פעמיים ראיתי את גופי מבחוץ
פעם אחת לפני 15 שנה, חזרתי מהסופר עם כמה שקים טיפסתי על מדרגות הבניין לדירה שלי כשלפתע כאילו נפרדתי מגופי וראיתו אותו מבחוץ או מלמעלה זה לא ממש ברור, לא היתה תחושה של מיקום שונה, רק שראיתי אותו בנפרד ממני. גם לא היה ממש ברור בנפרד ממי או ממה, אבל היתה תחושה ברורה שהגוף, כמו יתר המראות בחדר המדרגות, לא היו קשורים אלי, היתה איזושהי הפרדה בין מה שראיתי
לבין הראייה. זכור לי במיוחד תחושת אושר עצומה. זה ארך בערך 2 דקות. עליתי לדירתי עדיין תחת ההשפעה אם כי הרבה הרבה פחות, זוכרת מחשבה שעלתה בי, שמה שחוויתי היה הדבר האמיתי והחיים השגרתיים הרגילים בכלל לא אמיתיים, כלומר הם ברמה אחרת יותר שטחית.
זה לא משהו שחשתי אף פעם מקודם, זה גם לא דומה לחוויה שעברתי עשר שנים אח"כ, כשהתעוררתי לאחדות ולאהבה ברחוב, כי שם לא חשתי נפרדת מהגוף ותחושת האושר היתה אהבה לכל דבר שראיתי וחוויתי, שזה אותו הדבר.
המקרה השני של חוויה חוץ גופית קרה לי לפני כשנה כשישבתי על כסא המטופלים אצל רופאת השיניים שלי, טיפול כירורגי, מלאה בגז צחוק, חמצן דו חנקני ברמה גבוהה. כמה דקות לתוך הטיפול ועליתי גבוה, תרתי, ראיתי את הרופאה והסייעת מתחת, מזיזות כל מיני מכשירים בתוך הפה שלי, ואני לגמרי מנותקת מהגוף, כאילו צופה מהצד. התמלאתי בתחושת אושר עצומה שדי הזכירה את המקרה הראשון אבל במקרה השני קשה לשייך את זה נקודתית לניתוק מהגוף כי בכל זאת הייתי מלאה בסם שמעורר תחושות אושר דומות. עדיין, זה היה דומה. כשהסם התפוגג הבליס ירד בהדרגה אבל כבר חזרתי לתוך גופי, כלומר הזדהיתי איתו, האמנתי שזה אני, כי התחלתי לחשוב כרגיל...
החוויות החוץ גופיות (כמו חווית סף מוות?) והתעוררוית קצרות וזמניות שעברתי הספיקו לי כדי שאבין שלגמרי טעיתי בפרשנות שלי את עצמי ואת המציאות כשהפרדתי ביניהם וראיתי בהם שני דברים שונים לגמרי. הפרדתי את עצמי גם מאנשים, הם ואני. זו ממש טעות בהבנת הדברים כפי שהם וזה מה שגרם לי לכזה סבל מיותר, פרוייקטים לא גמורים, הפרעות ומחלות, מערכות יחסים הרוסות. והכל בגלל הפרדה מותנית ביני לבין ...הכל. גם ביני לבין אהבה, שזה מה שמרגישים באופן טבעי כשאין הפרדה, כשאין (אמונה ואחיזה ב..) מחשבות.
אני, שכל חיי חיפשתי אהבה במקום אחר אצל מישהו אחר, מגלה שאני זו האהבה שחיפשתי, וכבר כשאני כותבת את זה אני יודעת שזה יישמע כמו הקלישאה הרוחנית הכי שיוצאת מהאף כבר אבל מה לעשות זה לא עסק מקורי כל ההתעוררות הזו, זה הדבר הכי בנאלי שיש. הקלישאה, לא האהבה. האהבה הזו היא לא כמו התאהבות שזה בכלל סם, זה יותר איכפתיות ורוחב לב, וזה משהו שאשכרה מרגישים בלב, הוא כאילו מתרחב. זה כמו מה שמרגישים כשרואים דולפין מציל תינוק, משהו כזה, אבל כל הזמן. אולי אחכ כשזה הופך לטבע שני (למעשה הראשון), זה קצת מתקהה ברמת התחושה אבל לא ברמת ההוויה..
כשהתעוררתי לא הבנתי איך לא עליתי על זה עד עכשיו, איך פספסתי דבר כזה רגיל. ובשביל להגיע לזה או למצוא את מה שאני תמיד, לגמרי שווה לתרגל ולמדוט על זה, עד שיוצא עשן, כי אחרת סתם מרחתי את החיים וסבלתי לשווא, כשעיני מכוסות ואני לא רואה באמת.
