SABA ARIE 01
New member
פרומקה פלוטניצקה
פרומקה פלוטניצקה
פרומקה פלוטניצקה
פרומקָה פלוטניצקה (לעיתים: פלוטניצקי) (11 בנובמבר 1914, פלוטניצה - 3 באוגוסט 1943, בנדין), מראשי המחתרת החלוצית בפולין, הייתה בתקופת השואה חברת הנהגת "דרור" והארגון היהודי הלוחם.
תוכן עניינים
ילדות וניעורים
נולדה בעיירה פלוטניצה. בני המשפחה היו סוחרי שוורים. אביה שהיה חסיד הקפיד במצוות והוסמך לרבנות. אחרי מלחמת העולם הראשונה עזבו יחד עם כלל יהודי העיירה את פלוטניצה ועברו לפינסק הסמוכה. היא הייתה כבת שש. אחותה הצעירה חנה (חנצ'ה), לימים חברת מחתרת גם היא, הייתה אז כבת שנתיים. בעקבות האח הבכור, הצטרפו שתי האחיות לתנועת "פרייהייט". כשמלאו לה 17 שימשה פרומקה פלוטנציקה כנציגת תנועתה בוועד "החלוץ" בפינסק.
פעילות בתנועת "דרור"
בשנת 1935, בהיותה בת 21, יצאה להכשרה בקיבוץ תל-חי בביאליסטוק. עבר זמן עד שהפכה לדמות מרכזית בתנועה. בסיום סמינר שהתקיים בביאליסטוק קמה ונשאה דברים ביידיש: היא דיברה על לבטי אדם וגורלו ועל לבטי נערה מישראל המחפשת את דרכה[1]. לאחר האיחוד בין תנועת "פרייהייט" ותנועת "דרור" שימשה כמדריכה בסמינרים ברחבי פולין. מרכז פעילותה היה לודז', יחד עם אחותה. השפעתה על הפעילות בלודז' ניכרה כבר בראשית עבודתה שם. בסניפים הייתה התעוררות ועבודת המזכירות השתכללה. בפולסיה עסקה פרומקה מספר חודשים בארגון סמינריון גלילי ובניהולו. היה זה הגליל המוזנח ביותר בפולין מבחינת העבודה התנועתית ואף על פי כן היו הישגים. היא לימדה עברית וניהלה חוגי לימוד.
לאחר הסמינר בפולסיה ביקשה לשהות באחד הקיבוצים ולהמתין שם לעלייה לארץ ישראל, אך במרכז התנועה סירבו לכך והציעו לה לצאת לביאליסטוק ולהכין סמינריון גלילי. הניתוק מבית ההורים והציפייה המתמשכת לבית חדש שתבנה בארץ ישראל עוררו בה געגועים מחודשים ולילדותה ונעוריה בפינסק. במועצת התנועה שהתקיימה בלודז' ב-15 ביולי 1939 נדחתה עלייתה לסתיו. החברים המרכזיים חשו שלא יוכלו לבצע את המשימות התנועתיות רבות ההיקף והתנופה בלעדיה והיא קיבלה את דין התנועה[2].
פעילות במחתרת בתקופת המלחמה
ב-7 בספטמבר 1939 יצאה עם חברי וחברות קיבוץ ההכשרה גרוכוב וחברי וחברות המרכז מוורשה לכיוון מזרח. בדיונים שהתקיימו בקובל עלתה שאלת החזרה לשטח הכיבוש הגרמני וחידוש הקשר התנועתי עם החברים שם. במהלך הדיון הודיעה על חזרתה לוורשה כדי להגיש עזרה לחברים ולחברות שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני ולבדוק האם ניתן לצאת משם לארץ ישראל. להחלטתה לצאת לשליחות מסוכנת זו היו גם מניעים אישיים: הידיעה על מות חנצ'ה, אחותה הצעירה, בהפצצות בלודז', שהתבררה אחר כך ככוזבת והרצון החזק להגשים סוף-סוף את החלום לעלות לארץ.
