פרידה וילדים
**לא לראשי**
היי,
אנחנו זוג נשים, 10 שנים ביחד, עם שני ילדים (כל אחת ילדה)
היחסים כבר המון זמן לא טובים. עליות וירידות, אבל בשנה וחצי האחרונות זה פשוט רכבת הרים.
מחליטות להפרד וחוזרות, מחפשות בית חדש, ושניה אחרי זה סוגרות את הכל (ביננו, כמובן. לא מגיע לעשיה כלשהיא ממשית בחוץ)
שקלנו יעוץ אבל כנראה שזה לא יקרה.
אין אינטימיות פיזית כבר כמה שנים. כרגע יותר נראה כמו שתי חברות, עם ילדים.
שתינו מודות שעוד לא נפרדנו בעיקר בגלל הילדים, הם כ"כ קשורים אחד לשני, ואלינו, והדבר האחרון שאנחנו רוצות לעשות הוא לגרום לזעזועים (בשנה שעברה הגדולה הייתה עדה לכמה מריבות וראינו ריקושטים בהתנהגות בגן)
לשתינו מאוד לא טוב, כל פעם מדברות על מה שלא טוב, אבל זה כמו לטחון מים, כי אין שום שינוי מהותי. מרגישות שאין לנו חיים, ושאנחנו חנוקות אחת מהשניה.
מה שמוזר הוא שכל פעם אחרי שמחליטות להיפרד, ואני אפילו מחפשת דירות, הכל כאילו נרגע, ואז נורא רגוע וכיף, ואז אנחנו עושות את ה"טעות" ומחליטות להמשיך, ושוב הכל מתחיל... מבחינה נפשית אני כבר בקושי מתפקדת. אי הודאות הזאת הורגת אותי, אבל כ"כ קשה לקחת את ההחלטה הממשית ולעזוב.
אתמול התקשרתי למתווכים וכאבה לי הבטן. פחד משתק כללי.
אני הייתי ילדה בבית של הורים שלא אהבו אחד את השני. נשבעתי שאני לא אהיה כזאת. שלא אעשה את זה לילדים שלי. (בתור ילדה רק חיכיתי לזה שהם יתגרשו. זה לא קרה)
מצד שני, אצלנו זה שונה מזוגיות רגילה, שבה החלוקה יחסית ברורה.
כאן לכל אחת יש ילד ביולוגי (לא אימצנו כי היא סירבה להכנס לתהליך, אך ברור שנעשה אפוטרופסות) אבל שתינו כמובן מתייחסות לשניהם כאילו הם שתינו.
אנחנו כרגע אחרי מכירת בית, וגרות אצל ההורים שלה. בית פרטי, יש לנו יחידה קטנה בקומה העליונה, אני רואה שהילדים מאושרים שם.(חוץ ממדי פעם יציאות של הגדולה)
במידה ונפרק, התכנון הוא שאקנה דירה מאוד קרוב לשם (איזור יקר להחריד לצערי)
כל אחת תהיה עם הביולוגי שלה בלילות, ושתינו רוצות שמבחינת הילדים במהלך היום זה יהיה כמה שפחות טראומטי.
מבחינה פרקטית- איך עושים את זה???
כרגע אני לוקחת את הילדים מהגן פעמיים בשבוע, ההורים שלה פעמיים והיא פעם אחת.קשה לי עם זה שזה בעצם הופך את הבית שלהם לבית ה"מרכזי".
ואיך אפשר לראות ילד אחד רק חלק מהשבוע? מה עושים עם המקלחות המשותפות? עם ההתעוררות והמשחקים בבוקר?
ואיך אפשר לנשום סוף שבוע מלא של בית ריק??
(היא מדברת על סופ"ש לסירוגין)
עכשיו אני מתחננת לקצת זמן לעצמי, לאגור אנרגיות, להכיר חברים חדשים (לא רומנטי, פשוט גיליתי שנשארתי די לבד במהלך השנים) אבל כבר מעכשיו ברור לי שאני לא מסוגלת להיות כ"כ לבד.
אני גם חושבת על הגדולה, שגם ככה נראה שמעדיפה את הבת זוג עלי (למרות ואולי בגלל שאני תמיד הייתי המטפלת העיקרית), איך אני, שאהיה בדירה לבד, יכולה להתחרות בבית, עם עוד אמא,אח, וסבא וסבתא (ודשא וכו') אני כבר רואה את המלחמות שיהיו לי. מפחדת שהיא לא תרצה ללכת איתי. שאני אאבד אותה.
מפחיד אותי הבית הריק. רוצה בית מלא ילדים ורעש.
עד כדי כך שמבחינתי להיכנס להריון רק כדי "למלא" את הבית, ואת החיים של הגדולה (באופן כללי אני רוצה עוד ילד לפחות, וכרגע לא בתוך זוגיות)
סליחה על האורך, ותודה למי שהגיע עד לפה.
