פעם ראשונה בפורום

[rach ה]

פעם ראשונה בפורום

היי לכולם..זאת פעם ראשונה שלי פה..ואין לי כ"כ מושג אם הגעתי למקום הנכון..אז..אממ..תעדכנו... אני בת 21..אמא שלי מכורה לאלכוהול.. כאילו..יין..אממ..לא יודעת..האמת שקצת כואב וקשה לי לדבר על זה וקשה לי גם להודות בזה תמיד באה המחשבה בצד..אמא שלי..מכורה.. לא נראה לי..אבל לא חשוב..היא כבר הרבה מאוד שנים ככה מאוד קשה לי להסתכל על זה..וכואב לי אני כל החיים שלי זוכרת אותה כזו כשהיא ככה היא נמרחת כזאת העיניים שלה נראות כמו של אדם מפגר וזה פשוט דוחה אותי. (בין השאר סביר להניח שיש לה עוד בעיות שלא ממש מאובחנות..) היא לפני כמה זמן התחילה סוף סוף בשעה טובה ומוצלחת טיפול..לא ברור בדיוק מה כי היא לא כל כך רוצה שנדע על זה בכל אופן נראה לי שעכשיו היא התחילה שוב ונורא קשה לי עם זה ואני בניגוד לשאר המשפחה מאוד ישירה איתה אני אומרת לה אני יודעת ששתית אבל היא אומרת שלא..ואני כבר אוכלת סרטים היא שיקרה אין ספור פעמים בעבר אבל זה קשה כי היא "שקרנית" כזאת טובה גורמת לי להרגיש מפגרת כאילו מה נראה לך שאני שותה?!! מה פתאום!! ואז אני חושבת לעצמי רגע..אולי אני טועה..אבל אני מכירה אותה כשהיא ככה.. העיניים האלה.. אוף..

 

[shanhen]

מקווה שלא בפעם האחרונה

שלום לך, את תוהה אם הגעת למקום הנכון. אם נרצה להיות קצת פילוסופים, נתהה מהו בכלל המקום הנכון שלנו, אם נרצה להיות קצת פטליסטים ופרקטיים, הרי כל מקום שאלו אנו מגיעים, הוא כנראה באותו הרגע המקום הנכון שלנו. הגעת לפורום הזה ולא סתם. בשבילי את במקום הנכון. ועכשיו למכתב שלך. אחד הקשיים הגדולים שלנו היא לראות את מושאי ההערצה שלנו, כמו הורנו למשל, בחדלונם או בעליבותם. הצפיה הטבעית שלנו היא להסתכל על הורינו בגאוה והנה, שכהם בחולשתם אנו לפעמים אובדי עצות. את מתארת באופן מאד ברור ונוקב את שאת מרגישה לנוכח מצבה של אימך. יש בדברים שלך כאב אך גם עוצמה רבה. לא כל אחד יכול לבטא כך את הרגשתו. האם ספרת פעם לאמך מה את מרגישה כלפיה, האם שתפת אותה במה שאת עוברת כשהיא שותה? גם אם כן, לא ברור עד כמה הדברים חדרו את תודעתה, מן הסתם לא ממש השפיעו. עדיין לא מאוחר, אם אתן לא מדברות ממש - תכתבי לה, תשאירי ליד מיטתה מכתבים ממך כמו הדברים שכתבת בפורום. היא לא תתעלם מכך גם אם "תשחק" אותה אדישה. אם לא יעזור זה בטח לא יזיק. אחת השאלות ששואלים הרבה פעמים ילדים של מכור היא מה התפקיד שלנו מול השתיין? התשובה מאד פשוטה - להמשיך להיות הילדים. אמך היא עדיין האמא שלך ואת הבת שלה. היא זקוקה לך כמו שאת ודאי זקוקה לה כאמא. אל תחליפי תפקיד ותהיה השוטר או המטפל. תעזרי לה להגיע לאנשי טיפול שיעזרו לה, תתמכי בה כשקשה לה, אבל תשמרי על התפקיד שלך. את מאוכזבת שהיא משקרת לך. לא בטוח שזה ממש שקר, לפעמים זו ההכחשה, אותו מנגנון הגנה על פיו אנו ממשיכים להאמין במה שנוח לנו ולכאורה שומר עלינו, גם אם הוא כלל לא נכון. ההכחשה היא גם בודאי לא נגדנו. אלכוהוליסט מכחיש "בעד" עצמו ולא "נגד" אחרים. ודבר אחרון. לא ברור מי עוד נמצא במשפחה שלך, שותף יותר או פחות לתחושות שלך. מה שברור שבגיל שלך את צריכה לעשות החלטות משל עצמך על עצמך. אסור לך להשאב למצוקות של אמך. השתיה זו הבחירה שלה והיא כבר לא יכולה לבחור בשבילך. זה קל להגיד לא קל לבצע אבל לעתים זו הדרך היחידה. וואוו, גם אני פטפטן לא קטן, ראי כמה כתבתי. תמשיכי לבקר ושיהי לך רק טוב. נחום

 

[rache2]

אומנם מעט באיחור..

אבל תודה על התגובה..הרבה דברים נכונים אמרת.. אבל משהו שמאוד תפס לי את העין זה זה שאמרת שאני לא צריכה להיות המטפלת שלה.. אני יש לי בעיות משלי אני סובלת מחרדות ומדכאון.. אני התבגרתי מאוד מהר לצערי...אך עם זאת ולמרות זאת נשארתי גם באיזשהו מקום ילדה.. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי וגם הפסיכולוגית שלי אומרת לי שאני ממש מטפלת באמא שלי..ואני עד לפני זמן מסויים אפילו לא שמתי לב לזה..אמא שלי תודה לאל במצב יותר טוב..אין לי מושג איך היא מבחינת השתייה אבל תמיד מקווה לטוב..אני תמיד מרגישה כאילו הגדולה והיא הקטנה.. ואתה צודק..אני כן זקוקה לאמא..והרבה פעמים מרגישה שאין לי.. לגבי המשפחה שלי יש לי ארבעה אחים.. ואני הכי צעירה והיחידה שגרה בבית. וכולם מרגישים אותו דבר כלפיה.. כולם כבר באיזשהו מובן התייאשו והגיעו להבנה ש"אין להם אמא".. אבל אני לא מצליחה להגיע לתובנה הזאת..או שנגיד שהיא מביכה לייד חברים..אתה יודע איזה בושות זה!? פשוט פדיחה.. האחים שלי גם כל הזמן אומרים לי תשמעי זאת פדיחה שלה לא שלך..אבל אני לא מצליחה להסתכל על זה ככה..היא אמא שלי..הרי ישר מקשרים אותה אלי..ככה זה בעולם שלנו מה לעשות. ונכון קשה לדבר איתה אבל היא אכן מודעת להרגשה שלי כלפיה..כי כשהיא בסדר כל כך כיף להיות איתה וגם את זה טרחתי ליידע אותה כדי שהיא תדע שכיף איתה אם היא רק רוצה!!