בדרכה לוורשה פקדה את ביתה בפינסק ונפרדה ממשפחתה. ממחצית אוקטובר 1939 עד ינואר 1940, יצאה לרחבי הגנרלגוברנמן ובשטחי פולין המסופחים לגרמניה ופעלה להקמת תאי מחתרת. היא עמדה על כך שקיבוצי ההכשרה שנותרו בלודז' ובבנדין ימשיכו להתקיים. בפברואר 1940 חצתה את גבול גרמניה וביקרה בבנדין, בה טיפלה בקליטת חברי "החלוץ", שהגיעו מוורשה במטרה לצאת לארץ ישראל דרך אושוויינצ'ים ונשארו במקום לאחר כישלון המאמצים לחצות את הגבול לסלובקיה. באחד ממכתביה לאחיה, כתבה אחותה חנצ'ה: "אתה זוכר פרומקה אחרת. צייתנית. שקטה ונדחקת לפינה, מכונסת בתוך עצמה. היא הכינה אז אוצר של מרץ, מסירות ונכונות - והנה איזו קומפוזיציה יפה יצאה: פרומקה והתנועה"[3].
עם שובה של צביה לובטקין לוורשה בינואר 1940 יצאה לנסיעות וביקורים ברחבי פולין. למרות המראה היהודי, שהיה עלול להסגיר אותה בכל רגע, הפכה פרומקה להיות ה"הדרשנית הנודדת" של התנועה, כפי שכינו אותה באתם ימים. היא שקדה על קשרים עם החברים ונסעה עם תעודות מזויפות מכדי להביא את דבר התנועה לכל מקום בו היו חברי תנועה וכדי לגייס חברים לעבודה במרכז התנועה. במרץ 1940, ערב פסח, הגיעה ללובלין. ביקורה היה הקשר הראשון עם המרכז בוורשה. בקיץ 1941 הגיעה לקיבוץ "דרור" בבנדין. כשליחת התנועה פעלה בסניפי התנועה במשך מספר חודשים, סייעה בארגון סמינר מדריכים בקיבוץ והרצתה בו. כשליחת מרכז "החלוץ" יצרה גם קשר עם הנהגת "מחלקת הנוער" בזגלמביה[4].
בינואר 1942, עם הגעתה של השליחה לונקה קוז'יברודסקה מווילנה לוורשה ומסירת המידע על הרצח ההמוני, יצאה במשלחת לצד הארי כדי ליצור בסיס לשיתוף פעולה עם המחתרת הפולנית במטרה להצטייד בכלי נשק ללוחמים היהודים בגטו. באביב 1942, יצאה עם חווקה פולמן רבן, להרובישוב, כדי להיפגש עם החברים ולהכין אותם לקראת הימים שבהם ינותק אולי הקשר עם ורשה. הן ראו כיצד מכניסים את אחרוני היהודים לקרונות הרכבת לבלז'ץ. הייתה זאת הידיעה הראשונה שהביאו לוורשה על גירושים בשטח הגנרלגוברנמן[5].
היא יצרה קשרים עם המחתרת הפולנית ובעיצומה של האקציה הגדולה הבריחה את המשלוח האקדחים והרימונים הראשונים לגטו כשהם מוטמנים בשק תפוחי אדמה שנשאה על גבה בדרכה מהצד הארי לתוך הגטו. עם סיום האקציה, בספטמבר 1942, נשלחה לבנדין, כדי לסייע שם בהקמת תא מחתרת לוחמת[6].
תא המחתרת בבנדין
פרומקה פלוטניצקה יצאה מוורשה בדצמבר 1942 לשליחות בבנדין במטרה לארגן את המקום לקראת הגנה. בבנדין ריכזה פעילות ציבורית חשובה בקיבוץ ובעיר. עזרה לכלואים בגטו, יצאה ובאה במשרדי הקהילה ולא פעם הצליחה לבטל הוראות וגזירות. ההודעה על העברת יהודי בנדין לרובע קמיונקה (ששמו שונה לווארפיה (פול')) והקמת הגטו בראשית 1943 העמידו אותה ואת הרשל שפרינגר, ממנהיגי "דרור" בבנדין, בפני שאלת ההעברה הקיבוץ לגטו. שעות וימים בילו הרשל ופרומקה במשרדי הקהילה, כדי לקבל דירה בקמיונקה ולבסוף השיגו בית שהתחלק בין חברי קיבוץ "דרור" וילדי קיבוץ "עתיד" – יתומים שאורגנו וטופלו על ידי חברי קיבוץ "דרור".
