פרולוג
היה היתה לחמניה. כזו לחמניה של המבורגר, עגולה, עם שומשום למעלה. לחמניה שחפצה להיפרס ולהמרח בחרדל ולהנגס בעליזות כששניצל מתחבא בה. לחמניה פשוטה, לא יומרנית, בלי ציפיות גדולות מהחיים. ישבה בשקט, על מדף בצרכניה. לא בסופר-מרקט, בצרכניה. היא היתה קצת מיושנת, ועם תפיסות מיושנות, ותמיד ראתה את עצמה בצרכניה, ולא בסופר הומה אדם. לכן כשהגיעה לצרכניה היתה בטוחה שהכל הולך כמו שצריך, שלא תלך לאיבוד בין כל האפשרויות הקורצות לצרכן, בין לחמנית ביס לבין הבגטים. וזה לא שלא קנו אותה, את הלחמניה. קנו. בחור אחד, שחשב לאכול אותה – קנה. הלחמניה לא ידעה אם הוא תכנן על שניצל, חלום חייה, או על המבורגר, שהיא תמיד מצאה כאופציה מעט נדושה, או אולי סתם על גבינה צהובה עם מלפפון חמוץ. אבל היא זרמה עם זה, הלחמניה. הבחור הגיע הביתה מהצרכניה ובאמתחתו הלחמניה, והניח אותה על השולחן במטבח. אח"כ הוא יצא מהבית, לעשות כמה סידורים, ולא חזר. והלחמניה העלתה עובש והוריקה, ולא נאכלה מעולם. וככה מתחיל הסיפור. הסיפור הוא בכלל לא על הלחמניה, למרות שניתן להתייחס אל ההקדמה כאל משל על חיינו, על החלומות שמתנפצים כך סתם על שוברי הגלים של המציאות, על האהבה. אבל תצאו מזה. הסיפור הוא לא על הלחמניה. הסיפור הוא על הסידורים. ועל הבחור. כשהלך לצרכניה, זה היה בטעות. הוא בכלל את הקניות שלו עושה בסופר-מרקט, הוא אוהב שיהיו לו אפשרויות בחירה. אבל הוא מיהר, והיו לו כמה סידורים להספיק לעשות, והצרכניה הקטנה הזו היתה בדרך. הוא בדיוק הגיע מהבנק, מהר קפץ לצרכניה, קנה שם איזה חלב קטן, גבינה צהובה, מלפפון חמוץ, ולחמניה לשים אותם בפנים, שיהיה לו למחר לארוחת בוקר, ורץ הביתה. אפילו לא הספיק להכניס הכל למקום, רק זרק את השקית על השולחן וטס החוצה, לסידורים. הוא בדיוק קבע עם לקוחה חשובה, שלא הסכימה להזדהות בטלפון, אבל אמרה לו שזה "מקרה של חיים ומוות", ושהמחיר אינו מהווה שיקול. הוא מת על לקוחות כאלה, הם תמיד משעשעים אותו, ולפעמים, אם יש לו מזל, גם משלמים לו שכר דירה. ההודעה שפרסם בעיתון לא השתמעה לשתי פנים, כי הודעה בעיתון מודפסת, ולא מושמעת, וגם אם היתה מושמעת, היתה משתמעת לאינספור פנים, כי היא בעצם לא הסבירה יותר מדי. היה כתוב שם, בפשטות: בחור. פותר בעיות. לפחות מנסה. תתקשרו. וכאן בא המס´ של הנייד שלו. ואנשים התקשרו. היו כאלה שסתם ניסו לצחוק עליו בטלפון, היו כאלה שרצו לראות על מה מדובר, והיה גם מקומון אחד שרצה לראיין אותו, אבל הוא סרב. העדיף אנונימיות. יותר טוב לעבודה. הכי ביאסו אותו היו אלה שלא יכול היה לעזור להם, למרות שהבעיות שלהם היו אמיתיות, וכואבות באמת. בעיות של מציאות, הוא היה קורא להן, בעיות של משכנתא או של קריירה או של בריאות. כי הוא פתר רק בעיות קטנות. כאלה של לשחרר סחורה מהמכס, או של למצוא את הגרב השני שנעלם בכביסה (זה הכי הצחיק אותו, אנשים תמיד טענו שהכניסו אותם יחד למכונת הכביסה, ואחת אף נשבעה לו שתפרה את שני הגרביים יחד לפני הכביסה ושהיא פורמת אותם זה מזה רק אחרי היבוש, אבל הוא מצא את השני במגירת הגרביים. ולמה תמיד מתייחסים לזה שהלך לאיבוד כ"שני"? אולי הוא בכלל רואה עצמו כ"ראשון"?). הוא לא עשה מזה הרבה כסף, אבל הצליח ככה לשרוד, מיום ליום, עד שיחליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. וזאת שהוא הולך לפגוש עכשיו, לא אמרה לו יותר מדי. היא רק שאלה, בקול מהוסה, כאילו היא נאלצת ללחוש, אם הוא זה שפותר בעיות, ואם הוא יכול להפגש איתה. כסף זה לא בעיה. וזה דחוף. את הענין הזה היא ממש הדגישה, דחוף. ובהול. וענין של חיים ומוות. ועוד איזה משהו על פתיליות. הוא לא כ"כ הבין. אבל הוא יצא מיד. אם היינו יכולים לדעת מה האשה הזו חשבה כשהוא לא הגיע לפגישה, היינו מוצאים הקבלות משעשעות רבות למחשבותיה של הלחמניה הזנוחה על השולחן במטבח, יושבת שם ומוריקה, מצפה לשוא, שומשומיה נושרים כולם בזה אחר זה. אבל אנחנו לא נתחיל עכשיו להסתבך בהשוואות בין הלקוחה ההולכת ומתעצבנת ובין הלחמניה ההולכת ומדיפה ריח מעובש. כי הנקודה היא, שלפגישה הוא לא הגיע. לאן הוא נעלם?
היה היתה לחמניה. כזו לחמניה של המבורגר, עגולה, עם שומשום למעלה. לחמניה שחפצה להיפרס ולהמרח בחרדל ולהנגס בעליזות כששניצל מתחבא בה. לחמניה פשוטה, לא יומרנית, בלי ציפיות גדולות מהחיים. ישבה בשקט, על מדף בצרכניה. לא בסופר-מרקט, בצרכניה. היא היתה קצת מיושנת, ועם תפיסות מיושנות, ותמיד ראתה את עצמה בצרכניה, ולא בסופר הומה אדם. לכן כשהגיעה לצרכניה היתה בטוחה שהכל הולך כמו שצריך, שלא תלך לאיבוד בין כל האפשרויות הקורצות לצרכן, בין לחמנית ביס לבין הבגטים. וזה לא שלא קנו אותה, את הלחמניה. קנו. בחור אחד, שחשב לאכול אותה – קנה. הלחמניה לא ידעה אם הוא תכנן על שניצל, חלום חייה, או על המבורגר, שהיא תמיד מצאה כאופציה מעט נדושה, או אולי סתם על גבינה צהובה עם מלפפון חמוץ. אבל היא זרמה עם זה, הלחמניה. הבחור הגיע הביתה מהצרכניה ובאמתחתו הלחמניה, והניח אותה על השולחן במטבח. אח"כ הוא יצא מהבית, לעשות כמה סידורים, ולא חזר. והלחמניה העלתה עובש והוריקה, ולא נאכלה מעולם. וככה מתחיל הסיפור. הסיפור הוא בכלל לא על הלחמניה, למרות שניתן להתייחס אל ההקדמה כאל משל על חיינו, על החלומות שמתנפצים כך סתם על שוברי הגלים של המציאות, על האהבה. אבל תצאו מזה. הסיפור הוא לא על הלחמניה. הסיפור הוא על הסידורים. ועל הבחור. כשהלך לצרכניה, זה היה בטעות. הוא בכלל את הקניות שלו עושה בסופר-מרקט, הוא אוהב שיהיו לו אפשרויות בחירה. אבל הוא מיהר, והיו לו כמה סידורים להספיק לעשות, והצרכניה הקטנה הזו היתה בדרך. הוא בדיוק הגיע מהבנק, מהר קפץ לצרכניה, קנה שם איזה חלב קטן, גבינה צהובה, מלפפון חמוץ, ולחמניה לשים אותם בפנים, שיהיה לו למחר לארוחת בוקר, ורץ הביתה. אפילו לא הספיק להכניס הכל למקום, רק זרק את השקית על השולחן וטס החוצה, לסידורים. הוא בדיוק קבע עם לקוחה חשובה, שלא הסכימה להזדהות בטלפון, אבל אמרה לו שזה "מקרה של חיים ומוות", ושהמחיר אינו מהווה שיקול. הוא מת על לקוחות כאלה, הם תמיד משעשעים אותו, ולפעמים, אם יש לו מזל, גם משלמים לו שכר דירה. ההודעה שפרסם בעיתון לא השתמעה לשתי פנים, כי הודעה בעיתון מודפסת, ולא מושמעת, וגם אם היתה מושמעת, היתה משתמעת לאינספור פנים, כי היא בעצם לא הסבירה יותר מדי. היה כתוב שם, בפשטות: בחור. פותר בעיות. לפחות מנסה. תתקשרו. וכאן בא המס´ של הנייד שלו. ואנשים התקשרו. היו כאלה שסתם ניסו לצחוק עליו בטלפון, היו כאלה שרצו לראות על מה מדובר, והיה גם מקומון אחד שרצה לראיין אותו, אבל הוא סרב. העדיף אנונימיות. יותר טוב לעבודה. הכי ביאסו אותו היו אלה שלא יכול היה לעזור להם, למרות שהבעיות שלהם היו אמיתיות, וכואבות באמת. בעיות של מציאות, הוא היה קורא להן, בעיות של משכנתא או של קריירה או של בריאות. כי הוא פתר רק בעיות קטנות. כאלה של לשחרר סחורה מהמכס, או של למצוא את הגרב השני שנעלם בכביסה (זה הכי הצחיק אותו, אנשים תמיד טענו שהכניסו אותם יחד למכונת הכביסה, ואחת אף נשבעה לו שתפרה את שני הגרביים יחד לפני הכביסה ושהיא פורמת אותם זה מזה רק אחרי היבוש, אבל הוא מצא את השני במגירת הגרביים. ולמה תמיד מתייחסים לזה שהלך לאיבוד כ"שני"? אולי הוא בכלל רואה עצמו כ"ראשון"?). הוא לא עשה מזה הרבה כסף, אבל הצליח ככה לשרוד, מיום ליום, עד שיחליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. וזאת שהוא הולך לפגוש עכשיו, לא אמרה לו יותר מדי. היא רק שאלה, בקול מהוסה, כאילו היא נאלצת ללחוש, אם הוא זה שפותר בעיות, ואם הוא יכול להפגש איתה. כסף זה לא בעיה. וזה דחוף. את הענין הזה היא ממש הדגישה, דחוף. ובהול. וענין של חיים ומוות. ועוד איזה משהו על פתיליות. הוא לא כ"כ הבין. אבל הוא יצא מיד. אם היינו יכולים לדעת מה האשה הזו חשבה כשהוא לא הגיע לפגישה, היינו מוצאים הקבלות משעשעות רבות למחשבותיה של הלחמניה הזנוחה על השולחן במטבח, יושבת שם ומוריקה, מצפה לשוא, שומשומיה נושרים כולם בזה אחר זה. אבל אנחנו לא נתחיל עכשיו להסתבך בהשוואות בין הלקוחה ההולכת ומתעצבנת ובין הלחמניה ההולכת ומדיפה ריח מעובש. כי הנקודה היא, שלפגישה הוא לא הגיע. לאן הוא נעלם?
