פרולוג
עכשיו שנגמרה תקופת המבחנים אין תירוצים וצריך להתקדם קצת בכתיבה. אשמח לדעתכם הברוטלית
עוֹמֶל הרים את היד וסימן לכוח לעצור. הוא הצביע על אוזן ואז על בני, ואז על הקרקע. כשאישרו שהבינו הוא הצביע על זרת וסימן לו לעקוב אחריו.
השניים התקדמו בין העצים בשקט מתוך הרגל בלבד- גם אם היה מישהו באיזור, ספק אם היה שומע אותם מעל קולות הגשם והרעמים- וכשנותרה שורת עצים בודדת בינם לבין השביל הבוצי הוא עצר, סימן לזרת לחפות עליו וסרק את האיזור באמצעי התרמי. קולות הסופה היו מחרישי אוזניים והוא ראה את העצים נעים בפראות מצד לצד. כשהיה בטוח שהשטח פנוי הוא הרים את ידו וסימן לאחרים להצטרף אליהם.
"אוקיי" עומל אמר בשקט. "זה העיקול שדיבלנו עליו". כולם עקבו בעיניהם אחרי האצבע שלו לעבר המקום שבו הציר התעקל אל מחוץ לשדה הראיה שלהם.
"זלת- אני לוצה אותך על העץ הזה מחפה לכיוון העיקול. בני- תפוס לך עץ מעבל לציל ותחפה לצד שני. אני ואוזן נאלגן את המטען".
עומל ואוזן נשארו מאחורי קו העצים כדי לחפות על האחרים שפנו לטפס לעמדות שלהם: כל אחד מהם מצא ענף רחב, פרס עליו שמיכה עם הדפס הסוואה, קיבע את עצמו ברצועה עם תפס שחרור מהיר, והרים את הנשק בין הרגליים לישיבת מארבים.
"3 פרוס, השטח נקי" - זרת היה הראשון להודיע בקשר.
בני התמהמה עוד 27 שניות והכריז גם הוא: "4 פרוס, השטח נקי".
הוא משתפר, עומל חשב לעצמו.
אוזן הסיט את המבט מבני, ושמח לגלות שהיה קשה למצוא אותו מחדש- צבעי ההסוואה על המדים, האפודים ומסכות הסקי שלהם הודפסו במיוחד בשביל המשימה, והם בילו כמעט שלוש שעות בצביעת הרובים שלהם בהתאם.
כשהחיפוי היה מוכן עומל הסתכל על אוזן. "החלטה שלך" הוא אמר.
"אתה המפקד".
"אתה מנוסה יותר. החלטה שלך".
אוזן חייך וסרק את האיזור, מחפש משהו בולט שיוכל לזהות מאחד העצים מאוחר יותר, ועצר כשאיתר שיח גדול לצד הציר.
"שם" הוא אמר בשקט. הם הורידו את התיקים בזהירות ליד השיח, מתחו את השרירים בהקלה ושלפו את אתי החפירה. אוזן הוביל את הדרך אל מרכז הציר והחל לחפור בזריזות ועומל הצטרף אליו מיד. זרם של בוץ איים למלא את הבור אחרי כל הנפת את, ואחרי 9 דקות וחמישים שניות (פי 3 מבתרגולות, עומל חשב במתח) אוזן הכניס את היד לתוך הבור, ראה שהיא נכנסה עד המרפק וסימן את אישורו בהנדת ראש.
הם רצו בחזרה לתיקים, וכל אחד מהם שלף גליל מתכת ירוק שהיה מכוסה בכיתוב ערבי, הניף אותו במאמץ לכתף, ורץ חזרה למרכז הציר. אוזן הוריד את הגליל בזהירות אל תוך הבור, עזר לעומל להניח את שלו, והסיט מתגי מתכת קטנים ותמימים למראה שנמצאו בראש כל אחד מהגלילים. שני הגלילים מילאו את הבור כמעט עד גובה הקרקע ואחרי דקה של גריפת בוץ כמעט ולא היה ניתן להבחין שמישהו התעסק עם השביל. הם תפסו בזריזות את התיקים שלהם, שמחים בגלל ההבדל הניכר במשקל, וירדו מהציר לטובת הביטחון שבין העצים.