בסוף אפריל 1943 החלו להגיע הידיעות הראשונות על מרד גטו ורשה. אז נודע לה על מות אחותה. ב-22 ביוני 1943 התחדש הגירוש מהגטאות בבנדין ובסוסנוביץ' לאושוויץ. למרות הסימנים המקדימים הפתיע הגירוש את המחתרת. האחריות שחשה פרומקה לחיי חבריה מחתרת ותחושת החידלון מוטטו אותה. במשך כל חודשי שהותה בבנדין דיווחה על מצב התנועה בבנדין ועל הגירושים בזגלמביה. היא הייתה מוקד הקשר, מי שידעה והכירה יותר מאחרים את נפתוליהן של התנועות החלוציות ומאבקיהן[7]. למרות החלטת התנועה לפיה עליה לנסות להבקיע דרך לארץ נייטרלית והלאה לארץ ישראל, בחרה להישאר עם חבריה וחברותיה. ב-1 באוגוסט 1943 החל החיסול של גטו בנדין. אנשי המחתרת התבצרו בבונקרים. ב-3 באוגוסט חיסלו הגרמנים את הבונקר המרכזי בבנדין והיא נהרגה[8]. איש מקרב שבעת החברים בבונקר לא נותר בחיים כדי לספר. תיאור המשקף את תחושותיהם של חברי הארגון בבנדין, נמצא ביומנה של חייקה קלינגר:
פרומקה פלוטניצקה עומדת חיוורת וגבוהה, דומה גבוהה מן הרגיל, מעשנת סיגריה אחר סיגריה, אף על פי שזה אסור בבונקר. מה טעם לאיסורים עכשיו? ובידה אקדח דרוך: "אמרתי לכם כי אפול יחד אתכם, כי לא אחיה אחרי מותכם". אומרים לה: שתקי כבר יכולת להיות בצד הארי. מותך כאן הוא מיותר. היית מחויבת להשאר בחיים. וכי מי ייטיב כל כך לספר עלינו? הרצית שנכחד ללא זכר? ואמנם מי ידע כמוה תולדותיהם וגורלותיהם של גלילות שונים. בכל רחבי פולין נדדה, בכל קהילות היהודים היא חייבת הייתה לחיות. היא עומדת גבוהה, משכמה ומעלה נוקשה, קרה ובעיניה המאובנות על פי רוב מהבהבות ניצוצות אירוניים[9].
בשנת 1945 הוענק לה עיטור צלב גרונוולד מדרגה 3 מטעם הפיקוד העליון של הצבא הפולני[10].
הנצחה
בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה פרומקה פלוטניצקה לאחד מהסמלים של לוחמי הגטאות בקרב היישוב.
מכתביהן של האחיות חנצ'ה ופרומקה פלוטניצקה פורסמו בספר שיצא לאור ב-1945[11]. חלק מהמכתבים של האחיות פורסמו גם בירחון "דבר הפועלת". בכתביו הזכיר אותה ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום כאחת הנשים שמהוות סמל לפועלן של נשים בארגונים היהודיים הלוחמים, כקשריות במחתרת, לצד טמה שניידרמן ולונקה קוז'יברודסקה[12].
ב-1948 הוקם בקיבוץ יגור "הגרעין ע"ש פרומקה", שרוב חבריו באו מקרב פעילי תנועות הנוער בפולין. ב-1949 חברו לגרעינים אחרים והקימו את קיבוץ לוחמי הגטאות[13].
על שמה "קיבוץ פרומקה" - קבוצת חברי "ההגנה", בהם יוצאי הצבא הבריטי, אשר בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה פעלו באזור הגבול בין אוסטריה ואיטליה וסייעו בארגון הבריחה ובהעברת ניצולי שואה שביקשו להעפיל לארץ ישראל[14].
