פעמיים ראיתי את גופי מבחוץ

זה פשוט

New member
פעמיים ראיתי את גופי מבחוץ

פעם אחת לפני 15 שנה, חזרתי מהסופר עם כמה שקים טיפסתי על מדרגות הבניין לדירה שלי כשלפתע כאילו נפרדתי מגופי וראיתו אותו מבחוץ או מלמעלה זה לא ממש ברור, לא היתה תחושה של מיקום שונה, רק שראיתי אותו בנפרד ממני. גם לא היה ממש ברור בנפרד ממי או ממה, אבל היתה תחושה ברורה שהגוף, כמו יתר המראות בחדר המדרגות, לא היו קשורים אלי, היתה איזושהי הפרדה בין מה שראיתי
לבין הראייה. זכור לי במיוחד תחושת אושר עצומה. זה ארך בערך 2 דקות. עליתי לדירתי עדיין תחת ההשפעה אם כי הרבה הרבה פחות, זוכרת מחשבה שעלתה בי, שמה שחוויתי היה הדבר האמיתי והחיים השגרתיים הרגילים בכלל לא אמיתיים, כלומר הם ברמה אחרת יותר שטחית.

זה לא משהו שחשתי אף פעם מקודם, זה גם לא דומה לחוויה שעברתי עשר שנים אח"כ, כשהתעוררתי לאחדות ולאהבה ברחוב, כי שם לא חשתי נפרדת מהגוף ותחושת האושר היתה אהבה לכל דבר שראיתי וחוויתי, שזה אותו הדבר.

המקרה השני של חוויה חוץ גופית קרה לי לפני כשנה כשישבתי על כסא המטופלים אצל רופאת השיניים שלי, טיפול כירורגי, מלאה בגז צחוק, חמצן דו חנקני ברמה גבוהה. כמה דקות לתוך הטיפול ועליתי גבוה, תרתי, ראיתי את הרופאה והסייעת מתחת, מזיזות כל מיני מכשירים בתוך הפה שלי, ואני לגמרי מנותקת מהגוף, כאילו צופה מהצד. התמלאתי בתחושת אושר עצומה שדי הזכירה את המקרה הראשון אבל במקרה השני קשה לשייך את זה נקודתית לניתוק מהגוף כי בכל זאת הייתי מלאה בסם שמעורר תחושות אושר דומות. עדיין, זה היה דומה. כשהסם התפוגג הבליס ירד בהדרגה אבל כבר חזרתי לתוך גופי, כלומר הזדהיתי איתו, האמנתי שזה אני, כי התחלתי לחשוב כרגיל...

החוויות החוץ גופיות (כמו חווית סף מוות?) והתעוררוית קצרות וזמניות שעברתי הספיקו לי כדי שאבין שלגמרי טעיתי בפרשנות שלי את עצמי ואת המציאות כשהפרדתי ביניהם וראיתי בהם שני דברים שונים לגמרי. הפרדתי את עצמי גם מאנשים, הם ואני. זו ממש טעות בהבנת הדברים כפי שהם וזה מה שגרם לי לכזה סבל מיותר, פרוייקטים לא גמורים, הפרעות ומחלות, מערכות יחסים הרוסות. והכל בגלל הפרדה מותנית ביני לבין ...הכל. גם ביני לבין אהבה, שזה מה שמרגישים באופן טבעי כשאין הפרדה, כשאין (אמונה ואחיזה ב..) מחשבות.
אני, שכל חיי חיפשתי אהבה במקום אחר אצל מישהו אחר, מגלה שאני זו האהבה שחיפשתי, וכבר כשאני כותבת את זה אני יודעת שזה יישמע כמו הקלישאה הרוחנית הכי שיוצאת מהאף כבר אבל מה לעשות זה לא עסק מקורי כל ההתעוררות הזו, זה הדבר הכי בנאלי שיש. הקלישאה, לא האהבה. האהבה הזו היא לא כמו התאהבות שזה בכלל סם, זה יותר איכפתיות ורוחב לב, וזה משהו שאשכרה מרגישים בלב, הוא כאילו מתרחב. זה כמו מה שמרגישים כשרואים דולפין מציל תינוק, משהו כזה, אבל כל הזמן. אולי אחכ כשזה הופך לטבע שני (למעשה הראשון), זה קצת מתקהה ברמת התחושה אבל לא ברמת ההוויה..

כשהתעוררתי לא הבנתי איך לא עליתי על זה עד עכשיו, איך פספסתי דבר כזה רגיל. ובשביל להגיע לזה או למצוא את מה שאני תמיד, לגמרי שווה לתרגל ולמדוט על זה, עד שיוצא עשן, כי אחרת סתם מרחתי את החיים וסבלתי לשווא, כשעיני מכוסות ואני לא רואה באמת.
 
