CratosReign
New member
פרסום ראשוני של סיפור (1/2)
ערב טוב! זהו הסיפור הראשון שאני מפרסם פה; אני מקווה שלא פספסתי איזשהו נוהל היכרות כזה או אחר... ביקורת בונה תתקבל בברכה, ותודה רבה מראש על זמנכם. קרני בוקר חמימות הזדחלו באיטיות מבעד חלון חדר השינה אל עבר מיטת הטייס ואישתו. בוקר שטוף השמש העירו לאחר לילה אוהבים ארוך ומענג. הטייס פקח את עיניו ושניות מספר לקח לו להבין כי זה לא היה חלום. הוא היה ער והוא היה בבית. מחשבות התחילו לזרום למוחו על המשלחת, על העדרו הממושך ועל חזרתו. רק לפני שבוע ימים, הוא זכר, כי היה לקראת הכניסה למערכת השמש והוא זכר גם בבירור את אותן השעות הארוכות של ציפיה. 8 שנים מהמראתו ועד חזרתו לחום אהבתה של אישתו. הוא חשב, מביט בעיניה. 'כמה אני אוהב אותה. 8 שנים ציפיתי לרגע שבו אוכל להרגיש את מגע עורה ולהריח את ניחוח שערה'. אבל פרטי המשלחת המשיכו לזרום למוחו והוא נזכר, הוא הרגיש, הוא ידע. מצב רוחו התחיל להשתנות. "בוקר טוב יקירי". "בוקר טוב". "אינך מרגיש בטוב?". אישתו הופתעה מנימת קולו. היא הרגישה כי בעלה מרוחק ממנה. "אני בסדר". שתיקה קצרה מילאה את החדר. היא אמרה, "אם יש משהו שמטריד אותך שתף אותי. אני תמיד לצידך. האם זאת הייתי אני אתמול בלילה?". הטייס לא השיב לשאלתה, "התגעגעתי אליך..." הוא אמר במקום. היא חייכה. תגובתו, אם כי מרוחקת של הטייס, גרמה לה להרגיש מאושרת. היא נשענה על ידה, הביטה בעיניו והוא ליטף את שערה הלבן שגלש ברכות על כתפו והתפזר על המיטה. הם שכבו זה לצד זה בשקט. הטייס אמר, "זה לא קשור אליך. את היית נהדרת אתמול בלילה. זה בגלל יצור שראיתי כששהיתי על הכוכב הארור ההוא". "אבל חשבתי שאמרת שאין שם חיים היותר מפותחים מחד תאים". היא הופתעה. "כן, אמרתי. אבל זה המידע שניתן לנו בעת היצאה לשם, את מבינה. ממרחק כמו זה אי אפשר לדעת עד כמה הביוספירה מפותחת. כשחזרנו היה בידינו מידע רב על ביוספירה הרבה יותר מפותחת מצורות חיים פרימיטיביות וזה היה גורם ליותר מדי התעניינות בכוכב. כך שלאחר שהנתונים עברו בדיקות אמינות הממונים על יחסי אנוש החליטו כי כל מידע על המשלחת יעלה לסיווג צבאי. פקדו עלינו להגיד כי בדיקות מקיפות מקרוב לא גילו שום פרטים חדשים, אין שם שום דבר חוץ מחיידקים ואצות. זה היה הכיסוי שלנו למקרה שהתקשורת תרצה לסחוט מאיתנו פרטים". הוא נאנח, "בכל מקרה, תקשורת או לא, בשבילי את הרבה יותר חשובה מהם ואני מצטער על כך שלא סיפרתי לך יותר פרטים כשהתעניינת. אני לא ידעתי איך להגיב כשראיתי אותך עומדת מולי לאחר כל השנים האלה. זה היה כמו חלום שגלש למציאות. אני לא התכוונתי לשקר". קולו רעד. "אני לא רואה בזה שקר", אמרה אישתו. "ממילא לא היה לנו יותר מידי זמן לדיבורים עד לפני אתמול. היית בהלם". היא חייכה, "אני מבינה איך אתה מרגיש. 