"אתה בטוח שטישטשנו מספיק?" עומל שאל.
"אני בטוח שלא", אוזן ענה, "אבל זה בסדר- הגשם יעשה את שאר העבודה בשבילנו בשתי דקות הקרובות".
"אינעל העולם עם הגשם הזה, הא?" זה היה הקול של בני באזניה.
"אל תהיה, ילד" אוזן ענה לאוויר, "אם לא הגשם היינו צריכים להתקדם הרבה יותר לאט ולטשטש אחרינו, והוא גם מסתיר אותנו יופי ממזל"טים".
"עם המדים האלה?! איזה מזל"ט היה רואה אותנו?!".
הוא יהיר, אוזן חשב. לא נורא, זה יעבור לו. עוד קוראים לו בשם שאבא ואמא שלו נתנו לו, לא על שם איבר שאיבד כשמישהו פישל בזמן מבצע.
עומל הסיט את גומי ההפעלה שכיסה את השעון שלו ובדק מה השעה. "יאללה, צליך להתאלגן" הוא אמר.
הם תפסו מרחק מהמטען אבל שמרו על קשר עין עם השיח שסימן את מיקומו, וכל אחד מהם טיפס על עץ אחר וחזר על התהליך שביצעו בני וזרת מוקדם יותר.
"עבודה יפה עד עכשיו" עומל אמר בקשר כשסיים להתארגן וקיבל את הסימן מאוזן. "יש לנו עוד שעתיים עד הצפי. זלת ובני יכולים להתעפץ קצת בינתיים, אבל דיל באלאק אם אתם לא קמים בלגע שאני קולא לכם".
אוזן חייך לעצמו- הוא בסדר העומל הזה.
זרת נרדם בשניה ששמע את המילה 'להתעפץ'- המסע הרגלי ביער לקח שעות והוא היה מותש.
בני ניסה להרדם אבל לא הצליח- זאת הייתה המשימה השניה שלו, והוא הופתע לגלות שהוא פחד אפילו יותר מאשר בראשונה. זה היה הגשם שהלחיץ אותו- במשימה הקודמת הייתה דממה מוחלטת מהרגע שהם התמקמו; היית יכול לשמוע עכבר רץ עשרים מטר ממך. עכשיו, בין המבול, העצים שזזו ברוח והרעמים, הוא לא היה בטוח שישמע טנק מתקרב. הוא הבין שזאת הייתה מחשבה מטופשת- זה היה הוא שהתגנב, הראות הגרועה והרעש סיפקו לו ייתרון, אבל זה לא הרגיע אותו יותר משהידיעה שאין מפלצת בארון הרגיעה אותו בתור ילד.
הוא חשב על הרגילה שיקבל כשיחזור לארץ, על הדרך הבייתה- לבוש בגדים אזרחיים עם אקדח מוסתר ברישול מתחת לחולצה, על מבטי ההערצה מהבנות, ותהה אם זה היה שווה את זה. אני לא כאן בשביל הבחורות, הוא חשב לעצמו, אבל בינו לבין עצמו הוא יכל להודות שאין לו מושג למה הוא כן היה שם- הוא הלך לגיבוש כי כולם רצו ללכת, כשהתקבל הוא החליט שיבדוק כמה רחוק הוא יצליח להגיע, ועכשיו הוא היה כאן- ביער גשום באמצע לבנון.
אוזן שם לב שהשמיים התחילו להתבהר מעט- עוד מעט השמש תציץ מעבר לאופק. הוא הכניס יד לתוך אחד הכיסים של האפוד שלו ושלף שלט עם כפתור בודד שהיה מוגן בכיסוי פלסטיק שקוף, ומעוטר במבט על של רכב עם דלתות פתוחות. הציור היה תוספת קטנה של אוזן שתמיד בידרה אותו. הוא הסתכל על השלט, וידא שהנורית הירוקה בפינה דלקה, והחזיר אותו לאפוד.