**לא לראשי**
**לא לראשי**
היי,
אנחנו זוג נשים, 10 שנים ביחד, עם שני ילדים (כל אחת ילדה)
היחסים כבר המון זמן לא טובים. עליות וירידות, אבל בשנה וחצי האחרונות זה פשוט רכבת הרים.
מחליטות להפרד וחוזרות, מחפשות בית חדש, ושניה אחרי זה סוגרות את הכל (ביננו, כמובן. לא מגיע לעשיה כלשהיא ממשית בחוץ)
שקלנו יעוץ אבל כנראה שזה לא יקרה.
אין אינטימיות פיזית כבר כמה שנים. כרגע יותר נראה כמו שתי חברות, עם ילדים.
שתינו מודות שעוד לא נפרדנו בעיקר בגלל הילדים, הם כ"כ קשורים אחד לשני, ואלינו, והדבר האחרון שאנחנו רוצות לעשות הוא לגרום לזעזועים (בשנה שעברה הגדולה הייתה עדה לכמה מריבות וראינו ריקושטים בהתנהגות בגן)
לשתינו מאוד לא טוב, כל פעם מדברות על מה שלא טוב, אבל זה כמו לטחון מים, כי אין שום שינוי מהותי. מרגישות שאין לנו חיים, ושאנחנו חנוקות אחת מהשניה.
מה שמוזר הוא שכל פעם אחרי שמחליטות להיפרד, ואני אפילו מחפשת דירות, הכל כאילו נרגע, ואז נורא רגוע וכיף, ואז אנחנו עושות את ה"טעות" ומחליטות להמשיך, ושוב הכל מתחיל... מבחינה נפשית אני כבר בקושי מתפקדת. אי הודאות הזאת הורגת אותי, אבל כ"כ קשה לקחת את ההחלטה הממשית ולעזוב.
אתמול התקשרתי למתווכים וכאבה לי הבטן. פחד משתק כללי.
אני הייתי ילדה בבית של הורים שלא אהבו אחד את השני. נשבעתי שאני לא אהיה כזאת. שלא אעשה את זה לילדים שלי. (בתור ילדה רק חיכיתי לזה שהם יתגרשו. זה לא קרה)
מצד שני, אצלנו זה שונה מזוגיות רגילה, שבה החלוקה יחסית ברורה.
כאן לכל אחת יש ילד ביולוגי (לא אימצנו כי היא סירבה להכנס לתהליך, אך ברור שנעשה אפוטרופסות) אבל שתינו כמובן מתייחסות לשניהם כאילו הם שתינו.
אנחנו כרגע אחרי מכירת בית, וגרות אצל ההורים שלה. בית פרטי, יש לנו יחידה קטנה בקומה העליונה, אני רואה שהילדים מאושרים שם.(חוץ ממדי פעם יציאות של הגדולה)
במידה ונפרק, התכנון הוא שאקנה דירה מאוד קרוב לשם (איזור יקר להחריד לצערי)
כל אחת תהיה עם הביולוגי שלה בלילות, ושתינו רוצות שמבחינת הילדים במהלך היום זה יהיה כמה שפחות טראומטי.
מבחינה פרקטית- איך עושים את זה???
כרגע אני לוקחת את הילדים מהגן פעמיים בשבוע, ההורים שלה פעמיים והיא פעם אחת.קשה לי עם זה שזה בעצם הופך את הבית שלהם לבית ה"מרכזי".
ואיך אפשר לראות ילד אחד רק חלק מהשבוע? מה עושים עם המקלחות המשותפות? עם ההתעוררות והמשחקים בבוקר?
ואיך אפשר לנשום סוף שבוע מלא של בית ריק??
עכשיו אני מתחננת לקצת זמן לעצמי, לאגור אנרגיות, להכיר חברים חדשים (לא רומנטי, פשוט גיליתי שנשארתי די לבד במהלך השנים) אבל כבר מעכשיו ברור לי שאני לא מסוגלת להיות כ"כ לבד.
אני גם חושבת על הגדולה, שגם ככה נראה שמעדיפה את הבת זוג עלי (למרות ואולי בגלל שאני תמיד הייתי המטפלת העיקרית), איך אני, שאהיה בדירה לבד, יכולה להתחרות בבית, עם עוד אמא,אח, וסבא וסבתא (ודשא וכו') אני כבר רואה את המלחמות שיהיו לי. מפחדת שהיא לא תרצה ללכת איתי. שאני אאבד אותה.
מפחיד אותי הבית הריק. רוצה בית מלא ילדים ורעש.
עד כדי כך שמבחינתי להיכנס להריון רק כדי "למלא" את הבית, ואת החיים של הגדולה (באופן כללי אני רוצה עוד ילד לפחות, וכרגע לא בתוך זוגיות)
סליחה על האורך, ותודה למי שהגיע עד לפה.
**לא לראשי**
