פעם פעם פעם, כשהייתי מלצרית,

[הנזם הכחול]

פעם פעם פעם, כשהייתי מלצרית,

רשמתי מי הזמין מה והפנקס נפל לי ומצאו אותו לקוחות.

זאת היתה הפדיחה של החיים שלי, כי עשיתי לי סימני זיהוי כמו:

שמנה סוודר ירוק: סלט ניסואז
טרול בלי שיניים: בורקס גבינה
פוזל: מרק בצל
שימי תבורי: סטייק טרטר

זה היה היום האחרון שלי בקריירה המזהירה בת החודש באותו קפה (שעד היום אני מתפדחת להיכנס אליו).

 

[רוחמה כהן]

לא נורא. סימני זיהוי מהירים לאנשים שאנחנו לא מכירים זו דרך נהדרת לזכור. רק חבל שהפנקס אבד לך. גם אני מזמן כשעבדתי באיזה קייטנה וכבר ביום הראשון הם הלכו לטיול והייתי צריכה להיות אחראית על חמישה ילדים שממש לא הכרתי, גם אני השתמשתי בסימני זיהוי מהירים.

 

[אשה מרציפן]

יש סימני זיהוי ויש סימני זיהוי

אני בתור מלצרית הייתי מעדיפה לכתוב "סוודר ירוק" ולא להוסיף שמנה,
התיאורים שלה הזכירו לי את סימני הזיהוי מהטירונות, אבל בעוד שאפשר להבין טירוניות שמכנות את המכ"יות כ"הגמל" "זאת עם הגבות" ו"הערסית", כשמדובר בלקוחות זה נשמע אחרת ולטעמי גם ממש מיותר.

אני מקווה שסימני הזיהוי שנתת לילדים היו פחות מעליבים.

 

[רוחמה כהן]

ברור..

אבל אני מאמינה שסימני הזיהוי שהעניקה ללקוחות היו מעין השתובבות ילדותית שכזו. יכול להיות שהייתה צעירה מאוד שלקחה את העבודה, וזה פשוט שעשע אותה הכינויים שהדביקה ללקוחות. ובוודאי שהיא לא חשבה שהלקוחות יקראו את מה שכתבה...

סימני הזיהוי שלי היו בראש. פשוט זכרתי גובה, חולצה וכובע. וזהו.

זה שאני מבינה את הראש שלה, זה לא אומר שאני הייתי נוהגת אותו דבר.

 

[Pelegoldy]

צריך להיזהר עם הדברים האלה

אחרת יפרסמו את זה באינטרנט ויהיה סיפור כמו הסיפור ההוא עם המורה. בסוף לקוחות ייכנסו לך לבית הקפה בחולצות עם כיתוב "שמנה בסוודר ירוק" וכד'

 

[הנזם הכחול]

חחח זה היה לפני איזה 25 שנה

לא היה אז לא פייסבוק, לא אינטרנט ולא טלפונים ניידים עם מצלמות