באמת קצת יותר גשום משהייתי רוצה, הוא חשב, והודה לאל, או לאמריקאים, או למי שלא היה אחראי למדים המבודדים שלבש. המחשבות שלו נדדו ארצה, אל הקפה החם שיחכה להם במנחת בצפון. משם הם יסעו ברכב אזרחי לבסיס, ואלה, הפקידה של היחידה, תחכה להם כרגיל בחדר האוכל עם ארגז של בירות- עקרונית זה לא היה חוקי לשתות בבסיס, אבל כל עוד הם הזמינו את מפקד הבסיס לחגיגה אף אחד לא אמר כלום.
אלה אלה, מה הייתי עושה לה.
היא לא הייתה דוגמנית, אבל היה בה משהו בלתי מוסבר- האחרים התווכחו אם זה היה הקול שלה או הצורה שבה היא הלכה, אבל אוזן היה די בטוח שזה היה החיוך שלה שגרם לך לרצות לתפוס אותה ול-
הקול של עומל באוזניה קטע את המחשבות שלו. "יאללה, תנו לעצמכם שתי סטילות ותתאפסו, המטלה צליכה להגיע אוטוטו. תאשלו לי ילוק בעיניים כולם"
"שתיים ירוק בעיניים" אוזן אמר.
"שלוש ירוק בעיניים" זרת ענה מיד, כאילו לא עצם עין.
"אלבע ילוק בעיניים".
"בני, אתה ממש לא מספיק זמן ביחידה כדי לעוף על המפקד שלך" אוזן ועומל הופתעו לשמוע את הקול של זרת. "עוד יציאה אחת כזאת ואתה חוזר הבייתה עם כינוי חדש. נראה לי 'לשון' יתאים לך".
אוזן צחק בשקט ועומל חייך בגאווה, יודע שזה הכי קרוב למילה טובה שהוא אי פעם יקבל מזרת.
הם חיכו לזוג רכבים: הראשון היה אמור להיות טנדר של חמושים, והשני- לנדרובר משוריין- המטרה. זה היה קריטי שהם יעצרו אותו, אמרו להם בתדריך, כי הוא הוביל מחבל על כלשהו- אחמד אבו מה-שמו, עבד אל מישהו, המן הרשע עד כמה שאוזן ידע- הוא אף פעם לא הקשיב לחלק הזה של התדריך; זה היה התפקיד של עומל לדעת את הדברים האלה, ובכל מקרה מבחינתו זה היה קריטי שיעצרו את הרכבים כי אחרת לא היו שולחים אותם עם חמישים קילו חומר נפץ לאמצע פאקינג לבנון.
כשעומל ראה שהשמיים התחילו להתבהר במזרח הלב שלו העלה הילוך- הוא השתתף בלא מעט משימות בתור לוחם, אבל זאת הייתה המשימה הרצינית הראשונה שלו בתור מפקד. הוא הרגיש את המעיים שלו מתפתלים והתחרט שלא עצר להתפנות מוקדם יותר, כשהייתה לו הזדמנות.
"אני יודע שאתם יודעים מה לעשות אבל אני אזכיל בכל זאת: אוזן נותן לנו ספילה לאחול כשהלנדלובל מתקלב לשיח. אף אחד לא נושם עד שהוא לא נותן אש. באש אוזן מפוצץ את המטען והשאל נותנים מטח על הטנדל ומתחילים לחולל כל מה שזז. תאשלו לי שאתם מוכנים".
אוזן הוציא את השלט מהאפוד והחזיק אותו ביד שמאל, משאיר את יד ימין על הנשק. "2 מוכן".
זרת שינה תנוחה וכיוון את הנשק לכיוון העיקול "3 מוכן".
בני נתן לעצמו שתי סתירות זריזות, מנסה להירגע "4 מוכן ומזומן".
