תשובה.
עד כמה שהבנתי, טואף לא "מקבל" את העדויות שהושגו ע"י האינקוויזיציה, אלא מנתח ומפרק אותן, ומצליב את מה שעולה מהן עם מקורות אחרים. לטענתו, יש בעדויות אלו מרכיבים שלא יכולים היו להיות מושמים בפי הנחקרים ע"י חוקרי האינקוויזיציה. אני חייב להגיד שבמחקר העכשווי יש הרבה דרכים למצות מן הטקסט דברים שנמצאים מתחת ל"פשט", ודוגמא למחקר מדהים שנעשה בעזרת שיטות דומות על סמך מסמכי חקירה של האינקוויזיציה הוא "הגבינה והתולעים" של היהודי האיטלקי קרלו גינצבורג. גם אם העדות עצמה אינה תקפה, שכן הוצאה בעינויים, זה לא אומר שאין הרבה דברים שאתה יכול ללמוד מהטקסט. לגבי האנקוויזיציה, אגב, יש מקום לתקן כמה דיעות קדומות תוצרת מערכת החינוך הישראלית המפוארת. קודם כל, בארץ, כשאומרים "אינקוויזיציה" מתכוונים לאינקוויזיציה הספרדית, שהוקמה אחרי גירוש ספרד ורדפה אנוסים יהודים ונוצרים (לא היה לה שום עניין ביהודים שלו הומרו לנצרות אגב) והיתה כפופה לכתר הספרדי. כאן אנחנו מדברים על האינקוויזיציה הרגילה, שכפופה לותיקן, לא היה לה עניין מיוחד ביהודים ובאופן כללי, היא היתה מוסד שעסק בחקירות ולא כלי רדיפה. גם העינויים, שהאינקוויזיציה כ"כ מזוהה אתם, הם במידה רבה מיתוס. האינקוויזיציה אמנם השתמשה בעינויים, אך זה היה נפוץ פחות ממה שמקובל לחשוב, ואף פעם לא כאפשרות ראשונה. הדבר הראשון שהאינקוויזיטורים היו עושים זה לחקור בנפרד, ובצורה מעמיקה מאוד, את כל המעורבים, ואז לעמת את הנחקרים עם הסתירות הפנימיות ואי ההתאמות בין העדויות. למעשה, האינקוויזיציה המציאה את מה שאנחנו קוראים היום "חקירה צולבת", והיסודיות שלהם הופכת את עדויות האינקוויזיציה (בעיקר את אלו שהושגו לפני שלב העינויים, אם היה שלב כזה) למקור הסטורי מעולה. עד כמה שהבנתי, מה שפרופ' טואף טוען זה שהיהודים היו חלק מהחברה האירופאית בת זמנם, והם היו אנשים רגילים ולא אברכים קדושים וקורבנות מסכנים כמו שמלמדים בבית הספר. הוא טוען שבאירופה של אותו הזמן היה מקובל שימוש בדם (גם אנושי) לצרכים רפואיים ומאגיים, ותופעה זו חילחלה גם אל חלקים מהציבור היהודי, שבו היא השתלבה עם תיאולוגיה של כתות שוליים על הרקע של הרצון, המובן לחלוטין, לנקום על רדיפת היהודים שהתחילה לתפוס תאוצה מאז מסעות הצלב.
