פרסום באינטרנט

פרסום באינטרנט

אני מצרפת קישור לכתבה מעניינת שפורסמה בנושא פרסום (או איסור פרסום) בפורומים ישראליים. מעניין לקרוא.
 
כפי שציינתי בהודעת הפתיחה של הפורום

התחום בו אנו דנים כאן,יש בו הרבה שאלות ומעט תשובות. יש בארץ ויקוח בין מלומדים בכל הקשור בצורך בחקיקה חדשה, אסכולה אחת גורסת שיש צורך דחוף בעדכוני חקיקה ואסכולה שניה גורסת שעוד לא הגיע הזמן לעדכון, שקודם יש לעודד התנהגות נאותה באינטרנט ורק לאחר שתתפתח פרקטיקה, לאגן אותה בחקיקה. בשאלת אחריות ספקי התוכן, דעתי האישית היא שחלק מספקי התוכן לא רק שלא עושים את המינימום כדי למנוע פירסום תכנים אסורים באתריהם, אלא שאף משתמשים בפורומים ובממשקי התגובות לכתבות עיתונות כדי להפיץ תכנים אסורים כולל פליליים. כפי שהוסבר בכתבה, אין בחוק התייחסות מפורשת לפרסום באינטרנט ובהחלט יש צורך שבתי משפט יקבעו אם הצנזורה בדיעבד של הודעות אסורות שכבר התפרסמו ונמחקו רק כמה שעות אחרי הפרסום, מספקת.
 
אני חושב שהכותרת לוקחת את תוכן

הכתבה קצת רחוק מדי. הפסיקה הייתה שאתר גלובס שבו מתפרסמים אותם התכנים שמתפרסמים בעיתון גלובס הוא כלי תקשורת כמו העיתון והאחריות של עורך העיתון למה שמפורסם באתר היא כמידת האחריות שלו למה שמפורסם במהדורה המודפסת. אבל עניין האחריות לתוכן ידיעות שמתפרסמות בפורומים על ידי גולשים אנונימיים אינו דומה לאחריות על תוכן ידיעות שמתפרסמות במהדורה המקונת של עיתון. בעיתון מסודר, סביר להניח שכל ידיעה שמתפרסמת תעבור ביקורת של העורך ואם הידיעה אכן מתפרסמת זה סימן שהעורך לוקח עליה אחריות ומעמיד מאחוריה את המוניטין שלו כעיתון. בפורום לא קימת מידת האחריות הזו. מנהל פורום רואה את ההודעה רק אחרי שהיא פורסמה וגם אז אין הוא ערב מבחינת המוניטין שלו על נכונות התוכן שלה. לכן לדעתי, יש צורך לדרוש שאתר יוריד מהפורומים שלו הודעות פוגעות או הודעות שמפרות צו איסור פרסום אחרי שניתנה לו הודעה בדבר ההודעה הפוגעת. אבל דרישה שאתר ימנע מראש פירסום הודעות כאלו היא מוגזמת ומיותרת לטעמי. האתר הוא סך הכל ספק התשתית הטכנית של הפורומים. אין לו זכויות על התכנים שמפורסמים בפורומים ולכן אין סיבה שתהיה לו אחריות משפטית עליהם. עכבר
 
אני מסכים שהכותרת מוגזמת

מה שנראה לי מוזר הוא גם ההגדרה "החלטה תקדימית". זהו ביטוי לא מקצועי שמתחזה לביטוי משפטי מקצועי ויש בו כדי להטעות את הקורא הלא משפטן. שיטתנו המשפטית היא ,שיטת התקדים המחייב. בשיטה זאת יש כמה חלופות משנה. החלופה שלנו היא שפסקי דין של בית המשפט העליון מחייבים את בתי המשפט היותר נמוכים וגם את בית המשפט העליון עצמו. (דבר שאינו מונע אבחנה בין מקרה למקרה, האבחנה היא כלי משפטי מקובל מאד, כלומר בית המשפט יכול להגיד: ההלכה המחייבת היא אמנם כפי ששטענת, אך היא לא חלה במקרה זה, כי העובדות שונות.) פסקי דין של בתי משפט שלום ומחוזיים אינם תקדימים מחייבים, אלא תקדימים משכנעים. כלומר אף בית משפט שלום או מחוזי אינו מחוייב לפסוק לפי תקדים שניתן בתיק אחר בבית משפט שלום או מחוזי. אדם שרוצה לדעת איך לנהוג, יכול מאד שיפעל על פי פסק דין של בית משפט שלום מתוך הנחה שגם בתי משפט אחרים יפסקו באותו הכיוון, אך הוא לא מחוייב ובמידה ויגיע למשפט, יוכל לנסות לשכנע בית משפט שלום או מחוזי לפסוק גם בניגוד לפסיקה קודמת של בתי משפט אלה, אך לא בניגוד לפסיקה של בית המשפט העליון. לכן המונח "החלטה תקדימית" של בית משפט שלום, אומרת בסך הכל שבית משפט השלום פסק בשאלה שלא התעוררה בעבר בבתי המשפט, ולא שמדובר על תקדים מחייב.
 
למעלה