פרח נדיר בנוף המקומי – לזכרה של מרים ברטוב / אורנה גרנות
על סגנונה הייחודי ותרומתה של מרים ברטוב לאיור ספרות הילדים הישראלית
מרים ברטוב, ילידת 1914, עלתה לארץ בשנת 1936, והיתה אמנית רב-תחומית. היא עסקה בציור, תאטרון בובות, איור וכתיבה לילדים. בנוסף, התנסתה במגוון רחב של סגנונות איור כדוגמת מגזרות נייר, חיתוך עץ וציור על זכוכית. את ספרה הראשון והמפורסם ביותר, “עליקמא הקטן” (1949), כתב יהודה גבאי על פי הנחייתה. מספריה: כסופרת ומאיירת – “איפה רותי” (הוצאת סיני), “גמד הצבעונים” (הוצאת סיני), “טיפות הגשם” (הוצאת הקיבוץ המאוחד), “חנן מביט בענן” (הוצאת מסדה), “קפיץ וקפיצה” (ספרית פועלים), “מעשה בצמר פלא” (דני ספרים). כמאיירת – “ילדים וחגים בישראל”, שכתב אביגדור המאירי (הוצאת סיני), “שלושה ידידים קטנים” מאת רנה שני (ספרית פועלים), “רכבת החלומות” שכתב עודד בורלא (הוצאת עם עובד) ו”סיפור ומשחק האצבעות” של אוריאל אופק (ספרית פועלים).
איור: מרים ברטוב
להלן דבריה של מרים ברטוב מתוך “ספר המאיירים הגדול” (מוזיאון ישראל והוצאת עם עובד):
“זה התחיל מבובות שעשיתי לילדי וחיברתי להן סיפור. עשיתי אותן בצורה פרימיטיווית מאוד מבד שעווה לבן, מילאתי בצמר גפן ותפרתי בחוט אדום. כך נולדו הדמויות של ‘עליקמא’. אחר כך חשבתי לעשות מזה ספר, אז הוספתי לאותן דמויות גזירות נייר ודפס מקצועי הדפיס אותן בהדפס לינולאום (טכניקה של הדפס בלט על לוח לינולאום, שבה מוצאים החלקים הנגטיביים מהלוח, והחומר שנשאר נצבע בצבע וצורתו מועברת לנייר בעת ההדפסה). הגזבר של הקיבוץ הכיר את אחד הבעלים של הוצאת ‘סיני’, הוצאה דתית שעסקה בעיקר בספרי תנ”ך, וכך ב1949 הדפיסו את ‘עליקמא’. […] אני לא רואה את עצמי כמאיירת, מכיוון שאני יוצרת את התמונות לפני הטקסט. אצלי, החרוז או הסיפור הוא רק הדגשה של הסיפור המתרחש בתמונות. אני עושה סקיצות בעיפרון, אחר כך גזירות נייר ואז כותבת את הטקסט.”
איור: מרים ברטוב
ברטוב זכתה בפרס נשיא המדינה על שם יצחק בן צבי על מפעל חיים בשנת 1986. עבודתה הייחודית עם מגזרות, ושימוש בצבעים חזקים של אדום ושחור, הבליטו את יצירתה בנוף האיור המקומי. אולם ברטוב זכורה בעיקר בשל ספרה “עליקמא הקטן”, המתאר את עלילותיו של ילד שחור באפריקה. המילה “כושון”, בה השתמש יהודה גבאי לתיאור גיבור הסיפור ששבה את ליבם של ילדים רבים, לא היתה בזמן כתיבת הספר מילת גנאי. אך השנים חלפו, והקראת הסיפור הפכה בעייתית עבור המבוגרים, על אחת כמה וכמה משום שאיוריה של ברטוב אכן הציגו (בגאווה, יש לציין) דמות של ילד שחור עור.
איור: מרים ברטוב (מתוך “עליקמא הקטן”)
אצבע מאשימה הופנתה כלפי ברטוב, אך היא טענה בתוקף כי אין משמעות גזענית לניסוח, וכי ההפך הוא הנכון. כפי שמציינת גם חוקרת התרבות עינת אמיתי ברשימתה המקיפה על ברטוב ודמויות שחורות בקיבוצים, ברטוב נהגה לאייר ולצייר דמויות מלאומים ועמים שונים, ולא ראתה בייצוג ויזואלי או טקסטואלי של צבע העור היבט גזעני, וודאי שלא התכוונה לכך. “עליקמא הקטן” נותר ספר אהוב מאוד, גם אם מעורר מחלוקת, ובשנת 1999 ראתה אור מהדורה מחודשת של הספר עם הערה של ברטוב אודות המילה “כושון”, שהושמטה במהדורה זו.
מרים ברטוב נפטרה לפני מספר שבועות, והותירה אחריה עבודות ייחודית ומרשימות, המהוות נדבך חשוב באיור ספרות הילדים הישראלית. ביקשנו מאורנה גרנות, מנהלת ספריית האיור באגף הנוער במוזיאון ישראל, חוקרת ומרצה לאיור, לבאר מעט את סוד הקסם של יצירתה של ברטוב.