פרומקה פלוטניצקה
פרומקה פלוטניצקה
פרומקָה פלוטניצקה (לעיתים: פלוטניצקי) (11 בנובמבר 1914, פלוטניצה - 3 באוגוסט 1943, בנדין), מראשי המחתרת החלוצית בפולין, הייתה בתקופת השואה חברת הנהגת "דרור" והארגון היהודי הלוחם.
תוכן עניינים
ילדות וניעורים
נולדה בעיירה פלוטניצה. בני המשפחה היו סוחרי שוורים. אביה שהיה חסיד הקפיד במצוות והוסמך לרבנות. אחרי מלחמת העולם הראשונה עזבו יחד עם כלל יהודי העיירה את פלוטניצה ועברו לפינסק הסמוכה. היא הייתה כבת שש. אחותה הצעירה חנה (חנצ'ה), לימים חברת מחתרת גם היא, הייתה אז כבת שנתיים. בעקבות האח הבכור, הצטרפו שתי האחיות לתנועת "פרייהייט". כשמלאו לה 17 שימשה פרומקה פלוטנציקה כנציגת תנועתה בוועד "החלוץ" בפינסק.
פעילות בתנועת "דרור"
בשנת 1935, בהיותה בת 21, יצאה להכשרה בקיבוץ תל-חי בביאליסטוק. עבר זמן עד שהפכה לדמות מרכזית בתנועה. בסיום סמינר שהתקיים בביאליסטוק קמה ונשאה דברים ביידיש: היא דיברה על לבטי אדם וגורלו ועל לבטי נערה מישראל המחפשת את דרכה[1]. לאחר האיחוד בין תנועת "פרייהייט" ותנועת "דרור" שימשה כמדריכה בסמינרים ברחבי פולין. מרכז פעילותה היה לודז', יחד עם אחותה. השפעתה על הפעילות בלודז' ניכרה כבר בראשית עבודתה שם. בסניפים הייתה התעוררות ועבודת המזכירות השתכללה. בפולסיה עסקה פרומקה מספר חודשים בארגון סמינריון גלילי ובניהולו. היה זה הגליל המוזנח ביותר בפולין מבחינת העבודה התנועתית ואף על פי כן היו הישגים. היא לימדה עברית וניהלה חוגי לימוד.
לאחר הסמינר בפולסיה ביקשה לשהות באחד הקיבוצים ולהמתין שם לעלייה לארץ ישראל, אך במרכז התנועה סירבו לכך והציעו לה לצאת לביאליסטוק ולהכין סמינריון גלילי. הניתוק מבית ההורים והציפייה המתמשכת לבית חדש שתבנה בארץ ישראל עוררו בה געגועים מחודשים ולילדותה ונעוריה בפינסק. במועצת התנועה שהתקיימה בלודז' ב-15 ביולי 1939 נדחתה עלייתה לסתיו. החברים המרכזיים חשו שלא יוכלו לבצע את המשימות התנועתיות רבות ההיקף והתנופה בלעדיה והיא קיבלה את דין התנועה[2].
פעילות במחתרת בתקופת המלחמה
ב-7 בספטמבר 1939 יצאה עם חברי וחברות קיבוץ ההכשרה גרוכוב וחברי וחברות המרכז מוורשה לכיוון מזרח. בדיונים שהתקיימו בקובל עלתה שאלת החזרה לשטח הכיבוש הגרמני וחידוש הקשר התנועתי עם החברים שם. במהלך הדיון הודיעה על חזרתה לוורשה כדי להגיש עזרה לחברים ולחברות שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני ולבדוק האם ניתן לצאת משם לארץ ישראל. להחלטתה לצאת לשליחות מסוכנת זו היו גם מניעים אישיים: הידיעה על מות חנצ'ה, אחותה הצעירה, בהפצצות בלודז', שהתבררה אחר כך ככוזבת והרצון החזק להגשים סוף-סוף את החלום לעלות לארץ.
