עץ תמר ואור ירח
New member
פעם ראשונה בפורום
שלום לכן,
שמי תמר, אני בת 32, נשואה ואמא לילדים מתוקים.
אני יודעת על עצמי מגיל 14.
נולדתי לבית דתי, ובחרתי באורח חיים דתי.
סיפרתי לבעלי על הנטיות שלי חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת, להפתעתי הוא לא התרגש מזה ואמר שאם אני בוחרת להקים בית, אז הוא רוצה להיות הגבר שאיתו אתחתן.
יש תקופות קלות שאני מצליחה לא לחשוב על זה.
ותקופות יותר מורכבות, בהן זה ממלא לי את הראש בכל רגע פנוי, באוטו בדרך לעבודה, בלילה לפני שנרדמת...
אני לא בטוחה למה היום פתאום העזתי לפתוח שם משתמש ולכתוב, אולי הניקיונות לפסח גורמים לי לרצות לנקות גם את הלב.
אולי אני פשוט חייבת חברה שתבין אותי, לראות שאני לא היחידה, לדעת שיש עוד נשים כמוני שעוברות את מה שאני עוברת.
קשה לשאת לפעמים את הכמיהה למשהו בלתי מושג.
אין לי רצון לפרק את המשפחה, אני רוצה ללדת עוד ילדים,
אני רוצה לגדל אותם בדרך החיים בה אני מאמינה.
אני יודעת ומבינה שזה משהו שאצטרך להתמודד איתו. פשוט להתמודד ולשמור על החיוך.
לדעת מה חשוב.
לזכור שהמטרה היא לחיות חיים נכונים.
כל אחד עושה ויתורים בחייו. אני בטוחה שיש ויתורים גדולים מאלה.
יש לי בעל מאוד תומך, איש טוב. אבל הוא לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. את הכמיהה האמיתית.
אני חיה בקהילה דתית קטנה, כולם מכירים את כולם.
יש לי חברות בקהילה, נשים מקסימות, יש לנו מעגלי נשים, ולימוד לנשים, וחוגים לנשים. לא סיפרתי לאף אחת על המשיכה איתה אני מתמודדת.
אתמול בעלי חזר הביתה מאוחר יחסית, ישבתי עם הילדים לארוחת ערב, והבית היה שמח, והילדים צחקו... האיש המתוק שלי אמר לי כמה הוא שמח ואיזו אישה מדהימה יש לו, וכמה טוב לו להגיע אלינו הביתה. אמרתי לו שאני לא טובה כמו שהוא חושב, ומאוחר יותר סיפרתי שהמחשבות על המשיכה שלי, החוסר הזה, קשה מנשוא במיוחד בתקופה האחרונה... סיפרתי לו על הפורום הזה, ועל כך שאני רוצה להכנס אליו... כהרגלו הוא מקבל אותי באמת באהבה, ואמר שאעשה מה שעושה לי טוב. אז הנה אני כאן.
חיה את חיי, מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה.
מנסה ולא תמיד מצליחה.
שלום לכן,
שמי תמר, אני בת 32, נשואה ואמא לילדים מתוקים.
אני יודעת על עצמי מגיל 14.
נולדתי לבית דתי, ובחרתי באורח חיים דתי.
סיפרתי לבעלי על הנטיות שלי חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת, להפתעתי הוא לא התרגש מזה ואמר שאם אני בוחרת להקים בית, אז הוא רוצה להיות הגבר שאיתו אתחתן.
יש תקופות קלות שאני מצליחה לא לחשוב על זה.
ותקופות יותר מורכבות, בהן זה ממלא לי את הראש בכל רגע פנוי, באוטו בדרך לעבודה, בלילה לפני שנרדמת...
אני לא בטוחה למה היום פתאום העזתי לפתוח שם משתמש ולכתוב, אולי הניקיונות לפסח גורמים לי לרצות לנקות גם את הלב.
אולי אני פשוט חייבת חברה שתבין אותי, לראות שאני לא היחידה, לדעת שיש עוד נשים כמוני שעוברות את מה שאני עוברת.
קשה לשאת לפעמים את הכמיהה למשהו בלתי מושג.
אין לי רצון לפרק את המשפחה, אני רוצה ללדת עוד ילדים,
אני רוצה לגדל אותם בדרך החיים בה אני מאמינה.
אני יודעת ומבינה שזה משהו שאצטרך להתמודד איתו. פשוט להתמודד ולשמור על החיוך.
לדעת מה חשוב.
לזכור שהמטרה היא לחיות חיים נכונים.
כל אחד עושה ויתורים בחייו. אני בטוחה שיש ויתורים גדולים מאלה.
יש לי בעל מאוד תומך, איש טוב. אבל הוא לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. את הכמיהה האמיתית.
אני חיה בקהילה דתית קטנה, כולם מכירים את כולם.
יש לי חברות בקהילה, נשים מקסימות, יש לנו מעגלי נשים, ולימוד לנשים, וחוגים לנשים. לא סיפרתי לאף אחת על המשיכה איתה אני מתמודדת.
אתמול בעלי חזר הביתה מאוחר יחסית, ישבתי עם הילדים לארוחת ערב, והבית היה שמח, והילדים צחקו... האיש המתוק שלי אמר לי כמה הוא שמח ואיזו אישה מדהימה יש לו, וכמה טוב לו להגיע אלינו הביתה. אמרתי לו שאני לא טובה כמו שהוא חושב, ומאוחר יותר סיפרתי שהמחשבות על המשיכה שלי, החוסר הזה, קשה מנשוא במיוחד בתקופה האחרונה... סיפרתי לו על הפורום הזה, ועל כך שאני רוצה להכנס אליו... כהרגלו הוא מקבל אותי באמת באהבה, ואמר שאעשה מה שעושה לי טוב. אז הנה אני כאן.
חיה את חיי, מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה.
מנסה ולא תמיד מצליחה.
