פרידות.....

[1me too1]

פרידות.....

אני יודעת שהנושא נטחן עד דק בפורום, ואין באמת תשובות, אבל סתם רוצה לפרוק....
חמותי עזבה היום אחרי 3 שבועות של ביקור. באמת שלא הרגשתי שהזמן עבר וכמו שאמר הילדון היום בבוקר: she came for just a short time....
היה נחמד, אפילו כיף לפרקים. ועצוב לי, ממש עצוב לי, כי הילדון קבל 100% תשומת לב מסבתא(וגם אנחנו) ועכשיו עד הביקור הבא של מישהו, ומי יודע מתי יהיה, אנחנו שוב נטולי סבא/סבתא.
ומצד שני, ברור לי שאם היינו בארץ הוא היה מתחלק בתשומת הלב, ובטח שהמפגשים לא היו יומיומיים ואולי אפילו לא כל שבוע, וגם לאור המצב ומה שאני קוראת בפייס ובפורומים השונים, החרדות של ילדים ישראל - הבחור פחדן(כמו אמא

) בטוח שזה היה משפיע עליו

אוף! חבל שהם לא יכולים לבוא לגור קרוב.....

 

[alphadelta]

זה טוב שיש למי להתגעגע.

אישי היקר נהג לקחת אותנו לסוף שבוע מחוץ לבית לאחר כל פרידה מהסבים כדי שנהיה עסוקים בהכנות ובילוי. עבד. עכשיו לצערי כבר התרגלנו לפרידות

 

[1me too1]

הייתי בטוחה שהתרגלנו

אבל אז אחי ביקר כאן והיה לי ככ כיף, שפשוט בכיתי כשהוא עזב, ולא בכיתי בפרידות כבר הרבה זמן.
בדרך כלל אנחנו הולכים ישר אחרי העבודה לאן שהוא, אבל אני בחופש, ולבד בבית.....
אבל כנראה שזה מה שנעשה אחהצ.
תודה

 

[ניריתסקוטלנד]

גם לדעתי להפר את השיגרה יעזור להרגשת

היתמות הזאת.

לעשות השוואות, מה היה אם היינו חיים בארץ, לא רלוונטי, אין מה לעשות.

בהצלחה לכם

 

[1me too1]

תודה

מאז שעזבנו אני עם ייסורי מצפון בנושא.
הרווח האישי, תחושת הביטחון, השקט, השלווה שיש כאן, לעומת מה שהשארנו מאחור. אני כנראה אף פעם לט אפסיק לעסוק בנושא הזה, ביום יום זה בסדר, אבל בפרידות הכל מתעורר ומתערער מחדש.

 

[rona73]

קשה להיתרגל לזה

זה חלק מהחבילה של להיות רחוק מסבא וסבתא.
הילדים שלי בפעמים האחרונות בכו ברגע שההורים שלי עזבו.הם באים לתקופות מאוד קצרות.בפעם האחרונה אמרו בפרוש נבכה ברגע שהם ילכו ובכו!

אין כ"כ מה לעשות....

 

[1me too1]

אוף, פרידות זה לא נעים.

 

[מרב של ערן]

לא מתרגלים לזה

זה עצוב כל פעם מחדש. לומדים לחיות עם זה כעובדת חיים כי החיים שלנו כאן ושלהם בישראל. הביקורים האחרונים שלנו בישראל לוו בפרידות קשות. הילדים בכו כל הדרך מהשער למטוס וגם קצת אחר כך. בשעות שאחרי ההמראה הם דיברו הרבה על כמה כיף היה וכמה חבל שאנחנו לא יכולים לחיות כולנו יחד באותו בניין. לאט לאט הם נרגעו וחזרו לשגרה שלהם.

יעזור?

 

[1me too1]

תודה, בוודאי שעוזר

גם הילדון שלי עדיין מדבר על כמה כיף היה לו בארץ. באמת היה לו כיף, אבל מן הסתם זה לא משקף, כולם קרקרו מסביבו.
באמת חבל שאנחנו לא יכולים לחיות כולנו ביחד....

