פרופסור פורטריק
לא רציתי להקפיץ בנוראייות, ככה רק שתדעו, הסיפור הוא על התמונה של ה"תמונה סיפור" לפני חודש בערך... פרופסור פורטריק --------------- "זה חייב להיות מושלם" חשב לעצמו מוּלי בעוד הוא יושב על הכורסא המוכתמת במעבדה ומניח את כף ידו על מצחו "לפחות שייראה טוב מחר בערב, אני חייב לקבל את כסף המשקיעים. מה אני יעשה איתה… מה אני יעשה? היא פגעה בעצמה יותר מידי, הפצעים לא יירפאו עד מחר". מולי גמל בהחלטתו ללכת לראות מה איתה, הוא יצא מהמעבדה והתחיל ללכת במסדרון ארוך אשר היה בזווית חדה של 35 מעלות. המסדרון היה סגול, ומשני צדדיו היו דלתות בצבעים שונים וצורות שונות. ליד הדלת הרביעית מהסוף היה צמח גדול ומפותל, הדלת עצמה הייתה ארוכה לגובה בצבע צהוב ועליה היה כתוב באדום בולט: "זהירות! אין כניסה!" ולדלת הזו נכנס מולי. מעבר לדלת היה חדר קטן ומרובע, זנוח, ללא חלונות, וכל הבלטות בלטו מהקירות והרצפה (הן גם לא היו מרובעות לגמרי). בכל אחד מהקירות היו שתי דלתות נמוכות עם חלון סורגים בחלק העליון. מולי פתח את הדלת הימנית בקיר השמאלי עם מפתח גדול וכסוף, ומאחוריה נגלתה לעיניו נערה צנומה, מלאת שריטות, שפתיה חומות, כך גם שערה למרות כל ההזנחה נשאר יפה וחלק, עיניה היו כחולות בהירות שמאירות את החושך, אך דמעות שחורות זלגו מהן על לחייה, קולר ברזל עבה הכיל את צווארה ולו הייתה מחוברת שרשרת שהתחברה לקיר, ולראשה היה מחובר משהו שנראה כמו קן טרמיטים מפלדה והרבה יותר מדויק בפרטים. נערה זו הסתכלה על מולי במבט רצחני מפינת החדר הקטן שבו שררה. מולי נכנס, הסתכל הישר אל עיניים הכחולות המקסימות שלה ואמר ברוגע מופתי: "מה שלומך היום יקירתי?" "טוב לך, מה? סוף סוף! מחר הרגע הגדול, סוף סוף תוכל להראות לעולם את החיה שיצרת" "אני מניח שאצילים לא התייחסו אליך ביותר נוחות, רק שעכשיו את גם תורמת למדע ואולי ליקום, לפני זה, תרמת רק לבכירי האצילים, הלא כך חביבתי?" "תהנו כולם וגם אתה, תראה מחר את מה שעשית, תראה את כל הדם שלי, את "שפיותי", את העיניים "המקסימות" שלי" "אני מוכרך להודות שעינייך בהחלט מקסימות, ואם תסלחי לי, עדיין לא גמרתי לעבוד על ההרצאה שלי מחר, רק רציתי לראות מה שלומך, להתראות" אמר בחופזה, יצא מהחדר ונעל את הדלת. אנחה. מולי יצא בחזרה אל המסדרון הסגול ושם רץ לעברו איש חלוק מקלחת ובקבוק אנטיביוטיקה קטן. "הנה אתה!" צעק בשמחה האיש עם החלוק. "מה קרה, ג'יקוב?" "תראה מה מצאתי! אמרתי לך שעשיתי דבר כזה, זה יעלים את כל הפצעים תוך 15 שעות!" "זה נהדר, ג'יקוב, זה נהדר, ההרצאה עוד 10 שעות ואת הפצעים היא מחזיקה לעצמה תוך חמש שניות" "אל תדאג, לי היא תקשיב, אני אבקש ממנה שלא תעשה לעצמה שום דבר, לפחות עד אחרי ההרצאה, ובעניין השעות… אני מצטער, אבל נצתרך להסתפק במה שיש" מולי חייך חיוך קל "זה בסדר, אני סומך עליך, אל תאכזב אותי" נתן לג'יקוב את המפתח הגדול והכסוף וחזר למעבדתו. עיין בדפים שעל השולחן, לקח אויר והתחיל: "ידידי, העולם קטן ויש הרבה אנשים, אז מה עשינו? קיבצנו את רוב האנשים. היו אנשים קטנים והיו אנשים גדולים. נוצרה בעיה, הכל גדול מידי לאנשים המכווצים, אז מה עשינו? בנינו להם פרטים קטנים כדי שיוכלו לחיות בהם. היו מושבות קטנות ומושבות גדולות. נוצרה בעיה, האנשים הגדולים דרכו והרסו הכל לאנשים המכווצים, ניסינו לחלק שטחים, ניסינו… אבל אני ניסיתי משהו אחר! אני מעודד את החיים של האנשים המכווצים על האנשים הרגילים… והנה ההדגמה…" מולי התמוטט על הכורסא המוכתמת שמאחוריו. כמה שיותר הערות בבקשה.
