פרופורציות...העיקר והטפל ...

[תמיד איתנו]

פרופורציות...העיקר והטפל ...../images/Emo79.gif

האבדן גרם לי לשינוי העמדות האישיות לגבי העיקר והטפל בחיים. לי באופן אישי חשובה כיום הבריאות יותר מהכל, וכל השאר בא מעצמו... לאחר האבדן הפנמתי עד כמה חשוב להתעסק בחיים עם הדברים ה"באמת" חשובים כמו בריאות, משפחה וחברים, ולכל השאר. לדוגמא, כששמעתי היום על הפיגוע הקשה באוניברסיטה העברית, אני חש כי ביחס לחברי אני רגיש הרבה יותר לאבדן הקשה שחווים כעת משפחות רבות...ואני חושב לעצמי, מדוע אני כה רגיש ? התשובה: כנראה שהאבדן גרם לי אכן לראות עד כמה החיים יכולים להשתנות בכל רגע ולכן חשוב להתעסק בחיים עם העיקר ולא הטפל... מה דעתכן/ם? האם גם אתן/ם חשים כי סדר העדיפויות בחיים השתנה עקב האבדן? ממני, תמיד איתנו

 

[karen01]

בהחלט

אני חושבת שזהו אחד הדברים החשובים וה"חיוביים" ביותר שלמדתי מהרוע הזה. בהחלט נראה לי שאני יותר ממוקדת בקשר למה חשוב ומה תפל, מה משמח ועל מה שווה להתעצבן, ואני משתדלת מאוד לשים לב לדברים הקטנים והמשמחים ובאמת לשמוח מהם. זה כאילו חידד לי מאוד את ההבנה שכל טוב שיש לי יכול להסתיים בכל רגע, ולכן אני צריכה להתענג עליו ולשמוח ממנו כל עוד אפשר, כי הוא עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת. כמובן שזה לא תמיד עובד..... ואני עדיין מתעצבנת מדברים טפשיים (כמו למשל זה שניסו לפטר אותי - ואגב - לא הצליחו), אבל בסה"כ אני הרבה יותר מודעת, וזה טוב.

 

[sivanori]

אצלי זה נורא.

כל פיגוע מכניס אותי לכזה דיכאון, שבן זוגי לא מרשה לי לראות טלווזיה באותו יום. אני כבר יודעת איך זה מרגיש, והשחור הזה עולה ובולע את כולי. אתמול בכיתי לפני שהלכתי לשון. השחור עלה ואיים על חיי. באזשהו שלב כל כך כאב לי הגוף שרציתי להכנס בקיר, רק כדי שמשהו אחר בגוף יכאב לי יותר. אז היפר-רגישות יש. ובגדול. הזדהות עם הכאב - יש. שינוי בסדר העדיפויות? לא בטוחה. אני אמא כבר שנה, והשינוי הגדול הגיע רק עם האמהות. פחות שעות עבודה, יותר חשיבות לביחד עם המשפחה הגרעינית שלי. מריבות עדיין יש, גם רגשות שלילים עזים כלפי אנשים ודברים עדיין יש. אני חושבת שהרגישות שלי מגיעה מהזדהות עם הכאב. מההבנה שיש כל כך הרבה רוע בחיים שהוא לא מכוון, שאין שום סיבה להוסיף עליו עם רוע בכוונה תחילה. זו דעתי.

 

[הדרך קשה]

אצלי זה התחיל עם האמהות

אצלי הרגישות לכל דבר רע שעלול לקרות התחילה עוד לפני 5.5 שנים כשהייתי אמא לראשונה. אח"כ ילדתי עוד ילד שבגיל שנה וחצי היה מאושפז בבי"ח בחשד לדלקת קרום המוח (פתאום הוא התחיל ללכת וליפול, הרפלקסים היו מוחלשים, ישנוניות וכו´), עם עשרות בדיקות כולל CT מוח, ניקור מותני,וכמעט יצאתי מדעתי. אני לא יודעת איך העברתי את השבוע הזה עד שהתברר שזה "סתם" וירוס. ההפלות היו בשנה האחרונה והן חידדו לי עוד יותר את הפחד שמשהו רע עלול לקרות גם אצלי, או אצל בעלי, כי עד אז דאגתי "רק" לילדים. אין ספק שכל פיגוע וכל סיפור על מחלה או תאונה שאני שומעת עושה לי רע. מעבר לחשש האישי למשפחה הקרובה שלי ולי, אני מרגישה מן צורך כזה להתעמק בכל סיפורי הזוועה, ולדעת כל פרט שמפרסמים על האנשים שנהרגו, כאילו שבכך יישאר מהם זכרון, לפחות אצלי. וחלק גדול מהסיפורים אני זוכרת עד היום, וחושבת עליהם לפעמים, כמו על אנשים שאני מכירה. אבל הרגישות הכי הכי גדולה היא כמובן ביחס להריונות, ומכיוון שאני עכשיו בהריון, וכבר כתבתי הרבה פעמים, אני נעה בין שמחה ויציבות לבין עצבנות וחרדות כל הזמן. אני מנסה כמו שקארן כותבת, להתענג על הקיים, כל עוד הכל בסדר לחשוב באופן אופטימי, כי נכון שאין טעם לחשוש מהעתיד, אם משהו רע יקרה, הוא ממילא יקרה. אבל ההגיון לא תמיד גובר.

 

[יעל של עדי]

תגובה

נכון, יש שינוי בפרופורציות, אך גם לפעמים רגשות אשמה. יש לי היום ארבעה ילדים, שלושה לפני ואחת אחרי. בכל פעם שאני כועסת עליהם אני חשה שזה ממש לא נכון. גם קודם לא חשבתי שלכעוס זה פתרון אבל עכשיו זה מלווה בהמון רגשות אשמה כי כל כך רציתי אותם ואני אוהבת אותם המון אז למה אני כועסת? למה אני לא מאושרת איתם כל הזמן, שהרי אני יודעת שדברים משתנים ולא תמיד קורה מה שרוצים. אז צריך לשמוח בחיובי לא? כך שלמרות שהפרופורציות משתנות יש גם חיים נורמליים ואשמה על הנורמליות הזאת. בקיצור, יש בלבול. שיהיה לכם טוב. יעל

 

[anatgri]

הסתכלות על החיים

אני מסכימה שהאובדן (במקרה שלי אובדנים) גרמו לי לראייה שונה על החיים. אכן הפרופורציות משתנות. היום המשפחה שלי (ביתי ובעלי) הם החשובים לי ביותר בעולם- זה לא שלפני כן הם לא היו כאלה- אבל האובדנים רק חידדו את זה. ואגב לדעתי כל אובדן של אדם קרוב גורם לכך לא רק אובדן הריון. גם אני בעיתות פיגועים לעיתים נכנסת לכל הסיפורים האישיים וחווה את הצער מקרוב- אולי בגלל שהרגישות שלי לצער ואובדן התחדדה יותר? בכל אופן בתור מישהי שמנסה להפיק את הטוב מכל דבר אני מגלה שהאובדנים גרמו לי לחידוד ראיית חשיבות המשפחה , הבריאות החברים האמיתיים לעומת שאר הדברים השוליים בחיים. גרמו לי להבין עד כמה הקשר עם בעלי הוא חזק וחשוב בכדי להמשיך בחיים ולצעוד קדימה לאחר כל נפילה. גרמו לי לעהריך אולי יותר איכויות רגשיות שיש בביתי. ענת.