פריקה ?

[orelzor]

פריקה ?

אממ, לא יודע מה גרם לי להיזכר בפורום הזה אחרי שנים שלא כתבתי פה..
אולי דווקא כי הייתה תקופה קצרה שכן ראיתי בה את האור וכן הייתה לי תקווה..
אולי דווקא השעת לילה-כמעט בוקר הזו שכל המחשבות צפות ועולות וכל החרדות אולי זה מה שגרם לי להיזכר ולרצות לשתף.. בכל אופן אספר קצת על עצמי ועם מה התמודדתי במהלך השנים.. בשנות הנוער שלי אבחנו אותי עם אנורקסיה חמורה בתוספת הפרעת אישיות גבולית.. עברתי שנים רבות וקשות עם ההפרעה ואין ספור תקריות אבל איכשהו הגעתי לתקופה יותר בעזרת הכדורסל - תחביב שהפך למעין מקצוע וגרם לי להאמין בעצמי ואשכרה להגיע לתקופה טובה שבה הכל הולך כמעט חלק.. ידידים, ידידות, חברים,חברות והרבה עיסוקים.. ויש בה תקווה - אבל פציעה לפני כמה שנים - והופ - שוב הכל חרא ושוב אותם דפוסים מגעילים חוזרים, ושוב מרחיק את כולם ממני ושוב פעם בודד ובלי כלום, ושוב פעם לא רואה תקווה ולא רואה טעם וכבר מספר שנים לא בקשר עם כלום ושום דבר - יום ועוד יום ועוד יום חסר כל, בלי כלום ושום דבר לאחר שהרחקתי את כל הקרובים אליי ממני.. כך חולפות השנים.. לא יודע ממש מה רציתי להביא כאן ולמה כל המידע והפירוט הרב הזה ולמה ההתבטאויות ילד בן 13 הללו.. אבל סתם.. רק רציתי לפרוק.. כל כך צריך לפרוק..
כ"כ בא לי עכשיו ללכת ולצאת מכל החרא שאני נמצא בו ופשוט להנות מהחיים, ללכת ולטייל בכל העולם, לכבוש את העולם.. אבל פחדן שכמוני?! לבד?! הכיצד? כ"כ פחדן לעשות משהו בשבילי וכבר אבוד וחסר מוטיבציה להרים את עצמי..
/rent

 

[alice1803]

אף פעם לא מאוחר, וזו לא קלישאה

היי מה שלומך? זה נהדר לפרוק, וגם אני עושה את זה פה ושם, כשאני מרגישה שאני נחנקת.
תראה, אני דווקא טובה בלהכניס לאנשים מוטיבציה ואומץ לעשות דברים לבד, כמו לטוס לחו"ל לבד, אם זה לטיול או אפילו לעבודה בחו"ל, לנסות דברים חדשים, להכיר אנשים מסוג אחר, זה כיף לא נורמלי, ואף פעם לא מאוחר.
&nbsp
זה גם יכול לעשות לך פלאים, ולהכניס בך המון אומץ גם להמשך הדרך, לראות דברים אחרת, גם אחרי שתחזור שוב לארץ.
אני לא מבטיחה שכל מה שאתה מרגיש עכשיו, לא יחזור שוב, אבל זה תלוי במה שנעשה בשביל לתקן את זה, לפעם הבאה שזה יקרה, וכבר לא ניפול יותר.
&nbsp
זה אולי מפחיד, אבל פחות מפחיד מלחיות בארץ, כולל הלחץ הנפשי והמתח הזה, וברגע שנוחתים בחו"ל או בארץ אחרת, יש הקלה עצומה ונעימה, גם של עצמאות, והרגשה של חופש, ושהכל אפשרי, אם באמת רוצים משהו, כי זה מגיע לנו.
אולי היה לי יותר אומץ, אבל גם הייתי יותר צעירה, ומשהו בתוכי הרשה לעצמי לעשות את זה כמה פעמים בחיים.
ולא חשבתי שיש לי אומץ, פשוט היה לי דרייב שמשך אותי, הסקרנות הזו שלא נגמרת אצלי אף פעם, ועכשיו קצת אוכלת את הלב בגלל הכדורים שאני לוקחת, זה תקע אותי במצב סטטי, ללא מחשבות לשיפור מצב הרוח שלי.
&nbsp
אז תתחיל לראות איך אתה עושה את זה, דרכון בתוקף, לשים כסף בצד, לבדוק לאיזה יעד ריאלי אתה רוצה לבקר בחו"ל, וקדימה, זה רק לנופש, הלוואי עליי, אין לי כסף.
&nbsp
נ.ב.
יש איזה מישהו שאני מכירה, שמזכיר לי אותך במה שכתבת, הוא לא האמין שיש לו אומץ לעשות מהלך, היה טוען שהוא פחדן, אבל גם אמר שנורא רוצה להגשים את הרצון שלו לחיות בקנדה, להתחיל חיים יותר טובים וחדשים, לשכוח מהעבר שלו, כי כאן באמת שאין לו תקווה, וגם משפחה שמתנכרת לו.
אבל כששמעתי את הסיבות שהוא נותן לי, למה הוא מפחד לעשות את זה, הבנתי שאלו רק פחדים, אין להם משקל, והתחלתי לטפטף לו קצת, על הניסיון שלי בחו"ל, גם בתור בחורה צעירה, לנחות לבד בארץ זרה, להתחיל להסתדר לבד, להכיל את הקושי של ההתחלה, ואז הכל זורם, אני מתה על זה.
&nbsp
אז אחרי שהסברתי לו מה אני עברתי, ושלא פחדתי מאף אחד, ושהכל זה בסה"כ חוויה או מסע בחיים, שצריך להתייחס אליה בפרופורציה, כי מה כבר יכול לקרות שם שלא יכול לקרות בארץ, מבחינת דברים שעלולים להשתבש.
יש לנו הגנה מאלוהים, כל עוד אנחנו זהירים ומקשיבים לקולו שמהדהד לנו בראש, ועם התחושה הזו אפשר לכבוש כל דבר כמעט.
&nbsp
וזהו, הוא קנה כרטיס טיסה, יש לו כבר מספיק כסף לטוס, יש לו כבר עבודה מסודרת בקנדה שמחכה לו, רכב, בית, והוא רק צריך לטוס בשלום.
אני שמחה בשבילו

 

[yuval344]

אני אגיד לך איך

לא שאני מבין גדול באנורקסיה, אבל דימוי גוף ודימוי נפש (!!) מזכירים אחד את השני.
נפצעת, בעסה. זה טריגר רציני בכל גיל.
גם לי זה קרה. כמה פעמים. הספורט עוזר לנו מאוד להתמקד במה שחשוב. שהגוף בכושר ,המוח בכושר,ואז הנפש בכושר.
קרה לי לפני חודשיים. עובר ניתוח בברך עוד יומיים .


בקיצור יאח, תפוס את עצמך בשתי ידיים, תכתוב פה גם לא רק שרע, ותתחיל בפיזיוטרפיה או ואטאוור ותמצא ספורט שכן תוכל לעשות. כדורסל זה אחד הגרועים לגוף. יוגה, קרקס, סתם הליכות או ריצות, עדיף בטבע. עבודה פיזית, אם היא לא מעצבנת או מסוכנת מדי גם טוב.