פרנויה
שלושה ימים רצופים של כאבי ראש זה מתמשך יותר ממה שזה צריך לכאוב מתיש מדרבן ליותר עצלנות שנתקבעה סימני טשטוש ובחילה שגדלו עם השנים עמדי סיפקו סבלנות שזה ייפסק, אמא זה כמעט שבעים שעות שיש לי קצר במוח יד אל הטלפון נשלחת באינסטינג של שנייה להתקשר אלייך, ולחשוב שאת בבית... ואת לא!!! נזכר בבריחות שלי מאמצע של שיעור שבו המורה נראתה לי בהבזקים צבעוניים הפחד שתקף הקים אותי מחדש מהכיסא בריצה אלייך הבייתה, "אמא אני לא רואה, אני לא רואה..." צועק אלייך, ואת, את חייכת מרגיעה והבטחת: "יעבור" והבלחת אליי בהומור שליו על חשבוני: "פרנואיד אתה מדמיין דברים..." אני בבית עם אמא אז הכל בסדר. ועבר וחזרנו להמשך יום ככה שנים, זה חוזר חלילה ורגיעון של אמא מלווה כאבים, ואת ההבטחה תמיד קיימה- זה עובר אחרי שזה מגיע. עכשיו, אמא, זה ממשיך יותר מהמקובל אין כבר פחד זה פשוט מציק ומשבש לזרום בתנועה. אני יודע, אמא, שהיו ימים שחשבתי: וואי יש לי עוד יותר מידי שנים לחיות, יותר מידי.... מה אני יעשה איתם... ביקשתי אותך בערפילים לדבר... והופעת לי באיזשהוא חלום מוזר-[מהותו של חלום להיות מוזר...] בטיול שנתי כזה בין הרים, גבעות ומדרונים, המטיילים פקדו אחר המסלול: ירידה מעוקלת כזו אל תוך מערה עד ליציאה החוצה מהצד האחר לנקודת מפגש, אני פחדתי וביקשתי לחכות בנקודת המפגש, את, אמא משכת אותי בידך, מלווה בצחוקך ומתוכו מילותייך: "אל תפחד, בוא תראה..."ונמשכתי איתך והחלקנו מהתאוצה שלך למטה כשאני משמיע לעברך תירוצים מתוך הפחד והסחרחורת שפקדה אותי בתוך החלום... התעוררתי... "כל פירוש לחלום הוא מעל לכוחי..." אז אני מנצל ירושה שהותרת בי, מן אמונה על מה אומרים חלומות... וחשבתי: רציתי את ביאתך אליי מתוך הערפילים כמשקיטה נבכי מצוקותיי...אבל אני אין בי רצון מוחלט לבוא אלייך! אל תבקשיני אלייך ואת מוזמנת אל החיים מתוך הערפילים.
שלושה ימים רצופים של כאבי ראש זה מתמשך יותר ממה שזה צריך לכאוב מתיש מדרבן ליותר עצלנות שנתקבעה סימני טשטוש ובחילה שגדלו עם השנים עמדי סיפקו סבלנות שזה ייפסק, אמא זה כמעט שבעים שעות שיש לי קצר במוח יד אל הטלפון נשלחת באינסטינג של שנייה להתקשר אלייך, ולחשוב שאת בבית... ואת לא!!! נזכר בבריחות שלי מאמצע של שיעור שבו המורה נראתה לי בהבזקים צבעוניים הפחד שתקף הקים אותי מחדש מהכיסא בריצה אלייך הבייתה, "אמא אני לא רואה, אני לא רואה..." צועק אלייך, ואת, את חייכת מרגיעה והבטחת: "יעבור" והבלחת אליי בהומור שליו על חשבוני: "פרנואיד אתה מדמיין דברים..." אני בבית עם אמא אז הכל בסדר. ועבר וחזרנו להמשך יום ככה שנים, זה חוזר חלילה ורגיעון של אמא מלווה כאבים, ואת ההבטחה תמיד קיימה- זה עובר אחרי שזה מגיע. עכשיו, אמא, זה ממשיך יותר מהמקובל אין כבר פחד זה פשוט מציק ומשבש לזרום בתנועה. אני יודע, אמא, שהיו ימים שחשבתי: וואי יש לי עוד יותר מידי שנים לחיות, יותר מידי.... מה אני יעשה איתם... ביקשתי אותך בערפילים לדבר... והופעת לי באיזשהוא חלום מוזר-[מהותו של חלום להיות מוזר...] בטיול שנתי כזה בין הרים, גבעות ומדרונים, המטיילים פקדו אחר המסלול: ירידה מעוקלת כזו אל תוך מערה עד ליציאה החוצה מהצד האחר לנקודת מפגש, אני פחדתי וביקשתי לחכות בנקודת המפגש, את, אמא משכת אותי בידך, מלווה בצחוקך ומתוכו מילותייך: "אל תפחד, בוא תראה..."ונמשכתי איתך והחלקנו מהתאוצה שלך למטה כשאני משמיע לעברך תירוצים מתוך הפחד והסחרחורת שפקדה אותי בתוך החלום... התעוררתי... "כל פירוש לחלום הוא מעל לכוחי..." אז אני מנצל ירושה שהותרת בי, מן אמונה על מה אומרים חלומות... וחשבתי: רציתי את ביאתך אליי מתוך הערפילים כמשקיטה נבכי מצוקותיי...אבל אני אין בי רצון מוחלט לבוא אלייך! אל תבקשיני אלייך ואת מוזמנת אל החיים מתוך הערפילים.