עכשיו שנגמרה תקופת המבחנים אין תירוצים וצריך להתקדם קצת בכתיבה. אשמח לדעתכם הברוטלית
עוֹמֶל הרים את היד וסימן לכוח לעצור. הוא הצביע על אוזן ואז על בני, ואז על הקרקע. כשאישרו שהבינו הוא הצביע על זרת וסימן לו לעקוב אחריו.
השניים התקדמו בין העצים בשקט מתוך הרגל בלבד- גם אם היה מישהו באיזור, ספק אם היה שומע אותם מעל קולות הגשם והרעמים- וכשנותרה שורת עצים בודדת בינם לבין השביל הבוצי הוא עצר, סימן לזרת לחפות עליו וסרק את האיזור באמצעי התרמי. קולות הסופה היו מחרישי אוזניים והוא ראה את העצים נעים בפראות מצד לצד. כשהיה בטוח שהשטח פנוי הוא הרים את ידו וסימן לאחרים להצטרף אליהם.
"אוקיי" עומל אמר בשקט. "זה העיקול שדיבלנו עליו". כולם עקבו בעיניהם אחרי האצבע שלו לעבר המקום שבו הציר התעקל אל מחוץ לשדה הראיה שלהם.
"זלת- אני לוצה אותך על העץ הזה מחפה לכיוון העיקול. בני- תפוס לך עץ מעבל לציל ותחפה לצד שני. אני ואוזן נאלגן את המטען".
עומל ואוזן נשארו מאחורי קו העצים כדי לחפות על האחרים שפנו לטפס לעמדות שלהם: כל אחד מהם מצא ענף רחב, פרס עליו שמיכה עם הדפס הסוואה, קיבע את עצמו ברצועה עם תפס שחרור מהיר, והרים את הנשק בין הרגליים לישיבת מארבים.
"3 פרוס, השטח נקי" - זרת היה הראשון להודיע בקשר.
בני התמהמה עוד 27 שניות והכריז גם הוא: "4 פרוס, השטח נקי".
הוא משתפר, עומל חשב לעצמו.
אוזן הסיט את המבט מבני, ושמח לגלות שהיה קשה למצוא אותו מחדש- צבעי ההסוואה על המדים, האפודים ומסכות הסקי שלהם הודפסו במיוחד בשביל המשימה, והם בילו כמעט שלוש שעות בצביעת הרובים שלהם בהתאם.
כשהחיפוי היה מוכן עומל הסתכל על אוזן. "החלטה שלך" הוא אמר.
"אתה המפקד".
"אתה מנוסה יותר. החלטה שלך".
אוזן חייך וסרק את האיזור, מחפש משהו בולט שיוכל לזהות מאחד העצים מאוחר יותר, ועצר כשאיתר שיח גדול לצד הציר.
"שם" הוא אמר בשקט. הם הורידו את התיקים בזהירות ליד השיח, מתחו את השרירים בהקלה ושלפו את אתי החפירה. אוזן הוביל את הדרך אל מרכז הציר והחל לחפור בזריזות ועומל הצטרף אליו מיד. זרם של בוץ איים למלא את הבור אחרי כל הנפת את, ואחרי 9 דקות וחמישים שניות (פי 3 מבתרגולות, עומל חשב במתח) אוזן הכניס את היד לתוך הבור, ראה שהיא נכנסה עד המרפק וסימן את אישורו בהנדת ראש.
הם רצו בחזרה לתיקים, וכל אחד מהם שלף גליל מתכת ירוק שהיה מכוסה בכיתוב ערבי, הניף אותו במאמץ לכתף, ורץ חזרה למרכז הציר. אוזן הוריד את הגליל בזהירות אל תוך הבור, עזר לעומל להניח את שלו, והסיט מתגי מתכת קטנים ותמימים למראה שנמצאו בראש כל אחד מהגלילים. שני הגלילים מילאו את הבור כמעט עד גובה הקרקע ואחרי דקה של גריפת בוץ כמעט ולא היה ניתן להבחין שמישהו התעסק עם השביל. הם תפסו בזריזות את התיקים שלהם, שמחים בגלל ההבדל הניכר במשקל, וירדו מהציר לטובת הביטחון שבין העצים.