לא רציתי להקפיץ בנוראייות, ככה רק שתדעו, הסיפור הוא על התמונה של ה"תמונה סיפור" לפני חודש בערך... פרופסור פורטריק --------------- "זה חייב להיות מושלם" חשב לעצמו מוּלי בעוד הוא יושב על הכורסא המוכתמת במעבדה ומניח את כף ידו על מצחו "לפחות שייראה טוב מחר בערב, אני חייב לקבל את כסף המשקיעים. מה אני יעשה איתה… מה אני יעשה? היא פגעה בעצמה יותר מידי, הפצעים לא יירפאו עד מחר". מולי גמל בהחלטתו ללכת לראות מה איתה, הוא יצא מהמעבדה והתחיל ללכת במסדרון ארוך אשר היה בזווית חדה של 35 מעלות. המסדרון היה סגול, ומשני צדדיו היו דלתות בצבעים שונים וצורות שונות. ליד הדלת הרביעית מהסוף היה צמח גדול ומפותל, הדלת עצמה הייתה ארוכה לגובה בצבע צהוב ועליה היה כתוב באדום בולט: "זהירות! אין כניסה!" ולדלת הזו נכנס מולי. מעבר לדלת היה חדר קטן ומרובע, זנוח, ללא חלונות, וכל הבלטות בלטו מהקירות והרצפה (הן גם לא היו מרובעות לגמרי). בכל אחד מהקירות היו שתי דלתות נמוכות עם חלון סורגים בחלק העליון. מולי פתח את הדלת הימנית בקיר השמאלי עם מפתח גדול וכסוף, ומאחוריה נגלתה לעיניו נערה צנומה, מלאת שריטות, שפתיה חומות, כך גם שערה למרות כל ההזנחה נשאר יפה וחלק, עיניה היו כחולות בהירות שמאירות את החושך, אך דמעות שחורות זלגו מהן על לחייה, קולר ברזל עבה הכיל את צווארה ולו הייתה מחוברת שרשרת שהתחברה לקיר, ולראשה היה מחובר משהו שנראה כמו קן טרמיטים מפלדה והרבה יותר מדויק בפרטים. נערה זו הסתכלה על מולי במבט רצחני מפינת החדר הקטן שבו שררה. מולי נכנס, הסתכל הישר אל עיניים הכחולות המקסימות שלה ואמר ברוגע מופתי: "מה שלומך היום יקירתי?" "טוב לך, מה? סוף סוף! מחר הרגע הגדול, סוף סוף תוכל להראות לעולם את החיה שיצרת" "אני מניח שאצילים לא התייחסו אליך ביותר נוחות, רק שעכשיו את גם תורמת למדע ואולי ליקום, לפני זה, תרמת רק לבכירי האצילים, הלא כך חביבתי?" "תהנו כולם וגם אתה, תראה מחר את מה שעשית, תראה את כל הדם שלי, את "שפיותי", את העיניים "המקסימות" שלי" "אני מוכרך להודות שעינייך בהחלט מקסימות, ואם תסלחי לי, עדיין לא גמרתי לעבוד על ההרצאה שלי מחר, רק רציתי לראות מה שלומך, להתראות" אמר בחופזה, יצא מהחדר ונעל את הדלת. אנחה. מולי יצא בחזרה אל המסדרון הסגול ושם רץ לעברו איש חלוק מקלחת ובקבוק אנטיביוטיקה קטן. "הנה אתה!" צעק בשמחה האיש עם החלוק. "מה קרה, ג'יקוב?" "תראה מה מצאתי! אמרתי לך שעשיתי דבר כזה, זה יעלים את כל הפצעים תוך 15 שעות!" "זה נהדר, ג'יקוב, זה נהדר, ההרצאה עוד 10 שעות ואת הפצעים היא מחזיקה לעצמה תוך חמש שניות" "אל תדאג, לי היא תקשיב, אני אבקש ממנה שלא תעשה לעצמה שום דבר, לפחות עד אחרי ההרצאה, ובעניין השעות… אני מצטער, אבל נצתרך להסתפק במה שיש" מולי חייך חיוך קל "זה בסדר, אני סומך עליך, אל תאכזב אותי" נתן לג'יקוב את המפתח הגדול והכסוף וחזר למעבדתו. עיין בדפים שעל השולחן, לקח אויר והתחיל: "ידידי, העולם קטן ויש הרבה אנשים, אז מה עשינו? קיבצנו את רוב האנשים. היו אנשים קטנים והיו אנשים גדולים. נוצרה בעיה, הכל גדול מידי לאנשים המכווצים, אז מה עשינו? בנינו להם פרטים קטנים כדי שיוכלו לחיות בהם. היו מושבות קטנות ומושבות גדולות. נוצרה בעיה, האנשים הגדולים דרכו והרסו הכל לאנשים המכווצים, ניסינו לחלק שטחים, ניסינו… אבל אני ניסיתי משהו אחר! אני מעודד את החיים של האנשים המכווצים על האנשים הרגילים… והנה ההדגמה…" מולי התמוטט על הכורסא המוכתמת שמאחוריו. כמה שיותר הערות בבקשה.