בדרכה לוורשה פקדה את ביתה בפינסק ונפרדה ממשפחתה. ממחצית אוקטובר 1939 עד ינואר 1940, יצאה לרחבי הגנרלגוברנמן ובשטחי פולין המסופחים לגרמניה ופעלה להקמת תאי מחתרת. היא עמדה על כך שקיבוצי ההכשרה שנותרו בלודז' ובבנדין ימשיכו להתקיים. בפברואר 1940 חצתה את גבול גרמניה וביקרה בבנדין, בה טיפלה בקליטת חברי "החלוץ", שהגיעו מוורשה במטרה לצאת לארץ ישראל דרך אושוויינצ'ים ונשארו במקום לאחר כישלון המאמצים לחצות את הגבול לסלובקיה. באחד ממכתביה לאחיה, כתבה אחותה חנצ'ה: "אתה זוכר פרומקה אחרת. צייתנית. שקטה ונדחקת לפינה, מכונסת בתוך עצמה. היא הכינה אז אוצר של מרץ, מסירות ונכונות - והנה איזו קומפוזיציה יפה יצאה: פרומקה והתנועה"[3].
עם שובה של צביה לובטקין לוורשה בינואר 1940 יצאה לנסיעות וביקורים ברחבי פולין. למרות המראה היהודי, שהיה עלול להסגיר אותה בכל רגע, הפכה פרומקה להיות ה"הדרשנית הנודדת" של התנועה, כפי שכינו אותה באתם ימים. היא שקדה על קשרים עם החברים ונסעה עם תעודות מזויפות מכדי להביא את דבר התנועה לכל מקום בו היו חברי תנועה וכדי לגייס חברים לעבודה במרכז התנועה. במרץ 1940, ערב פסח, הגיעה ללובלין. ביקורה היה הקשר הראשון עם המרכז בוורשה. בקיץ 1941 הגיעה לקיבוץ "דרור" בבנדין. כשליחת התנועה פעלה בסניפי התנועה במשך מספר חודשים, סייעה בארגון סמינר מדריכים בקיבוץ והרצתה בו. כשליחת מרכז "החלוץ" יצרה גם קשר עם הנהגת "מחלקת הנוער" בזגלמביה[4].
בינואר 1942, עם הגעתה של השליחה לונקה קוז'יברודסקה מווילנה לוורשה ומסירת המידע על הרצח ההמוני, יצאה במשלחת לצד הארי כדי ליצור בסיס לשיתוף פעולה עם המחתרת הפולנית במטרה להצטייד בכלי נשק ללוחמים היהודים בגטו. באביב 1942, יצאה עם חווקה פולמן רבן, להרובישוב, כדי להיפגש עם החברים ולהכין אותם לקראת הימים שבהם ינותק אולי הקשר עם ורשה. הן ראו כיצד מכניסים את אחרוני היהודים לקרונות הרכבת לבלז'ץ. הייתה זאת הידיעה הראשונה שהביאו לוורשה על גירושים בשטח הגנרלגוברנמן[5].
היא יצרה קשרים עם המחתרת הפולנית ובעיצומה של האקציה הגדולה הבריחה את המשלוח האקדחים והרימונים הראשונים לגטו כשהם מוטמנים בשק תפוחי אדמה שנשאה על גבה בדרכה מהצד הארי לתוך הגטו. עם סיום האקציה, בספטמבר 1942, נשלחה לבנדין, כדי לסייע שם בהקמת תא מחתרת לוחמת[6].
תא המחתרת בבנדין
פרומקה פלוטניצקה יצאה מוורשה בדצמבר 1942 לשליחות בבנדין במטרה לארגן את המקום לקראת הגנה. בבנדין ריכזה פעילות ציבורית חשובה בקיבוץ ובעיר. עזרה לכלואים בגטו, יצאה ובאה במשרדי הקהילה ולא פעם הצליחה לבטל הוראות וגזירות. ההודעה על העברת יהודי בנדין לרובע קמיונקה (ששמו שונה לווארפיה (פול')) והקמת הגטו בראשית 1943 העמידו אותה ואת הרשל שפרינגר, ממנהיגי "דרור" בבנדין, בפני שאלת ההעברה הקיבוץ לגטו. שעות וימים בילו הרשל ופרומקה במשרדי הקהילה, כדי לקבל דירה בקמיונקה ולבסוף השיגו בית שהתחלק בין חברי קיבוץ "דרור" וילדי קיבוץ "עתיד" – יתומים שאורגנו וטופלו על ידי חברי קיבוץ "דרור".
