אנסה לענות לגבי גודלי הדירות
כרקע: אני מעורב, מזה הרבה שנים, בנושא התכנון. גם למגורים וגם במגזרים ואוכלוסיות מעוטות יכולת ובעלות מאפיינים דמוגרפיים "מיוחדים".
ובכן, כאשר ניגשים לתכנן שכונת מגורים לאוכלוסיה כזו, צצות השאלות, ואחד הגדולות הינה: מה גודל יחה"ד?
"בסטנדרט" המתכנן/פרוגרמטור מחפש את נתוני הלמ"ס (לגודל תא-משפחתי ממוצע לאותה אוכלוסיה) ומכפיל בפרמטרים המופיעים בפרוגרמות למגורים של משב"ש.
העניין שברגע זה נוצרת בעיה: לרוב מדובר ביח"ד גדולה יחסית (120-135 מ"ר נטו עיקרי). וגם אם תפחית לרצפה את עלויות הפיתוח וסטנדרטי הבניה (דבר אי-אפשר כמעט לשלוט בו המסגרת התב"ע, ונתון לשיקולי הקבלן/יזם), תגיע לתחשיב של מ"ר כפול עלות בניה. כלומר: ככל שהדירה גדולה יותר, הצרכן ישלם יותר. עכשיו... קח זוג צעיר, בראשית דרכו (גם הכלכלית!): האם אתה רוצה מייד להשית עליו עול כזה? מאיפה הוא יביא כסף? מי יתן לו משכנתא?? (חביבי, יש מגזרים ששום בנק לא נותן להם משכנתא). איך הוא יכול לקנות דירה גדולה??
לכן מבקשים ראשי-רשויות חכמים (וגם משרד הפנים/משב"ש ועוד) ליצור מגוון של פתרונות/של יח"ד. מגוון שיאפשר גם לחסרי אמצעים לרכוש דירה.
אני לא יודע איפה אתה חי ועל מה אתה מתבסס, אבל אנשים בהחלט "משפרים דיור" (לפחות - בשאיפה כזו) במהלך החיים - אם ע"י הרחבת דירות קיימות - במקרה וזה אפשרי - או ע"י מעבר לדירות מרווחות יותר. "מצוקות הדיור" נוצרות כאשר אנשים לא מצליחים לשפר דיור/להגדיל את רווחת הדיור בהתאם לגודל המשפחה (שהתרחבה עם השנים). מעטים מאוד יכולים "לקפוץ למים הקרים" ולרכוש דירה גדולה, כבר בראשית חייהם הבוגרים (כן, זו השאיפה, אבל במציאות הכלכלית של חיינו זה מאוד מאוד קשה. ולא רק בארץ!).