פרידה זמנית
אז זהו, הגענו לסוף המסלול, מחר הניתוח... אני מתקשה להאמין, וכבר כמעט ולא ישנה כמה לילות, מרגישה שאני שוקעת מרוב עייפות ואז שוב קופצת. עבדתי כרגיל ובמלוא המרץ עד אתמול, והיום נשארתי בבית בשביל לסדר,לנקות, לגהץ וכו´ ובין יתר הדברים רציתי להגיד כאן שלום, תודה וסליחה. תודה על כל התמיכה, התגובות החמות וזה שהייתם כאן, בדרך הארוכה הזאת, מה שעזר לי לא פעם. סליחה על שאני בדרך כלל לא הייתי כאן, כלומר באופן פאסיבי בדרך כלל כן, קוראת כל מה שנאמר, אבל בדרך כלל לא מוצאת מה לומר. במיוחד כשהסיפור שלי מתגמד לעומת הסיפורים האחרים, וכשאני במצב שבין כה וכה לא חסרים לי פחדים משל עצמי... אז תזכורת קצרה למי שלא זוכרת/לא היתה כאן: אחרי שני הריונות תקינים וילדים בריאים, רצינו עוד אחד, ואז הדברים התחילו להסתבך, עם שתי הפלות בשבועות מוקדמים, הריון נוסף מלווה בהמון פחדים שנדמה שהוא רק תחנה נוספת בדרך למרפאה להפלות חוזרות, דימום בהריון הנוכחי ושמירה למשך חודש. הסיבה: לא בדקו, כי היו רק שתי הפלות אחרי הריונות תקינים. ההשערה היא שהצלקות משני הניתוחים הקיסריים הקודמים (לא שאני מתה על זה, פשוט לא היתה ברירה, אני יולדת תינוקות מאוד גדולים) - הצלקות גורמות לכך שבכל פעם שהשיליה מנסה להשתרש באיזור הצלקת, רוב הסיכויים שהיא תידחה. והפתרון? אין. רק לנסות שוב ושבו בתקווה שהשיליה תחליט להשתרש במקום אחר... (הפעם למזלי פונדלית, כלומר ברום הרחם, לא באיזור הצלקות). אבל בינתיים, איך מחזיקים מעמד, עם כל השינוים ההורמונלים, והעצבים, והדברים האחרים בחיים שגם הם מצריכים כוחות נפש לא מעטים. והצורך לשמור על שפיות בבית, עם שני ילדים קטנים - לזה אין תשובה. לפחות אתם כאן. לכל מי שלא יודעת איך תחזיק מעמד בעוד הריון כזה: עובדה, מחזיקים, מנסיוני, אחרי השלמת כל סדרת הבדיקות, ובמיוחד כשכבר מרגישים את תנועות העובר באופן קבוע - העצבים יורדים. נכון, לא ישנים, חולמים חלומות זוועה, בכל פעם שמרגישים קצת רטיבות רצים לראות אם יש דימום (לפעמים גם בזמן נהיגה בכביש המהיר....), מפחדים מיחסי מין גם כשהרופאים אומרים שאין שום בעיה, רועדים שבוע לפני כל בדיקה חשובה או לא, אבל הזמן עובר. בתחילת ההריון הזה הצהרתי אמנם שגם אם זה יעבור בשלום - זו פעם אחרונה, לא אוכל לעמוד בזה שוב. אבל כיום נראה לי שאעשה זאת שוב, גם במחיר של כמה הפלות נוספות, בתקווה שבפעמים הבאות, לפחות אם יש מודעות, ההיסטריה תפחת. אז מחר בבוקר הסיפור מסתיים, אני לא יודעת מתי יצא לי להתחבר שוב, ובינתים, תחזיקו מעמד, ככל שהדברים תלויים בכם/ן, אם אני הצלחתי לעמוד בזה, אני בטוחה שגם אתם/ן.
אז זהו, הגענו לסוף המסלול, מחר הניתוח... אני מתקשה להאמין, וכבר כמעט ולא ישנה כמה לילות, מרגישה שאני שוקעת מרוב עייפות ואז שוב קופצת. עבדתי כרגיל ובמלוא המרץ עד אתמול, והיום נשארתי בבית בשביל לסדר,לנקות, לגהץ וכו´ ובין יתר הדברים רציתי להגיד כאן שלום, תודה וסליחה. תודה על כל התמיכה, התגובות החמות וזה שהייתם כאן, בדרך הארוכה הזאת, מה שעזר לי לא פעם. סליחה על שאני בדרך כלל לא הייתי כאן, כלומר באופן פאסיבי בדרך כלל כן, קוראת כל מה שנאמר, אבל בדרך כלל לא מוצאת מה לומר. במיוחד כשהסיפור שלי מתגמד לעומת הסיפורים האחרים, וכשאני במצב שבין כה וכה לא חסרים לי פחדים משל עצמי... אז תזכורת קצרה למי שלא זוכרת/לא היתה כאן: אחרי שני הריונות תקינים וילדים בריאים, רצינו עוד אחד, ואז הדברים התחילו להסתבך, עם שתי הפלות בשבועות מוקדמים, הריון נוסף מלווה בהמון פחדים שנדמה שהוא רק תחנה נוספת בדרך למרפאה להפלות חוזרות, דימום בהריון הנוכחי ושמירה למשך חודש. הסיבה: לא בדקו, כי היו רק שתי הפלות אחרי הריונות תקינים. ההשערה היא שהצלקות משני הניתוחים הקיסריים הקודמים (לא שאני מתה על זה, פשוט לא היתה ברירה, אני יולדת תינוקות מאוד גדולים) - הצלקות גורמות לכך שבכל פעם שהשיליה מנסה להשתרש באיזור הצלקת, רוב הסיכויים שהיא תידחה. והפתרון? אין. רק לנסות שוב ושבו בתקווה שהשיליה תחליט להשתרש במקום אחר... (הפעם למזלי פונדלית, כלומר ברום הרחם, לא באיזור הצלקות). אבל בינתיים, איך מחזיקים מעמד, עם כל השינוים ההורמונלים, והעצבים, והדברים האחרים בחיים שגם הם מצריכים כוחות נפש לא מעטים. והצורך לשמור על שפיות בבית, עם שני ילדים קטנים - לזה אין תשובה. לפחות אתם כאן. לכל מי שלא יודעת איך תחזיק מעמד בעוד הריון כזה: עובדה, מחזיקים, מנסיוני, אחרי השלמת כל סדרת הבדיקות, ובמיוחד כשכבר מרגישים את תנועות העובר באופן קבוע - העצבים יורדים. נכון, לא ישנים, חולמים חלומות זוועה, בכל פעם שמרגישים קצת רטיבות רצים לראות אם יש דימום (לפעמים גם בזמן נהיגה בכביש המהיר....), מפחדים מיחסי מין גם כשהרופאים אומרים שאין שום בעיה, רועדים שבוע לפני כל בדיקה חשובה או לא, אבל הזמן עובר. בתחילת ההריון הזה הצהרתי אמנם שגם אם זה יעבור בשלום - זו פעם אחרונה, לא אוכל לעמוד בזה שוב. אבל כיום נראה לי שאעשה זאת שוב, גם במחיר של כמה הפלות נוספות, בתקווה שבפעמים הבאות, לפחות אם יש מודעות, ההיסטריה תפחת. אז מחר בבוקר הסיפור מסתיים, אני לא יודעת מתי יצא לי להתחבר שוב, ובינתים, תחזיקו מעמד, ככל שהדברים תלויים בכם/ן, אם אני הצלחתי לעמוד בזה, אני בטוחה שגם אתם/ן.