8 שנים הרחק מהבית זה הרבה זמן. מה כן, איני מבינה דבר אחד. אם אמרת שזה יצור או חיה. מה ראית בה שהיה יכול כל-כך להשפיע עליך?" "המבט שלה". ענה הטייס. "קשה לי להסביר זאת במילים. בנסיבות שבהן הייתי..."הוא נשכב על הגב והביט בתקרה. "לקח לנו שלוש שנים להגיע לכוכב ושלוש שנים של ציפיה יכולות להפוך לשלושים, את יודעת, אבל הגענו. זה היה מדהים. השמים היו כל כך מוכרים. הצבע הכחול, האויר. הכל הזכיר לי את הבית, את הכוכב שלנו. הדמיון היה מדהים. האסטרונומים ניבאו זאת, שמעת על זה, אני מאמין. אני זוכר את הרעש, השמחה, התמיהה. אילו חיים אלה, האנשים שאלו". "לא תיארתי לעצמי כי הכוכב יזכיר לי כל כך את הבית. כל-כך ישנה אותי". הוא נאנח. "על כל פנים היינו במסלול מספר ימים והחלטנו לרדת לשם למרות האיסור. אף אחד לא יכול היה להסתפק רק בתצפיות". אישתו שאלה, "לא הייתם אמורים לנחות בסופו של דבר?" "לא. אסרו עלינו. אמרו שיש סכנה לזיהום". הוא הרהר לרגע , "...סכנה לשני הצדדים. תפקידינו היה רק לפקח על הרובוטים. המרחק לא איפשר פיקוח מכוכב הבית. קיבלנו הוראות מפורשות האומרות כי הירידה תתבצע רק לחילוץ ציוד שנתקע למטה. לחשוב שאנחנו היינו הכיסוי על הרובוטים למקרה שהם מתקלקלים. בכל מקרה הצהרנו כי נתקעו כמה רובוטים למטה, את יודעת... כשהם לא בדיוק למטה. תיכננו להישאר שם 3 יממות מקומיות. ביצענו כמה הליכי טיהור ויצאנו. התנתקנו מספינת האם והתחלנו בנוהל נחיתה. כולנו חיכינו כמה דקות עד שייפתחו החלונות. אלה היו הדקות הארוכות ביותר של חיי. ברגע שנפתחו החלונות כולם השתתקו. אף איש צוות לא יכל* לדבר. הרגשנו שאנחנו בלב בריאה של כוכב חדש, בית לחיים. המשכנו לכיוון האטמוספירה החיצונית מלאים בהתרגשות. נוסקים לאט, לאט, לאט". אישתו אמרה, "אני בטוחה שזה נראה מאוד חינני. אני יכולה לדמיין". היא הניחה את ראשה ליד חזהו. "כן. זה היה חינני. רק החללית כנגד הכוכב הכחול הזוהר. ראיתי צבעי כחול שלא מצאו אפילו את מקומם בשפה שלנו. הרגשתי שחזרתי בזמן. ראיתי את ביתי לפני עידנים. כל-כך שליו, כל-כך טהור. בודד אפילו הייתי אומר. אבל המציאות נדחקה פנימה כמנגנון הגנה לשפיות. ההגיון הזכיר לי כל פעם מחדש היכן אני נמצא ומול מה אני ניצב. הוא דפק על רקותיי וכל פעם הוסיף לתחושת הפליאה ויראת הכבוד. " "את יודעת, אני לא חושב שאי פעם ממש תביני את הנסיבות שבהם נוכחתי". "זה בסדר. תמשיך". היא נשכבה על חזהו והביטה בפניו בריכוז רב. "המשכנו בהליכי הנחיתה ונכנסנו לאטמוספירה, החללית התייצבה. מתחתינו ראינו שיכבת ענני גשם. החלטנו מהסקרנות לא לעבור אותם, אלא לנחות דווקא מתחתיהם".