שמחתי מאוד לקרוא.

החוויה הזאת של להיות עצמי האמיתי יותר, צופה בעולם היפה הזה ובגופי הזעיר, שהוא חלק נפלא של עצמי, מעין צ'ופר מדהים ומיוחד שאינני תלוי בו, מוכרת לי מאוד. בפעם הראשונה שלי בזה, בגיל הנעורים, ידעתי מיד, שזה משהו שכבר אלפי שנים המון אנשים מחפשים. זה היה ברור. ידעתי שאני לא סתם מסתכל מחוץ לאדם הזה, אלא בעצם מחוץ למי שחשבתי שאני, משוחרר מהאישיות הזאת. חשבתי שהגעתי לסוף, בהרבה מובנים טובים. לא ידעתי אז, שזה אפילו טוב יותר, שזאת רק ההתחלה.
 

זה פשוט

New member
איך זה קרה לך בגיל כ"כ צעיר? מה קדם לזה?

 
סיפור

כשזה קרה לי בפעם הראשונה, לא לגמרי שייכתי את זה מיד ללימודים שלי (שנקראים "קונג פו" או "דאואיזם" או וואטאבר, שהתחלתי אותם בגיל 13). נדמה לי שרק יום או יומיים אחר כך, קלטתי שקרה לי מה שכונה בלימודיי "למצוא את הטאו שלי" ובאתי אל המורה שלי עם זה, שלהפתעתי ידע מיד מה קרה לי, מבלי שאמרתי לו: "יצאת מתוך עצמך, הא?! לך תבדוק בחדר השני, אולי אני שם" או משהו בסגנון המבודח המיוחד שלו. כילד חשבתי שהגעתי לחוג של אמנות לחימה, אך תוך חודשים מעטים הבנתי שלשמחתי זה הרבה יותר מזה. משנה לשנה זה הלך והתפתח והתגלה בהדרגה שאמנות הלחימה (וגם אמנות הבריאות ועוד כמה צ'ופרים ומתנות) היא רק אפליקציה אחת של משהו הרבה יותר עמוק ורחב, שאותו בעצם לומדים. לרוב הילדים האחרים זה היה חוג של אמנות לחימה ותו לא, אך מדי פעם נשלחו אלינו חכות שונות בדמות תרגילים שחורגים מבעיטה או גלגול. למעטים שזכרו לנסות את התרגילים האלה בבית (נניח, איזו מדיטציה קטנה בסוף שיעור...) וחזרו לדווח על התקדמותם, חיכה תמיד המשך... ואני הייתי הכי אינטנסיבי בזה, עד שבשלב כלשהו מצאתי את עצמי ביחד עם תלמיד נוסף, מקבוצת הבוגרים (אני הייתי בקבוצת הנוער), יושבים ביחד וכותבים את מה שהמורה מכתיב לנו, שהמורה שלו הכתיב לו וכו' (אף אחד שם מלבד שנינו לא הגיע לשלב הלימודי הזה). כל מיני סיפורים והסברים מעניינים, בין היתר על האפשרות "להבין את הכל" (מה שכיום אני כבר יודע שנפוץ לכנות "הארה" או "התעוררות") ו"להבין הכל על עצמנו" (שזה שלב אחד לפני, שכיום אני יודע שנקרא במסורות מסוימות "תודעה עצמית" ולפעמים "התעוררות"). היינו אמורים לחשוב על הדברים במשך היומיום שלנו ואז כשהיינו מתכנסים שלושתנו שוב, היינו ממשיכים בהכתבות ובשיחות המאתגרות והמפתיעות האלה. בין היתר זה יצר מעין אפקט שלש את כל המושגים וחילץ מתוך כל השטויות, אך זה היה הדבר הקטן ביותר, במסגרתו השכל אכן למד לעבוד טוב יותר, אך בשירות ולא בהשתלטות, שזה שני דברים שונים מאוד. הדברים החשובים יותר, התרחשו מתחת לפני השטח, בעזרת ההתחברות הממשית אל סיפוריהם וחייהם של אנשים שחיו לפני מאות שנים ויותר. איכשהו נוצרה אינטנסיביות רבה באמצעות החיבור הפנימי העמוק הזה אליהם. היסודות ננטעו... ומשם ההכשרה המשיכה.
 

