המדיניות, וזה נורא מתסכל. אולי בגלל התסכול הזה חלק גדול מאיתנו בוחר בסופו של דבר להתמקצע בתחום טיפולי פרופר.

 

[ג שם]

אפשרות נוספת

היא להלחם במערכת.

 

[עוסג]

במדינת הגמדים רעש מהומה...

הצבא לובש מדים יוצא ל מ ל ח מ ה!!! (ונא לא לקחת ברצינות את הציניות שלי, זה פשוט מן מצב רוח זמני. כמובן שאני מאמינה שצריך לצאת למלחמה).

 

[אבי חברוני]

אחד המרצים שלי היה שואל

"למי אני עמל"? כמובן ששפת אמו לא הייתה עברית, שהרי אחרת היה שואל בעברית צחה "בשביל מי אני עובד"? בכל מקרה כוונתו היתה שצריך כל פעם לבדוק מי הלקוח שלנו. אם נשתמש בכלל זה (ואולי נחרוג מכוונתו הראשונית של הממציא) צריך לחשוב אם הלקוח שלנו הוא המערכת שמעסיקה אותנו, או החברה. יתכן שאין הבדל בין המערכת לחברה מאחר והמערכת נותנת לנו מנדט לפעול בשם החברה. במקרה כזה עלינו לשתוק ולהמשיך לעשות מה שתגיד לנו המערכת לעשות. במקרה אחר אפשר להחליט שהחברה היא הלקוח ולאיש אין מנדט לתת לנו מנדט לפעול עליה, ואז להפוך להיות מובילי שינוי חברתי, גם (בעיקר) כנגד המערכת, כדי לאלץ את החברה להשתנות כך שתהיה לטובת כלל אזרחיה (או כל מטרה אחרת שהרוב רואה כנכונה). ואחרי כל המילים לעיל צריך אומץ לוותר על מקום עבודה, על מסגרת, על שקט יחסי ועל הרבה דברים אחרים, כדי לפעול בשם האידיאולוגיה שמפעמת בעצמות. אני לא יודע אם לי עצמי יש אומץ כזה

 

[עוסג]

אבי. אני, אני זה הלקוח שלי. קודם כל

אני. אני זה החברה והמערכת והפונים. ולא הייתי ממהרת לעזוב מקום עבודה. אם אפשר, אז צריך לשנות מבפנים ויש לנו מנדט לזה (ואל תשאל אותי איך

)

 

[אבי חברוני]

אפשר לשנות מבפנים

עד שמגיעים לבעל האינטרס הראשי שכבר לא יהיה מוכן לשמוע על שינויים, כי הם ישנו עבורו משהו משמעותי מדי. למשל, פגיעה בכלכליות של העסק (השיקומי) שלו. בסוף נתקלים בקיר. ואחרי שחשבתי קצת הבנתי למה התכוונת ב"אני זה הלקוח שלי".

 

[ג שם]

ואני זה לא החברה והמערכת והפונים.

לחלוטין לא. אני- ג שם, מביאה לעבודה את יכולותי כישורי כמו גם האידאולוגיה שלי ואישיותי המסוכסכת. ה"פונים" של הם אנשים אחרות עם ציפיות ורצונות משלהם, לא תמיד אני מזדהה איתם. החברה? משהו עמום ברקע. "המערכת" היא אמצעי. היא ערמת כללים והנחיות ותקציבים שאמורים לעזור להם, לפונים. מבחינתי, אם היא נכשלת בתפקיד, היא צריכה להשתנות. לא הפונים וצרכיהם. לא תמיד הצלחתי: היו פעמים שהצלחתי, היו שלא הצלחתי, היו פעמים שהצלחתי לתמרן בתוך המערכת, שהנחיתי את הפונים לקבלת סיוע משפטי נגד המערכת, שפניתי לעיתונות,לפיקוח, היו פעמים - שזה היה לי עקרוני, שעזבתי מקומות עבודה, והיו הרבה פעמים שאמרתי את הדברים בקול רם ואני מקווה שמשהו מתוך הדברים שאמרתי נשאר שם. כן, אני קוץ בתחת. ועוד כזה שמפתח זיהום סביבו. ואני ממש לא באה להטיף ש"ככה" כולם צריכים לעשות. כה אני עשיתי, ובין השאר כי לא ממש פחדתי לעזוב מקומות עבודה ולנקות בתים במקום.

 

[עוסג]

אני זה הלקוח שלי

אבי כתב "בשביל מי אני עמל" ואמר: צריך לבדוק מי זה הלקוח שלנו, ובשביל מי יש לנו מנדט לפעול. אז - אני זה הלקוח של עצמי, בשבילי אני עמלה, ויש לי מנדט לפעול בשביל מי שאני בוחרת. ועוד - - בתוך עמי אני חיה, ואני גם חלק מהחברה וגם חלק מהמערכת - ובתוך כל זה, אני קודם כל נאמנה לעצמי, וזה כולל העקרונות שלי וסדרי העדיפות שלי - שאותם אני קובעת. בסדר עכשיו?

 

[ג שם]

תמיד בסדר, עכשיו הבנתי מה שלא הבנתי