"אתה בטוח שטישטשנו מספיק?" עומל שאל.
"אני בטוח שלא", אוזן ענה, "אבל זה בסדר- הגשם יעשה את שאר העבודה בשבילנו בשתי דקות הקרובות".
"אינעל העולם עם הגשם הזה, הא?" זה היה הקול של בני באזניה.
"אל תהיה, ילד" אוזן ענה לאוויר, "אם לא הגשם היינו צריכים להתקדם הרבה יותר לאט ולטשטש אחרינו, והוא גם מסתיר אותנו יופי ממזל"טים".
"עם המדים האלה?! איזה מזל"ט היה רואה אותנו?!".
הוא יהיר, אוזן חשב. לא נורא, זה יעבור לו. עוד קוראים לו בשם שאבא ואמא שלו נתנו לו, לא על שם איבר שאיבד כשמישהו פישל בזמן מבצע.
עומל הסיט את גומי ההפעלה שכיסה את השעון שלו ובדק מה השעה. "יאללה, צליך להתאלגן" הוא אמר.
הם תפסו מרחק מהמטען אבל שמרו על קשר עין עם השיח שסימן את מיקומו, וכל אחד מהם טיפס על עץ אחר וחזר על התהליך שביצעו בני וזרת מוקדם יותר.
"עבודה יפה עד עכשיו" עומל אמר בקשר כשסיים להתארגן וקיבל את הסימן מאוזן. "יש לנו עוד שעתיים עד הצפי. זלת ובני יכולים להתעפץ קצת בינתיים, אבל דיל באלאק אם אתם לא קמים בלגע שאני קולא לכם".
אוזן חייך לעצמו- הוא בסדר העומל הזה.
זרת נרדם בשניה ששמע את המילה 'להתעפץ'- המסע הרגלי ביער לקח שעות והוא היה מותש.
בני ניסה להרדם אבל לא הצליח- זאת הייתה המשימה השניה שלו, והוא הופתע לגלות שהוא פחד אפילו יותר מאשר בראשונה. זה היה הגשם שהלחיץ אותו- במשימה הקודמת הייתה דממה מוחלטת מהרגע שהם התמקמו; היית יכול לשמוע עכבר רץ עשרים מטר ממך. עכשיו, בין המבול, העצים שזזו ברוח והרעמים, הוא לא היה בטוח שישמע טנק מתקרב. הוא הבין שזאת הייתה מחשבה מטופשת- זה היה הוא שהתגנב, הראות הגרועה והרעש סיפקו לו ייתרון, אבל זה לא הרגיע אותו יותר משהידיעה שאין מפלצת בארון הרגיעה אותו בתור ילד.
הוא חשב על הרגילה שיקבל כשיחזור לארץ, על הדרך הבייתה- לבוש בגדים אזרחיים עם אקדח מוסתר ברישול מתחת לחולצה, על מבטי ההערצה מהבנות, ותהה אם זה היה שווה את זה. אני לא כאן בשביל הבחורות, הוא חשב לעצמו, אבל בינו לבין עצמו הוא יכל להודות שאין לו מושג למה הוא כן היה שם- הוא הלך לגיבוש כי כולם רצו ללכת, כשהתקבל הוא החליט שיבדוק כמה רחוק הוא יצליח להגיע, ועכשיו הוא היה כאן- ביער גשום באמצע לבנון.
אוזן שם לב שהשמיים התחילו להתבהר מעט- עוד מעט השמש תציץ מעבר לאופק. הוא הכניס יד לתוך אחד הכיסים של האפוד שלו ושלף שלט עם כפתור בודד שהיה מוגן בכיסוי פלסטיק שקוף, ומעוטר במבט על של רכב עם דלתות פתוחות. הציור היה תוספת קטנה של אוזן שתמיד בידרה אותו. הוא הסתכל על השלט, וידא שהנורית הירוקה בפינה דלקה, והחזיר אותו לאפוד.