מדוע בחרתם להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר “עליקמא הקטן”? מהו ייחודו וחשיבותו מבחינת האיור הישראלי?
את הוצאת המהדורה המחודשת לא יזם מוזיאון ישראל. אני מניחה שההוצאה יזמה זאת לאחר הזכייה של מרים ברטוב בפרס על מפעל חיים כמאיירת ספרי ילדים בישראל. לשמחתי, ההוצאה בחרה גם להצמיד את המדליה לכריכה ואף הוסיפה את “ההערה” לגבי המילה כושון, וכן הקדשה בכתב ידה של מרים. כמי שמתבוננת על ספרי ילדים באופן חזותי, אני תמיד מתרשמת מההבדלים הקטנים בין מהדורות של ספרי ילדים, ומעניין לראות איך הערות “תמימות” לכאורה מספרות לפעמים סיפורים מרתקים על התרבות בה אנו חיים (דוגמא נוספת – ההערה לגבי המשחק בארגזים/קופסאות בספר “הבית של יעל” של מרים רות).
עטיפת המהדורה החדשה
ל “עליקמא הקטן” יש חשיבות כפולה שנובעת מהפופולריות שלו ומן הדיוק האסתטי שלו. אין ספרים רבים שהם כל כך מוכרים ואהובים שיש להם איור שהוא בסופו של דבר די מינימליסטי: המגזרות עשויות שחור ואדום בלבד, ולמעשה הצבע השלישי הוא לבן. ועדיין, למרות אמצעי ההבעה המאופקים, הספר אהוב על גדולים וקטנים.
על אף זכייתה של ברטוב בפרס בן יצחק על מפעל חיים, נדמה כי היא אינה מוכרת דיה. מהן הסיבות לכך, ומהי תרומתה לאיור הישראלי?
לשמחתי, בשנים האחרונות יש קשר יותר הדוק בין זכיית ספרים/מאיירים בפרס לבין מידת ההיכרות של הקהל אתם. אולם לא תמיד היה הדבר כך, ובכלל, בכל העולם תמיד נשמעת ביקורת על כך שפרסים ניתנים לספרים “אמנותיים” מידי – לטוב ולרע. מרים מאוד מוכרת לבני דור מסוימים, ובעיקר שמרה על מקומה בקנון בשל העובדה כי היא עדיין מסופרת בקיבוצים/בהתיישבות העובדת.
מה שמבדיל אותה משאר הסיפורים הקנונים הוא “הייקיות” שלה – כלומר, הדיוק האמנותי הוא זה שהביא לזכייתה בפרס, שכן מאיירים רבים זוכרים את יצירתה ואת איכותה האסתטית ומציינים אותה כמשפיעה וחשובה ליצירתם שלהם. גם בעיניים עכשוויות ואופנתיות יותר יש במגזרות של מרים אלמנט משחקי ופשוט (שאינו פשטני) וגם ניקיון צורני בלתי רגיל. מינימליזם באיור לילדים הוא מבורך אך נדיר מאוד. המיתוס החזותי גורס “שילדים אוהבים איור עמוס בפרטים”, ולכן במיוחד במקרה הזה Less is more – maybe even much more.
איור: מרים ברטוב
אבקש להתייחס לייחוד של המגזרות בעיני, וההתאמה שלהם לקהל הילדי: מגזרות יוצרות תחושה של משחקיות ודינמיות. כאשר אתה מתבונן במגזרת נייר יש תחושה של כמעט דינאמיות ו/או תזוזה קלה של הדימויים. יתכן שהדבר נובע מכך שלמעשה זו טכניקה שמגשרת בין דו ממד לתלת ממד. גם פיקאסו ידע זאת וגם מרים ברטוב.
אלו מקורות השראה ניתן למצוא ביצירתה של ברטוב, והאם ישנם הדהודים ליצירתה אצל מאיירים מאוחרים יותר?
מבחינת תולדות האמנות אני רואה קשר חזק לזרמים מן האמנות המודרנית כמו האקספרסיוניסטים הגרמניים, אבל גם קוביזם ומינימליזם. השפעה של אמנים כמו אמיל נולדה, ארנסט קירכנר, וכן קתה קולביץ’. מבחינת ההשפעה על מאיירים יותר מאוחרים אני רואה קשר לאורה איל בספר “בוקר בא” (1975), לרינת הופר, במיוחד ל”ציידת הנמשים” (1995). במידה מסוימת אפשר לראות קשר גם לכמה ספרים של אורה איתן כמו “אבא שלנו היה”, אבל בעיני, בכל הנוגע לאיור, “השפעה” זה דבר מאוד נזיל כי המאיירים הטובים (כמו המאיירות שציינתי כאן) משנים סגנון ומתאימים אותו לטקסט נתון, והדבר היפה אצל אמנים חזותיים הוא שישנן מחוות נקודתיות, לא מילוליות ומאוד אישיות (ואולי לא בהכרח מודעות- וטוב שכך).
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים