פעם, לפני שהתגייסתי
חשבתי לעצמי: למה לעזאזל שיהיה לי יותר קשה מלכולם?? זה לא שיש לי קרניים. אף אחד לא הולך לדעת עלי ממילא, ואת מי בכלל זה מעניין? כולה נטייה מינית. אז אני אוהבת בנות, אז מה? אז זהו, שלא. לא כולם התייחסו לזה בכזו שלוות נפש. ועצוב מאוד להגיד, אבל גם אני לא. בטירונות הכל היה בסדר. במקרה נפלתי על בנות נהדרות (מה שלא קורה הרבה בטירונות כל"צ..), סיפרתי ודיברנו על זה והכל היה נהדר. חשבתי לעצמי, שאם זה ככה, בצה"ל שפחדתי ממנו, אז איזה יופי. הכל הולך להיות נהדר. הגעתי לבסיס הקבע שלי, בסיס סגור אי שם בערבה (אני גרה בשרון), ופשוט לא מצאתי את עצמי. כולם היו כל כך "חבר´ה", שפחדתי שברגע שאספר למישהו, הוא יספר הלאה, ואני אמצא את עצמי מחוץ לחבורה. כשכבר אזרתי אומץ וסיפרתי לאחת החברות הטובות שלי שם, קיבלתי את התגובה הבאה: "באמת? איכס! מה, התנשקת עם בת?!" מיותר לציין שמאז למדתי לסתום. היחידה שלי נחשבת ליחידה איכותית עם אנשים טובים, אבל כל שיחה ששמעתי על הומואים, לסביות ושאר ירקות, הסתיימה בסיכום של גועל נפש. בושה להגיד, אבל אצלנו, "יא הומו" זה עדיין קללה. הבנות שגרות איתי לא יודעות. אני עדיין מנסה לרמוז מדי פעם, זה לא עובד כל כך. לא קשה לי עם זה שאני אוהבת בנות. זה לא שאני מתקלחת איתן ומפנטזת, או משהו בסגנון. קשה לי שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד, ובעצם ממצב בו אני לא בארון, באזרחות, נכנסתי אליו בחזרה בצבא. אני משתחררת עוד כחצי שנה. אני עדיין מפחדת שיגלו, אך עם זאת רוצה בכך יותר מהכל. לא טוב לי להיות לא אמיתית. והכי לא טוב לי עם זה שאין שום סיכוי שאמצא לי אהבה. לא עם הפעם בשבוע-שבועיים שאני בבית, ובטח לא בבסיס. יש למישהו עצות, סיפורים לחלוק...?
חשבתי לעצמי: למה לעזאזל שיהיה לי יותר קשה מלכולם?? זה לא שיש לי קרניים. אף אחד לא הולך לדעת עלי ממילא, ואת מי בכלל זה מעניין? כולה נטייה מינית. אז אני אוהבת בנות, אז מה? אז זהו, שלא. לא כולם התייחסו לזה בכזו שלוות נפש. ועצוב מאוד להגיד, אבל גם אני לא. בטירונות הכל היה בסדר. במקרה נפלתי על בנות נהדרות (מה שלא קורה הרבה בטירונות כל"צ..), סיפרתי ודיברנו על זה והכל היה נהדר. חשבתי לעצמי, שאם זה ככה, בצה"ל שפחדתי ממנו, אז איזה יופי. הכל הולך להיות נהדר. הגעתי לבסיס הקבע שלי, בסיס סגור אי שם בערבה (אני גרה בשרון), ופשוט לא מצאתי את עצמי. כולם היו כל כך "חבר´ה", שפחדתי שברגע שאספר למישהו, הוא יספר הלאה, ואני אמצא את עצמי מחוץ לחבורה. כשכבר אזרתי אומץ וסיפרתי לאחת החברות הטובות שלי שם, קיבלתי את התגובה הבאה: "באמת? איכס! מה, התנשקת עם בת?!" מיותר לציין שמאז למדתי לסתום. היחידה שלי נחשבת ליחידה איכותית עם אנשים טובים, אבל כל שיחה ששמעתי על הומואים, לסביות ושאר ירקות, הסתיימה בסיכום של גועל נפש. בושה להגיד, אבל אצלנו, "יא הומו" זה עדיין קללה. הבנות שגרות איתי לא יודעות. אני עדיין מנסה לרמוז מדי פעם, זה לא עובד כל כך. לא קשה לי עם זה שאני אוהבת בנות. זה לא שאני מתקלחת איתן ומפנטזת, או משהו בסגנון. קשה לי שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד, ובעצם ממצב בו אני לא בארון, באזרחות, נכנסתי אליו בחזרה בצבא. אני משתחררת עוד כחצי שנה. אני עדיין מפחדת שיגלו, אך עם זאת רוצה בכך יותר מהכל. לא טוב לי להיות לא אמיתית. והכי לא טוב לי עם זה שאין שום סיכוי שאמצא לי אהבה. לא עם הפעם בשבוע-שבועיים שאני בבית, ובטח לא בבסיס. יש למישהו עצות, סיפורים לחלוק...?