 

[מרב של ערן]

שמחה שזה עוזר

הבעיה עם ביקורים קצרים או ארוכים ככל שיהיו היא מצג השווא שזה מייצר. ההורים שלי נהגו להגיע לכאן לשלושה חודשים ועדיין הם כל הזמן קירקרו סביב הילדים, על אחת כמה וכמה ביקור של כמה שבועות בישראל. ניסיתי להסביר להם שאם היינו גרים בישראל זה לא היה אותו דבר, כי שגרת החיים לא ממש מאפשרת לסבא וסבתא ולכל הדודים לכרכר סביבך כל הזמן. מצד שני, אולי אני טועה. ההורים שלי הם הורים מאוד מעורבים ואני עדיין זוכרת שסופי השבוע שלנו היו תנועה מתמדת בין ארוחת צהריים אצל ההורים שלי לבין קפה אצל ההורים שלו. אני גם זוכרת כמה זה היה מעיק יותר מלפעמים אבל אני לא יכולה לדעת מה היינו עושים אם היינו נשארים בישראל. הגירה והחשיפה לאורח החיים הניו זילנדי שינו אותנו ואני לא יכולה לדעת מה האני שלפני ההגירה היתה עושה.

 

[1me too1]

כן, אני מרגישה בדיוק אותו הדבר

 

[ניריתסקוטלנד]

לגבי פרידה כאשר אתם נוסעים מהארץ חזרה.

כל שנה אבא שלי לקח אותנו לנתב"ג, אחרי צ'ק אין יושבים לכוס קפה והלחץ בחזה בלתי אפשרי והדמעות ממליחות את הקפה.

בשנה שעברה הוא הציע שהוא יוריד אותנו בנתב"ג וימשיך. לא יכנס איתנו לשדה. זה היה "מעולה". נפרדנו, נכון, על אם הדרך, אבל מהיר ואח"כ כבר בתוך כל הבירוקרטיה של הטיסה, זה היה הרבה יותר קל. ממליצה לנסות.

 

[Et tu Brute]

גם אנחנו אחרי הביקור הראשון בארץ

שינינו את הנוהל - מהביקור השני, נפרדים בבית. נשיקות, חיבוקים, דמעות, ונוסעים במונית לנתב"ג. לנו זה ממש עדיף על פני להיפרד בנמל התעופה.

 

[Sinophile]

כמה שהייתי רוצה את המשפחה שלי סביבי...
הבכור שלי חולה ומעלה חום באופן קבוע ביום שאמא שלי חוזרת מביקור אצלנו לישראל. והוא כבר בן 13.5...
ממש לא רוצה לגור בישראל אבל הייתי שמחה לו הם כולם היו פה...

שבירת השגרה מיד אחרי העזיבה נשמע לי כמו הצעה מוצלחת ביותר

 

[1me too1]

כן, זה בערך מה שעשינו

היו כאן חברים עד לא מזמן והיה נחמד.
תודה

 

[mumfor4]

אי אפשר להתרגל לזה , זה נכון

האופוריה וההרגשה העילאית במפגש לעומת המחנק בגרון כשהם חוזרים או כשאנחנו חוזרים .
אנחנו בוכים יומיים לפני הפרידה , ויומיים לפני הנסיעה לשם לא נרדמים בלילה .
אין לי פתרון קסם , אם זה מנחם גם אנחנו באותה סירה ....
שתיפגשו במהרה שוב

 

[פרפרי אהבה]

פרידות מהצד השני...

אני בתור הצד הנפרד מהאחיינים, תמיד נקרע לי הלב וכשרואה את אמא שלי ואיך קשה לה-בכלל...

הפעם הפרידה הייתה יותר קלה כי יודעת שאוטוטו עוברת לגור יחסית קרוב אליהם (3 שעות טיסה) ונוכל להתראות בערך פעם בחודש-חודש וחצי אז יש בזה משהו מנחם.

לא יודעת איך נעמוד בכל הפרידות מהיקירים לנו כשניסע... זה ממש מעסיק אותי.

 

[mumfor4]

חייבת להגיד לך

כשעברנו לבריטניה מגרמניה , מאוד שמחתי כי הנה אהיה קרובה לאחותי האהובה שגרה 200 מייל ממני , אבל ראי זה פלא , אנחנו בקושי נפגשות פעם בשנה

 

[carlimi]

מסכימה

גיסתי גרה "רק" שלוש שעות טיסה מאיתנו, ויש לי הרגשה שהיא מבקרת את המשפחה בארץ יותר מאשר אותנו

 

[פרפרי אהבה]

חשבתי על זה, אבל אני רואה בכך הזדמנות להתקרב.

קשה לרדת מהרמה של להתראות פעם בשנה וגם אז להתחמק מכל פגישה כי לא סובלות אחת את השנייה...
מכאן אפשר רק להעלות