זה פשוט

New member
זה מעלה את הנושא של התעוררות הדרגתית ומיידית

מכיוון שאין אני במובן של מישהו/אדם שעושה ובוחר ומחליט ופועל, דבר שניתן להבין דרך חקירה והתבוננות, אלא יש רק מה שקורה לפי נסיבות וגנים ויש אומרים גם גלגולים קודמים או קארמה, זה בעצם אומר שאין שום שליטה על קצב התעוררות של מי שעובר את התהליך. כלומר לא אוכל לזרז את קצב ההתעוררות ולשכפל את מה שכבר הבנתי וידעתי, חוויות מדהימות של ראיית המציאות מזווית לגמרי אחרת, פתוחה ורחבה וצלולה ובהירה ואוהבת.
&nbsp
לחזור לדרך החיים הרגילה אחרי דבר כזה הוא די מבאס ולכן מובן הרצון לשחזר אותו, אבל זה קורה בזמן שלו ומעצמו לפי התנאים המשתנים תדיר. לוקח זמן לדפוסים והרגלים להתפרק, לתובנות להתעמק, לרגעים של להיות לבד בשקט להתגבר.
&nbsp
הדבר היחידי שיש זה לראות את כל זה קורה בלי להתערב ולהשתדל ולהתאמץ ולהשתוקק ולדחות כי זה בדיוק מה שמפריע. זה כמו שלא מפריעים לתהליך של אפיית עוגה או הכנת יין כי זה לא יצא בשל או מוכן.
&nbsp
אם כל מה שקורה פשוט קורה וזה כל העניין, אז כל מה שנותר זה לראות את זה קורה. אם זה מוצא חן בעיני או לא מוצא חן בעיני זה גם חלק ממה שקורה. הרגע שבו הבנתי את זה הפך את הכל ליותר קל ומשוחרר, כולל התמודדות עם לחץ ופחד וכאב ותסכול.
&nbsp
לרמנה מהרשי, אחד ממורי, היה משפט יפה בעניין
one should remain as witness to whatever happens, adopting the attitude 'Let whatever strange things happen, happen; let us see!'
&nbsp
התעוררות קורית או שלא בהתחשב בכמה באמת אנו מבינים ומשקיעים ומשחררים כאבים ודפוסים ופחדים (אגו), דבר שלא נמצא באחריות ובשליטה של אף אחד. לכן כל מה שנותר זה להכנע ולראות ולקבל ולאפשר לכל דבר להיות בדיוק כפי שהוא, כי זה בעצם מה שאני באמת. בצורה כזו אין שום בעיה, אין אשמה, חרטה, כעס. הכל הופך לקל, וזה מתבטא גם בגוף שסו"פ נושם כמו צריך, בלי התכווצויות ומחסומים ומחלות.
&nbsp
מה דעתך?
 
"זה ככה או שזה אחרת"

לכאורה אין לי דעה, אך אם אקרא מספיק את מה שכתבת, בניסיון להועיל או להתחבר, בטוח יעלה משהו, בסופו של דבר... ואז אולי אחלוק.
 
טוב, קורא טיפה ומגיב... (לא שקודם לא קראתי)

"מכיוון שאין אני במובן של מישהו/אדם שעושה ובוחר ומחליט ופועל, דבר שניתן להבין דרך חקירה והתבוננות, אלא יש רק מה שקורה לפי נסיבות וגנים ויש אומרים גם גלגולים קודמים או קארמה, זה בעצם אומר ש" -

א. זה לא אומר כלום. באמת. די עם כל האמונות הטפשיות האלה. לא נמאס?
המחשבה מנסחת משהו ואז... יאללה, שתרגיע כבר עם המסקנות, תגידי לה. או שלא תרגיע, מה שבא לה.

ב. מי אמר ש"אין אני במובן של... בלה בלה בלה" ולמי אכפת מזה? אם ההתבוננות שלך מגלה לך משהו (או לא שלך ולא "לך"... וואטאבר), אז זה ישיר, שחרור נקודתי שלך, בשביל מה לנסח את זה ולחזור על זה שוב ושוב? מי מנסה להשתכנע/לשכנע ובמה? יש הבדל בין רגע של הקלה (או יותר) שאת חווה, לבין הפיכת ההצהרה הנ"ל לאמונה או לקיבוע ונסיון להילחם עליה ולהגן עליה אל מול הצהרות/אמונות/מחשבות אחרות, למשל. עזר, במשהו? או שסתם קשקשתי לעייפה?


ההדגשה, כמובן, לא במקור.
 
נספח

זה חמוד.

ה"זה בעצם אומר ש..." כבר יכול לרמוז לנו, לפעמים, שיש פה איזושהי מחשבה שחושבת את עצמה (תרתי משמע) ושמנסה להישמע בפנינו חשובה ונכונה ורצוי שנגזור ממנה מסקנות (מחשבות) נוספות וכו'. במקרים רבים ה"זה בעצם אומר ש..." גם יכול לרמוז לנו שאנחנו בחשיבה על המציאות ולא במציאות; ושהמחשבה שמגיעה אחרי ה"זה בעצם אומר ש..." היא בסיכוי טוב מעוותת את המציאות, משטחת אותה או מכניסה אותה למשהו, איזשהו טופס או מבנה שרק חיכו לזה. עכשיו, אם זה משהו שגורם לאושר ויעילות, סבבה, אחרת בשביל מה, בעצם?

