פרדוקס האימפוטנט הכל - יכול...

פרדוקס האימפוטנט הכל - יכול...

יודעות, חשבתי לא מזמן מה אנחנו , המכורות , שמות על גברים. מצד אחד אנחנו מודעות לסוג של אינפנטיליות, נטיה קלה לאגו טריפ והתמקדות בחלק הנוצץ והשטחי של החיים שהם עשויים להפגין לעיתים קרובות, אלא מאי, דווקא על אלה, מכורות לאהבה במיוחד , שמות את כל כובד משקלן הרגשי. מכאן שיש איזה יחס אי רציונלי לגבר - אנחנו כאילו מצפות שרק בשבילנו הוא יהיה כל מה שהוא לא. תכלס, מוזר לא? בהינתן שהסטיגמה המקובלת על נשים היא שהן יצורים מעשיים ומחוברים למציאות.....
 
את כל כך צודקת

אני נטיתי לייחס לו תכונות של חכמה, עד כדי האללה... והנה מסתבר שהוא, נפל בפח שטמנו לו(רכילות) בקלות רבה... בנוסף, היו עוד כמה דברים ש"צעקו" לי את זה שהוא לא מושלם כמו שחשבתי ורק היום ממרחק הזמן, אני יכולה לראות את זה בבירור. אז מה? אם הוא רק ירמוז לי באצבע, עכשיו אני הולכת..
 

גלית333

New member
הרגת אותי שירי, מזדהה

אנו לעיתים בונות עליו הילה יותר יפה ממה שהוא באמת. אני מסתכלת על עצמי בביקורתיות רבה: הרי הוא לא יתן לי את מה שאני מבקשת, זה כל כך ברור, אז מה נותן לנו בכל זאת להמשך אליו???
 

E D G Y

New member
אני מוצאת את עצמי נתקעת בפרדוקס הזה

רבות, גם כשאני יודעת בראש שהבן אדם לא מסוגל לספק לי את מה שאני זקוקה לו ועדיין בבטן משתוקקת שדווקא ממנו תבוא הישועה. דווקא מאדם שהוא לפעמים "נכה רגשית"... הרציונל לא עוזר מאוד במצבים האלו, כי ההשתוקקות והצורך הרגשי הלא מאוזן שלי גובר על קול ההגיון... אני מניחה שיש עוד רבות כמוני...:(
 
או קי. יש משהו חוץ מקול ההגיון?

מה יש לנו חוץ מהרציונל? מה בדיוק גורם לנו ללכת ללמוד, לאכול ירקות ירוקים, לעשות בדיקות רפואיות מעצבנות או לשלם מיסים? כמובן , קול ההגיון...כן, השיעמום המבאס הזה שמציל את חיינו... אז איך אנחנו רותמות את ההשתוקקות הסוררת לקצת משמעת? רעיונות?
 

E D G Y

New member
זו התבונה שבאה מניסיון החיים...

שגורמת להבין איך דברים מתנהלים, מה כדאי ומה לא כדאי לעשות ולא לעשות ומה המחיר שנשלם על עשיה או אי עשיית דברים מסויימים.. לא תמיד עובד, אבל לפעמים כן... ככה זה אצלי לפחות..:)
 

גלית333

New member
ויש תחושה שעד שלא נשלם את

המחיר, זה לא יגמר
ואנו משלמות ביוקר.. ואנו מבינות מה צריך לעשות אבל משלמות משלמות.
 
אני רוצה להתקע באופן מרגיז בדיוק

במשפט "אנחנו מבינות מה צריך לעשות...אבל!". בואו נפתח רגע את הדבר הזה שאנחנו עושות כאילו בלי משים: מדלגות על מה שאנחנו מבינות כל כך טוב. הרי נשים יקרות :כולנו יודעות להרגיש מתי הקשר הזה גומר אותנו . כולנו יודעות דיי בהתחלה שטוב לא יצא משם. למה אנחנו "מדלגות" על ההבנה הזאת? למה אנחנו מפתחות עיוורון כזה כלפי התבונה? אני יודעת מההסטוריה שלי כאם אמא של המכורות לאהבה שלאורך כל הדרך הדחקתי והתעלמתי מדברים שצעקו מרוב אי תקינות. ואני בשלי .... מה אתכן?
 

גלית333

New member
אני שואלת אותך בחזרה...

ואם אני מנסה לחשוב על תשובה, מה שעולה לי זה, שכנאה גם לא הכל שחור. יש בו משהו שממגנט את הרצון שלנו בו, משהו מושך אצלו בפרטים קטנים אחרים. כך שבסך הכל יש משהו, אבל הוא לא מספיק טוב לנו.
 
פעמים אין כ"כ ברירה

לכל אחת יש את הקו האדום שלה שאותו היא לא תעבור ויהי מה. אם אני מתקשרת אליו, פעמיים-שלוש והוא לא יחזור אליי, זה מציב בפניי נורה אדומה, שהנה הוא לא שם עליי, ופה, עם כל הכאב ,ויש כאב, זו מעין סטירת לחי מצלצלת שמחזירה אותי ל"מוטב" וגומלת אותי ממנו!
 
ועוד דבר שעוזר לי

זה לראות אותו(או לשמוע) שהוא ממשיך הלאה בחייו (לאו דווקא עם מישהי אחרת, אלא נניח עוסק במלוא המרץ בתחביב מסויים וכו') דבר כזה אומר לי במפורש שהוא כבר אחרי הקטע שלנו , ושגמני צריכה להמשיך הלאה!
 
הבנתי

במילים אחרות , הוא זה שמסמן לך מה נכון לעשות? (אני יודעת שזאת תגובה מעצבנת, אבל אני רוצה שתראי מה את אומרת)
 
אז מהי האלטרנטיבה?

להמשיך ולקוות שאולי עוד נחזור?? דווקא מלקח העבר, אני מעדיפה ,לקום ולהמשיך הלאה!
 
להמשיך לקוות שתחזרו זאת לא אלטרנטיב

לא בשבילך, כוונתי. אלטרנטיבה בשבילך היא לא לתת לו את כל הכוח לסמן לך מה את צריכה לעשות. את עם עצמך יכולה לענות לבד על כמה שאלות נוקבות: הוא היה שם באמת בשבילך? הוא היה לך חבר ראוי ? הרגשת מוערכת, נאהבת, מכובדת על ידו? הרגשת שההשקעה שלך הלמה לתמורה הרגשית? אם התשובות לשאלות הללו הן לא. יש לך מספיק סיבות משלך לקבל כאן החלטה גם אם הלב רוצה אחרת. זאת אלטרנטיבה בעיני. כואבת, לא נעימה, נוקבת - אבל אמיתית ובעיקר : שלך!
 
נורית ../images/Emo51.gif

לא שלא ידעתי את זה קודם. אבל, פקחת את עיניי. הצגתי לעצמי את השאלות ששאלת. עניתי לעצמי, תוך מתן דוגמאות. את צודקת. ושוב תודה!
 
למעלה