בסוף אפריל 1943 החלו להגיע הידיעות הראשונות על מרד גטו ורשה. אז נודע לה על מות אחותה. ב-22 ביוני 1943 התחדש הגירוש מהגטאות בבנדין ובסוסנוביץ' לאושוויץ. למרות הסימנים המקדימים הפתיע הגירוש את המחתרת. האחריות שחשה פרומקה לחיי חבריה מחתרת ותחושת החידלון מוטטו אותה. במשך כל חודשי שהותה בבנדין דיווחה על מצב התנועה בבנדין ועל הגירושים בזגלמביה. היא הייתה מוקד הקשר, מי שידעה והכירה יותר מאחרים את נפתוליהן של התנועות החלוציות ומאבקיהן[7]. למרות החלטת התנועה לפיה עליה לנסות להבקיע דרך לארץ נייטרלית והלאה לארץ ישראל, בחרה להישאר עם חבריה וחברותיה. ב-1 באוגוסט 1943 החל החיסול של גטו בנדין. אנשי המחתרת התבצרו בבונקרים. ב-3 באוגוסט חיסלו הגרמנים את הבונקר המרכזי בבנדין והיא נהרגה[8]. איש מקרב שבעת החברים בבונקר לא נותר בחיים כדי לספר. תיאור המשקף את תחושותיהם של חברי הארגון בבנדין, נמצא ביומנה של חייקה קלינגר:
פרומקה פלוטניצקה עומדת חיוורת וגבוהה, דומה גבוהה מן הרגיל, מעשנת סיגריה אחר סיגריה, אף על פי שזה אסור בבונקר. מה טעם לאיסורים עכשיו? ובידה אקדח דרוך: "אמרתי לכם כי אפול יחד אתכם, כי לא אחיה אחרי מותכם". אומרים לה: שתקי כבר יכולת להיות בצד הארי. מותך כאן הוא מיותר. היית מחויבת להשאר בחיים. וכי מי ייטיב כל כך לספר עלינו? הרצית שנכחד ללא זכר? ואמנם מי ידע כמוה תולדותיהם וגורלותיהם של גלילות שונים. בכל רחבי פולין נדדה, בכל קהילות היהודים היא חייבת הייתה לחיות. היא עומדת גבוהה, משכמה ומעלה נוקשה, קרה ובעיניה המאובנות על פי רוב מהבהבות ניצוצות אירוניים[9].
בשנת 1945 הוענק לה עיטור צלב גרונוולד מדרגה 3 מטעם הפיקוד העליון של הצבא הפולני[10].
הנצחה
בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה פרומקה פלוטניצקה לאחד מהסמלים של לוחמי הגטאות בקרב היישוב.
מכתביהן של האחיות חנצ'ה ופרומקה פלוטניצקה פורסמו בספר שיצא לאור ב-1945[11]. חלק מהמכתבים של האחיות פורסמו גם בירחון "דבר הפועלת". בכתביו הזכיר אותה ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום כאחת הנשים שמהוות סמל לפועלן של נשים בארגונים היהודיים הלוחמים, כקשריות במחתרת, לצד טמה שניידרמן ולונקה קוז'יברודסקה[12].
ב-1948 הוקם בקיבוץ יגור "הגרעין ע"ש פרומקה", שרוב חבריו באו מקרב פעילי תנועות הנוער בפולין. ב-1949 חברו לגרעינים אחרים והקימו את קיבוץ לוחמי הגטאות[13].
על שמה "קיבוץ פרומקה" - קבוצת חברי "ההגנה", בהם יוצאי הצבא הבריטי, אשר בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה פעלו באזור הגבול בין אוסטריה ואיטליה וסייעו בארגון הבריחה ובהעברת ניצולי שואה שביקשו להעפיל לארץ ישראל[14].
