פרידה זה כזה חרא
גם אם אני יזמתי אותה. חרא לי, בודד לי, עצוב לי.
הכל קרה כל כך מהר...בתאריך הזה לפני חודש עוד הייתי איתו בתאילנד...ושבוע אח"כ החלטתי להיפרד. (יש פה הודעות ארוכות בפורום על מה קרה...).
כמו בשיר "אצלי הכל בסדר" של ג'וזי כץ - מצאתי דירה נחמדה, אפילו הרבה יותר מנחמדה - היא נהדרת. וכלפי חוץ הכל בסדר לי.
אבל מבפנים הכל מרגיש חולה. אני לא בן אדם של חיי רווקות, לרוב יוצא שיש לי בן זוג, וגם כשאין אז זה לא שאני חוגגת בברים כל הזמן ויוצאת עם מיליון החברים שלי כל ערב. אני לא כזאת.
אז עכשיו להיות כזאת באופן מאולץ?
רוב החברות שלי או נשואות/בזוגיות, או שכל אחד עסוק בחיים שלו. יש לי גם חברות/חברים רווקים, אבל שנה וחצי שהייתי עכשיו במערכת יחסים זה לא שביליתי איתם כל ערב - היה לי בן זוג. אז פתאום אני ממש נעשית תלויה בהם... לא שהזנחתי ושכחתי את החברים שלי כשהייתי בזוגיות, אבל באופן טבעי הייתי פחות עם אחרים.
בקיצור, יש הרבה הרבה לבד. הרבה. וסופי שבוע, ושבועות המתקרב...
כן, יש לי עבודה, יש לי לימודים, יש לי עיסוקים...אבל יש הרבה שעות שאין מה לעשות וצריך למלא אותן.
והלבד הזה מטריף..השקט הזה עצוב לי. באתי ממקום כביכול חם של זוגיות וארוחות ערב ביחד וללכת לישון ולהתעורר עם מישהו - אל מקום של שקט צורם.
אני יודעת שאין הרבה מה להגיד...והקלישאות הן רבות. הזמן יעשה את שלו...
רק כשעוברים האלה ומכירים מישהו חדש זה באמת באמת עובר
ואני..בכלל אין לי כוח או רצון להכיר (אפילו לא להסתכל) על מישהו אחר, לא מרגישה שזה הולך להשתנות בקרוב...
סליחה על ההתמסכנות...
גם אם אני יזמתי אותה. חרא לי, בודד לי, עצוב לי.
הכל קרה כל כך מהר...בתאריך הזה לפני חודש עוד הייתי איתו בתאילנד...ושבוע אח"כ החלטתי להיפרד. (יש פה הודעות ארוכות בפורום על מה קרה...).
כמו בשיר "אצלי הכל בסדר" של ג'וזי כץ - מצאתי דירה נחמדה, אפילו הרבה יותר מנחמדה - היא נהדרת. וכלפי חוץ הכל בסדר לי.
אבל מבפנים הכל מרגיש חולה. אני לא בן אדם של חיי רווקות, לרוב יוצא שיש לי בן זוג, וגם כשאין אז זה לא שאני חוגגת בברים כל הזמן ויוצאת עם מיליון החברים שלי כל ערב. אני לא כזאת.
אז עכשיו להיות כזאת באופן מאולץ?
רוב החברות שלי או נשואות/בזוגיות, או שכל אחד עסוק בחיים שלו. יש לי גם חברות/חברים רווקים, אבל שנה וחצי שהייתי עכשיו במערכת יחסים זה לא שביליתי איתם כל ערב - היה לי בן זוג. אז פתאום אני ממש נעשית תלויה בהם... לא שהזנחתי ושכחתי את החברים שלי כשהייתי בזוגיות, אבל באופן טבעי הייתי פחות עם אחרים.
בקיצור, יש הרבה הרבה לבד. הרבה. וסופי שבוע, ושבועות המתקרב...
כן, יש לי עבודה, יש לי לימודים, יש לי עיסוקים...אבל יש הרבה שעות שאין מה לעשות וצריך למלא אותן.
והלבד הזה מטריף..השקט הזה עצוב לי. באתי ממקום כביכול חם של זוגיות וארוחות ערב ביחד וללכת לישון ולהתעורר עם מישהו - אל מקום של שקט צורם.
אני יודעת שאין הרבה מה להגיד...והקלישאות הן רבות. הזמן יעשה את שלו...
רק כשעוברים האלה ומכירים מישהו חדש זה באמת באמת עובר
ואני..בכלל אין לי כוח או רצון להכיר (אפילו לא להסתכל) על מישהו אחר, לא מרגישה שזה הולך להשתנות בקרוב...
סליחה על ההתמסכנות...