ערב טוב! זהו הסיפור הראשון שאני מפרסם פה; אני מקווה שלא פספסתי איזשהו נוהל היכרות כזה או אחר... ביקורת בונה תתקבל בברכה, ותודה רבה מראש על זמנכם. קרני בוקר חמימות הזדחלו באיטיות מבעד חלון חדר השינה אל עבר מיטת הטייס ואישתו. בוקר שטוף השמש העירו לאחר לילה אוהבים ארוך ומענג. הטייס פקח את עיניו ושניות מספר לקח לו להבין כי זה לא היה חלום. הוא היה ער והוא היה בבית. מחשבות התחילו לזרום למוחו על המשלחת, על העדרו הממושך ועל חזרתו. רק לפני שבוע ימים, הוא זכר, כי היה לקראת הכניסה למערכת השמש והוא זכר גם בבירור את אותן השעות הארוכות של ציפיה. 8 שנים מהמראתו ועד חזרתו לחום אהבתה של אישתו. הוא חשב, מביט בעיניה. 'כמה אני אוהב אותה. 8 שנים ציפיתי לרגע שבו אוכל להרגיש את מגע עורה ולהריח את ניחוח שערה'. אבל פרטי המשלחת המשיכו לזרום למוחו והוא נזכר, הוא הרגיש, הוא ידע. מצב רוחו התחיל להשתנות. "בוקר טוב יקירי". "בוקר טוב". "אינך מרגיש בטוב?". אישתו הופתעה מנימת קולו. היא הרגישה כי בעלה מרוחק ממנה. "אני בסדר". שתיקה קצרה מילאה את החדר. היא אמרה, "אם יש משהו שמטריד אותך שתף אותי. אני תמיד לצידך. האם זאת הייתי אני אתמול בלילה?". הטייס לא השיב לשאלתה, "התגעגעתי אליך..." הוא אמר במקום. היא חייכה. תגובתו, אם כי מרוחקת של הטייס, גרמה לה להרגיש מאושרת. היא נשענה על ידה, הביטה בעיניו והוא ליטף את שערה הלבן שגלש ברכות על כתפו והתפזר על המיטה. הם שכבו זה לצד זה בשקט. הטייס אמר, "זה לא קשור אליך. את היית נהדרת אתמול בלילה. זה בגלל יצור שראיתי כששהיתי על הכוכב הארור ההוא". "אבל חשבתי שאמרת שאין שם חיים היותר מפותחים מחד תאים". היא הופתעה. "כן, אמרתי. אבל זה המידע שניתן לנו בעת היצאה לשם, את מבינה. ממרחק כמו זה אי אפשר לדעת עד כמה הביוספירה מפותחת. כשחזרנו היה בידינו מידע רב על ביוספירה הרבה יותר מפותחת מצורות חיים פרימיטיביות וזה היה גורם ליותר מדי התעניינות בכוכב. כך שלאחר שהנתונים עברו בדיקות אמינות הממונים על יחסי אנוש החליטו כי כל מידע על המשלחת יעלה לסיווג צבאי. פקדו עלינו להגיד כי בדיקות מקיפות מקרוב לא גילו שום פרטים חדשים, אין שם שום דבר חוץ מחיידקים ואצות. זה היה הכיסוי שלנו למקרה שהתקשורת תרצה לסחוט מאיתנו פרטים". הוא נאנח, "בכל מקרה, תקשורת או לא, בשבילי את הרבה יותר חשובה מהם ואני מצטער על כך שלא סיפרתי לך יותר פרטים כשהתעניינת. אני לא ידעתי איך להגיב כשראיתי אותך עומדת מולי לאחר כל השנים האלה. זה היה כמו חלום שגלש למציאות. אני לא התכוונתי לשקר". קולו רעד. "אני לא רואה בזה שקר", אמרה אישתו. "ממילא לא היה לנו יותר מידי זמן לדיבורים עד לפני אתמול. היית בהלם". היא חייכה, "אני מבינה איך אתה מרגיש. 