פעם ראשונה

[hagit19791]

פעם ראשונה

חיפשתי ולא מצאתי פורום שהנושא שלו ילדים להורים חולים... אבא שלי חולה כבר 4 וחצי שנים...ונדמה לי שאני לוקחת את זה קשה יותר מכולם... אני לא יודעת איך להתמודד,אני מנסה ומנסה וכל פעם זה שובר אותי... היום הוא בסדר,כלומר בהפוגה...אל כאחת שמתעסקת במקצוע אני יודעת שזה יחזור,כמו שזה כבר חזר.... כל דבר קטן ביום יום מזכיר לי את הנורא מכל... אני מנסה באמת מנסה לא לחשוב על זה יותר מידי,אבל זה אבא שלי... אני יושבת ובוכה עכשיו ועל מה...על זה שבת דודתו חולה סופנית והבטחתי לו שאבוא איתו למרות שקשה לי כל כך לבוא,אני אגיד משהו קצת לא במקום אבל אני לא בוכה עליה,אןתה אני לא מכירה כל כך,אני בוכה עליו והוא לא יודע...אם הוא רק היה יודע כמה אני אוהבת אותו וכמה אני חושבת על הגורל שלו... בעצם אף אחד לא יודע,אף אחד וגם לא הקרובים לי ביותר לא יודעיחם כמה אני בוכה וכמה רע לי... למה אני כותבת את זה?אני בעצמי לא יודעת,אני בעצמי תוהה האם לשלוח את המכתב הזה... הוא צעיר,הוא רק בן 55 והוא יודע שחייו קצרים הוא יודע שאת נכדיו כנראה לא יזכה לראות... וזה אוכל אותי....רק הידעה שלילדיי לא יהיה סבא וכל כך טוב...לב כל כך רחב,תמיד היה אופטימי תמיד עזר גם למי שלא הגיע,אבל ככה זה שיש לך לב רחב אתה עוזר לכל מי שמבקש..ולא סתם אומרים שאת הטובים לוקחים מוקדם

 

[בוזיקית]

הי יקירה

אני עוד לא בת 30 ואיבדתי את שני הורי למחלה הזו. אשמח לעזור אם אפשר. את יכולה לפנות אלי פה או במסרים.

 

[מלמלה]

התמדדות קשה והיא מוכרת לי

אכן אביך צעיר ואני מניחה שגם את יכול להיות שאביך באמת לא יזכה להכיר את נכדיו והם אותו אבל הוא זכה להכיר אותך ואם יש עוד אחים גם אותם וזה לא דבר המובן מאליו קשה לך וכואב אך תמיד תוכלי לספר לילדיך על סבם הנפלא ודרך סיפריך הם יוכלו להכיר אותו כך אני גדלתי עם סיפורים על סבתי (אולי גם להעלות דברים על הכתב עכשיו) אצלי קשה ההרגשה שהסלע הזה שעליו נתמכנו כל השנים הולך ומתפורר לנו מול העניים (אצלי שני הורי חולים) זה חלק מהבגרות שלנו חלק מחיינו שלפעמים מגיע מהר משציפינו