פריקה, ושאלה.

[noname20000000]

פריקה, ושאלה.

האם הרגשתם אי פעם שאתם לא יודעים מי אתם? לא מזהים את עצמכם?
לא מצליחים למצוא ולהגדיר את האדם שנמצא חנוק מתחת למעטפת של הדיכאון?

אני לא יודעת מי אני.
כשאני בדיכאון אני חסרת כל הגיון ורגש, מתקיימת ותו לא.
כשאינני בדיכאון אני עוסקת כל הזמן בהסחות דעת ובטיפוח של איזו דמות פיקציונלית, כדי לתפקד בצורה תקינה מול האנשים סביבי. מתאפרת, מחייכת, מתבדחת, מספרת.
וכשאני נפגשת עם הפסיכולוגית אני פותחת את תיבת פנדורה שמכילה את כל הבלאגן שהוא החיים שלי, ואני פוחדת כי אני לא יודעת איך מתחילים לעשות סדר. אם בכלל אפשר.

אני מפחדת להתאמץ ולחשוב חזק מי אני. מפחדת ומתביישת להיזכר בעבר שלי.
ואני תוהה אם זה בעצם בסדר שאני ממשיכה לחיות את חיי בהעמדת פנים. אולי ככה נועדתי להיות. אולי זה מנגנון ההגנה שלי אל מול עצמי.
אולי אין "אני". אולי אני בוחרת דמות כלשהי וחיה אותה מפני שאין לי ברירה אחרת. אבל לפעמים זה מעייף. לפעמים אני רוצה להפסיק להעמיד פנים ולהפסיק לשחק, ולחזור למקור שלי. אבל אני לא יודעת מה הוא. או איפה הוא. או אם הוא בכלל קיים.

ועכשיו לשאלתי -

אלו מכם שנפגשו או נפגשים עם פסיכולוג\ית - האם אתם מרגישים בשינוי חיובי בעקבות הפגישות?

מודה לכם.

 

[Lady Stark]

יקירתי

ברוכה הבאה אלינו

קודם כל, העניין של מסכות מאוד מאוד מוכר לכולנו כאן. כולנו נאלצים להעמיד פנים שאנחנו יותר בסדר ממה שאנחנו באמת.
וזה בסדר. גם אנשים שאינם מדוכאים מעמידים פנים לטובת המשך תפקוד "רגיל".
אני גם חושבת שאם עושים את זה במידה ולא בהגזמה, יש משהו חיובי ב"לנרמל" את המצב. על מנת שלא נפסיק לתפקד ושכן נמשיך לחפש איזו נחמה קטנה בדברים הקטנים של החיים.

אני חושבת שהכי טוב למצוא דרך באמצע בה תמשיכי לתפקד, ובנוסף תמצאי אנשים עמם תוכלי להיות טבעית ולומר את כל מה שבא לך.
זה גם יעזור לך למצוא את עצמך ולהרגיש פחות את הניתוק הזה בין שני העולמות הקיצוניים שאת חיה בהם כרגע - בין העמדת פנים מושלמת לבין התפרקות.
רוצה גם להוסיף שיכול להיות שאת קשה עם עצמך מדי כשאת אומרת שאת בוחרת דמות ומעמידה פנים שאת היא. יכול להיות שמה שאת עושה זה בעצם לשאוף להיות מישהי מסוימת? יכול להיות שמה שאת חווה יותר נורמלי ונפוץ ממה שאת יודעת?
אנחנו, אנשים שחווים דיכאון, נוטים להיות מאוד קשים כלפי עצמנו. יותר מהאדם הממוצע. אנחנו גם נוטים להיות רגישים יותר לגבי "העמדת פנים". ומה שרוב האנשים תופשים כדרך חיים רגילה, אנחנו תופשים כהעמדת פנים.

אז את מוזמנת, קודם כל, להתחיל כאן איתנו להיות ללא מסיכות.

ושנית, לשאלתך על הטיפול - מהניסיון שלי בהחלט יש שינוי לטובה. הוא לוקח זמן לפעמים (דיכאון זו בעיה מורכבת לטפל בה...) ודורש מאיתנו הרבה עבודה והתמסרות לתהליך הטיפולי. אבל יש תוצאות ללא ספק.

