היוצר(ת?) לא התעמק בפרטים
אלא היה לו חשוב העיקרון של כתב שייראה בין-לאומי.
אבל גם אילו זה היה מצליח, והיו צ'פלוי ובלי האותיות המשוקצות W Q X (מה עם Y), אז היו בעיות אחרות, כגון זה שהמשתמשים במערכת כתב לטינית (ויש כאלה גם בשפות שמחוץ לאירופה,למשל באינדונזיה, בוויאטנם, בקניה וכו') היו מרגישים זרות.
גם זמנהוף חשב על אספקטים שונים שייראו בין-לאומיים וניטרליים, והידוע שבהם זה הניסיון להמציא מילים כגון aa, aba bbaac, כביכול שייך לכולם, אבל קשה ללמידה, כמו שהוא גילה בעצמו כשניסה לזכור את המילים של עצמו.
הרעיון של בסיס אירופי הוא מצוין, וזה לא אירופוצנצטריות כמו שיש הטוענים נגד אספרנטו. לפעמים צריך ללכת עם קול התבונה והפרקטיות, ולא ללכת עם הראש בקיר. עדיין אספרנטו קלה יותר ליפאני (שלא הכיר קודם את הכתב הלטיני) מאשר לימוד סינית או קוראנית.