אלומת האור
New member
פרידה
לאור השרשורים שנפתחו פה לאחרונה בנוגע לפרידה ממטפלות, לסיום קשר טיפולי, מסיבה של מיצוי או מסיבה של כימיה...
האם כדאי ללכת לפגישת פרידה, בהנחה שלא סוכם על פגישה כזאת מראש? למשל אצלי, אני הגעתי למסקנה שהטיפול שאני עוברת כבר שנתיים וחצי לא מקדם אותי. אני לא מאשימה את המטפלת, היא אישה מקסימה ונעימה, אבל יש לנו מחלוקת עמוקה ביותר על נושא שמבחינתי הוא עקרוני מאוד, והיא הבטיחה לשנות את ההתייחסות שלה, ולא עמדה בזה.
מבחינתי זה בלתי נסבל להמשיך. והיא, מצדה, רמזה בעצמה שאין טעם להמשיך בטיפול, כי אני לא מתקדמת מספיק.
עברתי כל כך הרבה טיפולים בחיים שלי, עשרות שנים, ומעולם לא עזבתי ביוזמתי (למעט המקרים שבהם אמרו לי שאני מעייפת, בלתי נסבלת או שאי אפשר להכיל אותי) וגם אז זה לא היה לגמרי ביוזמתי.
אז נותרה פגישה אחת בחבילה שקניתי, והפסיכולוגית רוצה שאבוא לשיחת סיכום / שיחת פרידה / וואטאבר, ולנוכח הזלזול שהיא הפגינה לאחרונה (אני אחרי ניתוח וביטלתי כמה פעמים, ומה שהיה נורא חשוב לה זה שאם אני מבטלת, שאעשה זאת כמה שיותר מוקדם כדי לפנות מקום למישהו אחר, ולכל ביטול שלי כתבה 'קיבלתי, תודה' קר ומנוכר בלי להתעניין בכלל בשלומי ולמה אני מבטלת כל שבוע.
והייתה פעם אחת שהגעתי והיא אמרה לי שבכלל אין פגישה באותו יום, שהיא צריכה ללכת לישיבה ואמרה שהיא מצטערת ושמותר לי לכעוס עליה. תודה באמת על הרשות לכעוס עליה. אילולא אמרה לי זאת לא הייתי כועסת, כמובן)
אני לא רוצה להגיע לפגישת הסיכום.
מטפלים בדרך כלל לוחצים לכיוון של שיחת סיכום כדי לא להשאיר מטענים בבטן וכדי לעשות מה שנקרא 'סגירה'. ואללה, לא רוצה. למה אני צריכה לבכות? להתאבל? בסה"כ רוב הזמן היה לי טוב שם, אבל לנוכח המקרים שציינתי לעיל אני לא רואה טעם להמשיך לשלם. האמת שגם אין לי כבר מקורות מימון, לנוכח פיטורים שעברתי בזמן האחרון.
הבעיה היא שמשהו גדול מאוד שאני צריכה תלוי בטיפול הזה, ואין הרבה מטפלים או מסגרות שנגישים לי.
ללכת לפגישה הזאת? לא ללכת?
כתבה לי היום שרוצה לדבר אתי, ולא הסתדר עם השעה. אז אולי מחר. אני פוחדת שאני עלולה לעוף עליה עם העצבים שהיא גרמה לי, ולכן אני מעדיפה לשתוק. בשביל מה צריך להיפרד רשמית? אני שונאת את זה. שונאת. מתנות פרידה. שירים שכתבתי. הרבה ממחטות או מעט ממחטות לחות, מקומטות. ומה יהיה עם הדבר הזה שאני חייבת ושמותנה בטיפול? מה, לא היו לי מספיק פרידות בחיים? זה הדבר הכי חונק, הכי כואב, בפרט למישהי שאימא שלה מתה מול העיניים שלה ושלא הספיקה לראות את אבא שלה לפני שנפח את נשמתו. פיתחתי לי קצת סוג של הגנה מרגשות. אני מוצפת רגשות בדרך כלל, עכשיו אני עוטה את הגלימה, מעט אדישה אפילו, וזה טוב. לא מתפרקת. אבל פגישה כזאת עלולה לשחרר לי את הסינוסים ואני לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב. מצד שלישי אני לא רוצה להצטייר כמישהי שלא ניתנת לטיפול, כמישהי אימפולסיבית, כמישהי עם הפרעת אישיות גבולית שטורקת דלתות. אני לא. אני כל כך לא הטיפוס. אני סיזיפית. אני נשארת. תמיד נשארת עד שזורקים אותי, לא משנה מי ולמה ואיך. אני לא בטוחה שאני לא אימפולסיבית כרגע. שקלתי את הדברים בכובד ראש ואני עדיין לא מצליחה להגיע לכדי החלטה. מה דעתכם?