8 שנים הרחק מהבית זה הרבה זמן. מה כן, איני מבינה דבר אחד. אם אמרת שזה יצור או חיה. מה ראית בה שהיה יכול כל-כך להשפיע עליך?" "המבט שלה". ענה הטייס. "קשה לי להסביר זאת במילים. בנסיבות שבהן הייתי..."הוא נשכב על הגב והביט בתקרה. "לקח לנו שלוש שנים להגיע לכוכב ושלוש שנים של ציפיה יכולות להפוך לשלושים, את יודעת, אבל הגענו. זה היה מדהים. השמים היו כל כך מוכרים. הצבע הכחול, האויר. הכל הזכיר לי את הבית, את הכוכב שלנו. הדמיון היה מדהים. האסטרונומים ניבאו זאת, שמעת על זה, אני מאמין. אני זוכר את הרעש, השמחה, התמיהה. אילו חיים אלה, האנשים שאלו". "לא תיארתי לעצמי כי הכוכב יזכיר לי כל כך את הבית. כל-כך ישנה אותי". הוא נאנח. "על כל פנים היינו במסלול מספר ימים והחלטנו לרדת לשם למרות האיסור. אף אחד לא יכול היה להסתפק רק בתצפיות". אישתו שאלה, "לא הייתם אמורים לנחות בסופו של דבר?" "לא. אסרו עלינו. אמרו שיש סכנה לזיהום". הוא הרהר לרגע , "...סכנה לשני הצדדים. תפקידינו היה רק לפקח על הרובוטים. המרחק לא איפשר פיקוח מכוכב הבית. קיבלנו הוראות מפורשות האומרות כי הירידה תתבצע רק לחילוץ ציוד שנתקע למטה. לחשוב שאנחנו היינו הכיסוי על הרובוטים למקרה שהם מתקלקלים. בכל מקרה הצהרנו כי נתקעו כמה רובוטים למטה, את יודעת... כשהם לא בדיוק למטה. תיכננו להישאר שם 3 יממות מקומיות. ביצענו כמה הליכי טיהור ויצאנו. התנתקנו מספינת האם והתחלנו בנוהל נחיתה. כולנו חיכינו כמה דקות עד שייפתחו החלונות. אלה היו הדקות הארוכות ביותר של חיי. ברגע שנפתחו החלונות כולם השתתקו. אף איש צוות לא יכל* לדבר. הרגשנו שאנחנו בלב בריאה של כוכב חדש, בית לחיים. המשכנו לכיוון האטמוספירה החיצונית מלאים בהתרגשות. נוסקים לאט, לאט, לאט". אישתו אמרה, "אני בטוחה שזה נראה מאוד חינני. אני יכולה לדמיין". היא הניחה את ראשה ליד חזהו. "כן. זה היה חינני. רק החללית כנגד הכוכב הכחול הזוהר. ראיתי צבעי כחול שלא מצאו אפילו את מקומם בשפה שלנו. הרגשתי שחזרתי בזמן. ראיתי את ביתי לפני עידנים. כל-כך שליו, כל-כך טהור. בודד אפילו הייתי אומר. אבל המציאות נדחקה פנימה כמנגנון הגנה לשפיות. ההגיון הזכיר לי כל פעם מחדש היכן אני נמצא ומול מה אני ניצב. הוא דפק על רקותיי וכל פעם הוסיף לתחושת הפליאה ויראת הכבוד. " "את יודעת, אני לא חושב שאי פעם ממש תביני את הנסיבות שבהם נוכחתי". "זה בסדר. תמשיך". היא נשכבה על חזהו והביטה בפניו בריכוז רב. "המשכנו בהליכי הנחיתה ונכנסנו לאטמוספירה, החללית התייצבה. מתחתינו ראינו שיכבת ענני גשם. החלטנו מהסקרנות לא לעבור אותם, אלא לנחות דווקא מתחתיהם".