ה"זה מעלה את הנושא של..." גם כן חמוד, ממשפחה דומה. זה מעלה את הנושא של. וואלה. שיעלה. יש מצב שכדאי בכלל לשאול: איפה זה מעלה את הנושא הזה? אצל מי? ולשם מה? וזה מגניב, לראות את זה ככה מתבהר ומצטלל מבפנים, מבנה שכזה של מחשבות, תשוקות ותקוות. כיף להסתכל פנימה. "זה מעלה את הנושא של X... ועכשיו, הבה נסתכל איך הנושא עולה... הופה... ויורד... הופההההה, הנה הוא זז לנו פה יפה ביו-יו".
 

זה פשוט

New member
כל הפוסטים כאן הם מחשבות על המציאות

ולא המציאות עצמה. מה חדש?
&nbsp
המסקנות או התובנות בפוסט שכתבתי עזרו לי להשתחרר מהחיפוש הרוחני, ולא רק באופן נקודתי אלא מתמשך. לא כתבתי כדי להשתכנע שוב בעצמי (השאלה "מה דעתך" היתה מיותרת והטעתה, לא חשתי איתה נוח) אלא כי אולי זה יעזור למישהו אחר. זה הכל.
 


אה, הבנתי... כתבת בעצם, כדי להנגיש דברים מסוימים, למי שיקרא את זה (ואולי הרגשת גם שתוך כדי כתיבה, זה עוזר לך).
 

זה פשוט

New member
אם להיות כנה....

התזכורות האלו בפוסטים שלי אולי יעזרו למישהו אבל לי הן כבר לא עוזרות, הן רק מפריעות. בדיוק הדבר שכתבתי עליו אך לא מצליחה ליישם בעצמי.
&nbsp
ההבנה שגם זה חלק ממה שקורה והוא קורה לאף אחד הוא בהחלט נכון אבל צריך לשתוק כדי להבין את זה, לא לכתוב את זה שוב ושוב ושוב, שנים. חשבתי שאני עושה את זה כדי לעזור לאחרים אבל זאת לא האמת המוחלטת.
&nbsp
היום התכוונתי למדוט כל היום ללא הפסקה בדרך שמצאתי שעד עכשיו הצליחה לי וכשהגעתי לשקט הפנימי שוב נעצרתי. פתחתי את הנייד, עניתי לכמה וואטסאפים (יש המון בדיחות טובות על הקורונה), וחזרתי לקרוא באחד האתרים הרוחניים האהובים עלי.
&nbsp
בחרתי לקרוא את ריצארד רוז שכתב על תופעה שהכרתי. כשאני נמצאת בשקט הזה, במודעות, משהו בתוכי מסרב להאמין שזה זה כי אני לא חווה את הבליס שחשתי בהתעוררויות קודמות. וזה מתסכל.
רוז טוען שזה היה קורה לו רק הייתי ממשיכה..
keep on plugging away at this, it may bring you to a point of what I call an explosion
&nbsp
זה מתאר בעיה שאני סובלת ממנה, ולא רק במדיטציה אלא בכל פרוייקט שלקחתי על עצמי בחיים. אני לא הולכת עד הסוף. כבר הגעתי למקומות גבוהים, אבל תמיד חזרתי לדווח על זה וככה רק חזקתי את האגו, את הבעיה. זה דפוס חזק אצלי, התיעוד, כמו הניסיון התמידי למצוא נוסחה, טכניקה, פורמולה ושיטה אולטימטיבית לידיעת העצמי. ולא רק בשבילי, בשביל כולם.
&nbsp
קראתי פעם בספר של פול ברנטון שהוא מייחל לאדם שינסח את הדבר הפשוט הזה בדרך שתעזור לאדם המערבי והחלטתי שזו תהיה אני, כי זה הדבר היחידי שבאמת מעניין אותי. אבל הניסיון למצוא נוסחה השאירה אותי בניסיון ולא בדבר עצמו.
&nbsp
יש כאן פואנטה? שורה תחתונה? לא. יש רק פוסט...
&nbsp
&nbsp
 
יש בפוסט הזה המון דברים מרתקים להגיב עליהם.

ב"המון" אני מתכוון לאולי אפילו איזה עשרה, במקרה שלי.

למען הסר ספק: בשבילי, להגיב על פוסט, לא מהווה בעיה מבחינת המודעות.

אני חושב שאתחיל להגיב על הפוסט הזה, בקרוב.

בינתיים אני קורא אותו מדי פעם, נהנה.

כיף לי לקרוא את מה שאת כותבת ולא פחות מכך את איך שאת כותבת.
 
למעלה