פעם אחת לפני 15 שנה, חזרתי מהסופר עם כמה שקים טיפסתי על מדרגות הבניין לדירה שלי כשלפתע כאילו נפרדתי מגופי וראיתו אותו מבחוץ או מלמעלה זה לא ממש ברור, לא היתה תחושה של מיקום שונה, רק שראיתי אותו בנפרד ממני. גם לא היה ממש ברור בנפרד ממי או ממה, אבל היתה תחושה ברורה שהגוף, כמו יתר המראות בחדר המדרגות, לא היו קשורים אלי, היתה איזושהי הפרדה בין מה שראיתי
לבין הראייה. זכור לי במיוחד תחושת אושר עצומה. זה ארך בערך 2 דקות. עליתי לדירתי עדיין תחת ההשפעה אם כי הרבה הרבה פחות, זוכרת מחשבה שעלתה בי, שמה שחוויתי היה הדבר האמיתי והחיים השגרתיים הרגילים בכלל לא אמיתיים, כלומר הם ברמה אחרת יותר שטחית.
זה לא משהו שחשתי אף פעם מקודם, זה גם לא דומה לחוויה שעברתי עשר שנים אח"כ, כשהתעוררתי לאחדות ולאהבה ברחוב, כי שם לא חשתי נפרדת מהגוף ותחושת האושר היתה אהבה לכל דבר שראיתי וחוויתי, שזה אותו הדבר.
המקרה השני של חוויה חוץ גופית קרה לי לפני כשנה כשישבתי על כסא המטופלים אצל רופאת השיניים שלי, טיפול כירורגי, מלאה בגז צחוק, חמצן דו חנקני ברמה גבוהה. כמה דקות לתוך הטיפול ועליתי גבוה, תרתי, ראיתי את הרופאה והסייעת מתחת, מזיזות כל מיני מכשירים בתוך הפה שלי, ואני לגמרי מנותקת מהגוף, כאילו צופה מהצד. התמלאתי בתחושת אושר עצומה שדי הזכירה את המקרה הראשון אבל במקרה השני קשה לשייך את זה נקודתית לניתוק מהגוף כי בכל זאת הייתי מלאה בסם שמעורר תחושות אושר דומות. עדיין, זה היה דומה. כשהסם התפוגג הבליס ירד בהדרגה אבל כבר חזרתי לתוך גופי, כלומר הזדהיתי איתו, האמנתי שזה אני, כי התחלתי לחשוב כרגיל...
החוויות החוץ גופיות (כמו חווית סף מוות?) והתעוררוית קצרות וזמניות שעברתי הספיקו לי כדי שאבין שלגמרי טעיתי בפרשנות שלי את עצמי ואת המציאות כשהפרדתי ביניהם וראיתי בהם שני דברים שונים לגמרי. הפרדתי את עצמי גם מאנשים, הם ואני. זו ממש טעות בהבנת הדברים כפי שהם וזה מה שגרם לי לכזה סבל מיותר, פרוייקטים לא גמורים, הפרעות ומחלות, מערכות יחסים הרוסות. והכל בגלל הפרדה מותנית ביני לבין ...הכל. גם ביני לבין אהבה, שזה מה שמרגישים באופן טבעי כשאין הפרדה, כשאין (אמונה ואחיזה ב..) מחשבות.
אני, שכל חיי חיפשתי אהבה במקום אחר אצל מישהו אחר, מגלה שאני זו האהבה שחיפשתי, וכבר כשאני כותבת את זה אני יודעת שזה יישמע כמו הקלישאה הרוחנית הכי שיוצאת מהאף כבר אבל מה לעשות זה לא עסק מקורי כל ההתעוררות הזו, זה הדבר הכי בנאלי שיש. הקלישאה, לא האהבה. האהבה הזו היא לא כמו התאהבות שזה בכלל סם, זה יותר איכפתיות ורוחב לב, וזה משהו שאשכרה מרגישים בלב, הוא כאילו מתרחב. זה כמו מה שמרגישים כשרואים דולפין מציל תינוק, משהו כזה, אבל כל הזמן. אולי אחכ כשזה הופך לטבע שני (למעשה הראשון), זה קצת מתקהה ברמת התחושה אבל לא ברמת ההוויה..
כשהתעוררתי לא הבנתי איך לא עליתי על זה עד עכשיו, איך פספסתי דבר כזה רגיל. ובשביל להגיע לזה או למצוא את מה שאני תמיד, לגמרי שווה לתרגל ולמדוט על זה, עד שיוצא עשן, כי אחרת סתם מרחתי את החיים וסבלתי לשווא, כשעיני מכוסות ואני לא רואה באמת.