 

[noname20000000]

תודה רבה על התגובה.

אני חושבת שמה שמפריע לי בעיקר, היא העובדה שאני מרגישה שאני לא יודעת מי אני. שיצרתי כל כך הרבה "סוגים" של עצמי שאני אפילו לא יודעת מה הוא המקור.
אני פוחדת שרגשות שיש לי כלפי אנשים וכלפי דברים בחיים שלי הם לא אמיתיים. שהם עלולים להיות זיופים בדיוק כשם שאני מזייפת את את הדמות שלי.
אני כבר לא בטוחה מה שייך אליי ומה לא. מה אותנטי ומה מזוייף.

אני מקווה שזה משהו שיצליח להיפתר או להיעשות מובהר במהלך הטיפול.

שוב תודה.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

היי

אני חושבת שגם כשאנחנו שמים על עצמנו מסכה, אנחנו שומרים על אמת מסויימת, אנחנו לא יוצרים דמות אחרת לחלוטין. הרגשות שלנו וההנאה שלנו עם אנשים זו ההנאה האמיתית שנרגיש עם האנשים שאנחנו אוהבים, אם לא היה את הדיכאון שיאפיל על הכל. וכמו שסטארק אמרה, יכול להיות שאת שואפת להיות מה שאת מתנהגת. וזה טבעי, אפילו אנשים שלא מתמודדים עם דיכאון נוהגים כך.
יכול להיות שלנסות לחשוף קצת מהאני האמיתי שלך ייקל על התחושה של הבלבול, מה אמיתי ומה מזוייף. אני לא אומרת לצאת ולהצהיר "יש לי דיכאון", זה תהליך שאת צריכה לעבור עם עצמך. אני מתכוונת לדברים קטנים. תרשי לעצמך להרגיש רק רגשות שליליים עם אנשים. חוסר שביעות רצון, כעס. את לא חייבת לחייך על הזמן. תקבלי בהבנה ובאהבה את הרגשות האלה, הם גם חלק ממך.

 

[nivos7]

פריקה ותשובה

למרות שיש בפוסט 4 סימני שאלה.
אני אתייחס לשורה התחתונה .

אני כבר שלושה חודשים אצל פסיכולוגית.
ולא , איני מרגיש שיפור

למרות שאני לא נגד
יש המון אנשים בסביבתי שהטיפול כן עוזר להם , שכן הם מקבלים אוזן קשבת ומישהו שאפשר לדבר איתו על כל עניין בחיים מבלי להרגיש בחוסר נוחיות
בהתחלה היה לי מן קראש קטן על הפסיכולוגית , ואז תירצתי לעצמי , כי בניסיון "להרשים" אותה , אני אשתדל להשתפר
הריי גברים (לא יודע איך זה אצל המין השני) ישנו עולמות בשביל להרשים בחורה.
אבל זה לא נמשך אצלי מעבר לשלושה ימים... ונגמר

 

[hemorrhoid]

הכרתי מישהי שאמרה פעם שהיא לא רוצה

מטפל גבר כי היא תמיד מתאהבת בהם וזה מעצבן. אני כבר לא זוכר מה היה במקרה שלי אצל הפסיכולוגית שהייתי מטופל אצלה פעם, אבל אני זוכר את זה כחוויה חיובית.
יכול להיות שפרויד אמר משהו על זה?

 

[מיצי2013]

אמר בדיוק את זה....

בטיפול אתה אמור לשחזר מול המטפל מערכות יחסים משמעותיות, כמו למשל מערכת היחסים עם ההורים שלך או בן זוג (נו ואצל פרויד זה היינו הך.... בררר)
בקיצור המטפל אמור להיות דמות שמולה אתה חווה שוב את כל אותם קונפליקטים/רגשות רק שהפעם המטפל אמור לנווט את זה ככה שתהיה חוויה מתקנת.
בגלל זה מלא אנשים מתאהבים במטפלים שלהם/מפתחים בהם תלות כמו בהורה. לפי פרויד זה דווקא חיובי כשזה קורה, כי זה אומר שאז אפשר באמת לטפל בגרעין הבעיה. או משהו כזה. זה פרויד, אף אחד כבר לא סופר אותו היום.