באמת קצת יותר גשום משהייתי רוצה, הוא חשב, והודה לאל, או לאמריקאים, או למי שלא היה אחראי למדים המבודדים שלבש. המחשבות שלו נדדו ארצה, אל הקפה החם שיחכה להם במנחת בצפון. משם הם יסעו ברכב אזרחי לבסיס, ואלה, הפקידה של היחידה, תחכה להם כרגיל בחדר האוכל עם ארגז של בירות- עקרונית זה לא היה חוקי לשתות בבסיס, אבל כל עוד הם הזמינו את מפקד הבסיס לחגיגה אף אחד לא אמר כלום.
אלה אלה, מה הייתי עושה לה.
היא לא הייתה דוגמנית, אבל היה בה משהו בלתי מוסבר- האחרים התווכחו אם זה היה הקול שלה או הצורה שבה היא הלכה, אבל אוזן היה די בטוח שזה היה החיוך שלה שגרם לך לרצות לתפוס אותה ול-
הקול של עומל באוזניה קטע את המחשבות שלו. "יאללה, תנו לעצמכם שתי סטילות ותתאפסו, המטלה צליכה להגיע אוטוטו. תאשלו לי ילוק בעיניים כולם"
"שתיים ירוק בעיניים" אוזן אמר.
"שלוש ירוק בעיניים" זרת ענה מיד, כאילו לא עצם עין.
"אלבע ילוק בעיניים".
"בני, אתה ממש לא מספיק זמן ביחידה כדי לעוף על המפקד שלך" אוזן ועומל הופתעו לשמוע את הקול של זרת. "עוד יציאה אחת כזאת ואתה חוזר הבייתה עם כינוי חדש. נראה לי 'לשון' יתאים לך".
אוזן צחק בשקט ועומל חייך בגאווה, יודע שזה הכי קרוב למילה טובה שהוא אי פעם יקבל מזרת.
הם חיכו לזוג רכבים: הראשון היה אמור להיות טנדר של חמושים, והשני- לנדרובר משוריין- המטרה. זה היה קריטי שהם יעצרו אותו, אמרו להם בתדריך, כי הוא הוביל מחבל על כלשהו- אחמד אבו מה-שמו, עבד אל מישהו, המן הרשע עד כמה שאוזן ידע- הוא אף פעם לא הקשיב לחלק הזה של התדריך; זה היה התפקיד של עומל לדעת את הדברים האלה, ובכל מקרה מבחינתו זה היה קריטי שיעצרו את הרכבים כי אחרת לא היו שולחים אותם עם חמישים קילו חומר נפץ לאמצע פאקינג לבנון.
כשעומל ראה שהשמיים התחילו להתבהר במזרח הלב שלו העלה הילוך- הוא השתתף בלא מעט משימות בתור לוחם, אבל זאת הייתה המשימה הרצינית הראשונה שלו בתור מפקד. הוא הרגיש את המעיים שלו מתפתלים והתחרט שלא עצר להתפנות מוקדם יותר, כשהייתה לו הזדמנות.
"אני יודע שאתם יודעים מה לעשות אבל אני אזכיל בכל זאת: אוזן נותן לנו ספילה לאחול כשהלנדלובל מתקלב לשיח. אף אחד לא נושם עד שהוא לא נותן אש. באש אוזן מפוצץ את המטען והשאל נותנים מטח על הטנדל ומתחילים לחולל כל מה שזז. תאשלו לי שאתם מוכנים".
אוזן הוציא את השלט מהאפוד והחזיק אותו ביד שמאל, משאיר את יד ימין על הנשק. "2 מוכן".
זרת שינה תנוחה וכיוון את הנשק לכיוון העיקול "3 מוכן".
בני נתן לעצמו שתי סתירות זריזות, מנסה להירגע "4 מוכן ומזומן".