לאור השרשורים שנפתחו פה לאחרונה בנוגע לפרידה ממטפלות, לסיום קשר טיפולי, מסיבה של מיצוי או מסיבה של כימיה...
האם כדאי ללכת לפגישת פרידה, בהנחה שלא סוכם על פגישה כזאת מראש? למשל אצלי, אני הגעתי למסקנה שהטיפול שאני עוברת כבר שנתיים וחצי לא מקדם אותי. אני לא מאשימה את המטפלת, היא אישה מקסימה ונעימה, אבל יש לנו מחלוקת עמוקה ביותר על נושא שמבחינתי הוא עקרוני מאוד, והיא הבטיחה לשנות את ההתייחסות שלה, ולא עמדה בזה.
מבחינתי זה בלתי נסבל להמשיך. והיא, מצדה, רמזה בעצמה שאין טעם להמשיך בטיפול, כי אני לא מתקדמת מספיק.
עברתי כל כך הרבה טיפולים בחיים שלי, עשרות שנים, ומעולם לא עזבתי ביוזמתי (למעט המקרים שבהם אמרו לי שאני מעייפת, בלתי נסבלת או שאי אפשר להכיל אותי) וגם אז זה לא היה לגמרי ביוזמתי.
אז נותרה פגישה אחת בחבילה שקניתי, והפסיכולוגית רוצה שאבוא לשיחת סיכום / שיחת פרידה / וואטאבר, ולנוכח הזלזול שהיא הפגינה לאחרונה (אני אחרי ניתוח וביטלתי כמה פעמים, ומה שהיה נורא חשוב לה זה שאם אני מבטלת, שאעשה זאת כמה שיותר מוקדם כדי לפנות מקום למישהו אחר, ולכל ביטול שלי כתבה 'קיבלתי, תודה' קר ומנוכר בלי להתעניין בכלל בשלומי ולמה אני מבטלת כל שבוע.
והייתה פעם אחת שהגעתי והיא אמרה לי שבכלל אין פגישה באותו יום, שהיא צריכה ללכת לישיבה ואמרה שהיא מצטערת ושמותר לי לכעוס עליה. תודה באמת על הרשות לכעוס עליה. אילולא אמרה לי זאת לא הייתי כועסת, כמובן)
אני לא רוצה להגיע לפגישת הסיכום.
מטפלים בדרך כלל לוחצים לכיוון של שיחת סיכום כדי לא להשאיר מטענים בבטן וכדי לעשות מה שנקרא 'סגירה'. ואללה, לא רוצה. למה אני צריכה לבכות? להתאבל? בסה"כ רוב הזמן היה לי טוב שם, אבל לנוכח המקרים שציינתי לעיל אני לא רואה טעם להמשיך לשלם. האמת שגם אין לי כבר מקורות מימון, לנוכח פיטורים שעברתי בזמן האחרון.
הבעיה היא שמשהו גדול מאוד שאני צריכה תלוי בטיפול הזה, ואין הרבה מטפלים או מסגרות שנגישים לי.
ללכת לפגישה הזאת? לא ללכת?
כתבה לי היום שרוצה לדבר אתי, ולא הסתדר עם השעה. אז אולי מחר. אני פוחדת שאני עלולה לעוף עליה עם העצבים שהיא גרמה לי, ולכן אני מעדיפה לשתוק. בשביל מה צריך להיפרד רשמית? אני שונאת את זה. שונאת. מתנות פרידה. שירים שכתבתי. הרבה ממחטות או מעט ממחטות לחות, מקומטות. ומה יהיה עם הדבר הזה שאני חייבת ושמותנה בטיפול? מה, לא היו לי מספיק פרידות בחיים? זה הדבר הכי חונק, הכי כואב, בפרט למישהי שאימא שלה מתה מול העיניים שלה ושלא הספיקה לראות את אבא שלה לפני שנפח את נשמתו. פיתחתי לי קצת סוג של הגנה מרגשות. אני מוצפת רגשות בדרך כלל, עכשיו אני עוטה את הגלימה, מעט אדישה אפילו, וזה טוב. לא מתפרקת. אבל פגישה כזאת עלולה לשחרר לי את הסינוסים ואני לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב. מצד שלישי אני לא רוצה להצטייר כמישהי שלא ניתנת לטיפול, כמישהי אימפולסיבית, כמישהי עם הפרעת אישיות גבולית שטורקת דלתות. אני לא. אני כל כך לא הטיפוס. אני סיזיפית. אני נשארת. תמיד נשארת עד שזורקים אותי, לא משנה מי ולמה ואיך. אני לא בטוחה שאני לא אימפולסיבית כרגע. שקלתי את הדברים בכובד ראש ואני עדיין לא מצליחה להגיע לכדי החלטה. מה דעתכם?
