פרפקציוניזם

[אמא לה3]

פרפקציוניזם

התייעצות קלה... יש לי מתעמלת חדשה יחסית (התחילה בתחילת השנה). הנערה בת 13.5 מקסימה ונבונה, רזה, נמוכה ומאד מאד חזקה (על חשבון הגמישות). מתחילת השנה היא עובדת פעמיים בשבוע, היא יודעת כבר גילגולים קדימה ואחורה, עמידות ידיים, ע" גלגול, גלגלונים, ערביות, יורדת לגשר (ב90% מצליחה). עושה עמידות ידיים דחיפה והתחילה לעבוד כבר על קפיצות ידיים (לא רעות). וכאן מתחילה הבעייה - הילדה המקסימה פרפקציוניסטית - מה שלא מושלם או לא מצליח בפעם-פעמיים הראשונות, שובר אותה נפשית. היא לא לגמרי מוותרת אבל גישתה שלילית ("אני לא אצליח"). כל אימון מסתיים בשיחות ועידוד, אבל נראה לי שאני לא ממש מצליחה להגיע אליה, יש לציין שאני רואה בה פוטנציאל גדול בעיקר משום שהיא חזקה ורזה ו.."יש לה את זה". הייתי רוצה לקבל את חוות דעתכן, כמאמנות, כמתעמלות, כחובבות ,איך אני אוכל לשכנע אותה ביכולותיה הגבוהות? (גילוי נאות, אני מתכוונת לתת לה לקרוא את התגובות) תודה על כל תגובה.

 

[Xx ofek xX]

וואו!! ערביות וקפיצות ידיים תוך חצי שנה..!

איך היא יכולה להיות לא בטוחה שיש לה יכולות גבוהות??8

 

[Xx ofek xX]

אוקי, אחרי ההתפעלות - תגובה נורמלית../images/Emo26.gif

אולי כבר עשית את זה אבל אם לא - אני חושבת שאת צריכה לגרום לה להבין שלהצליח כלכך הרבה בחצי שנה זה לא דבר רגיל(זה לא רגיל , נכון?) ושבאמת יש לה כישרון מיוחד

גם כדאי שהיא תדע שכמעט אין מתעמלים שמצליחים תרגילים בפעם הראשונה שהם מנסים אותם וה"אי הצלחה" זה חלק מהספורט הזה..

 

[אמא לה3]

זה מה שאני מנסה לעשות

אני לא מצליחה לגרום לה להבין כמה שזה לא רגיל שהיא מצליחה את כל הדברים האלו. אבל החלק השני של המשפט שכתבת הוא כל כך נכון " האי-הצלחה זה חלק מהספורט הזה".

 

[Tammie]

אני מצטרפת להתלהבות של אופק

ללמוד כל כך הרבה אלמנטים תוך זמן כל כך קצר זה פשוט מדהים! יש ברשימה הנ"ל כמה אלמנטים שמתעמלות צעירות יכולות להיאבק איתם כמה וכמה חודשים, שלא לדבר על שנים. בהתעמלות צריך לתת לדברים זמן. ככל שעולים ברמה לוקח יותר זמן ללמוד את התרגילים. תחשבו כמה אלמנטים חדשים בנות (ובעיקר מוכשרות) מצליחות בהתחלה (ואני מדברת על בנות שמתחילות בגן). רוב הבנות המוכשרות שיצא לי לאמן סיימו את שנת הגן הראשונה שלהן כשהן יודעות גלגול לפנים ולרוב גם לאחור, עמידת ידיים, גלגלון וירידה לגשר. אלו המון אלמנטים. בשנה השנייה הן כבר לומדות רגל רגל לאחור, רגל רגל לפנים ומתחילות לעבוד על ערבית, פ"פ וגלגלון בלי ידיים (במידה והן באמת מוכשרות ועברו לקבוצה מתקדמת). ואז הכל מתחיל להאט. הממש מוכשרות ילמדו את האלמנטים ויתקדמו הלאה באותה שנה, הקצת פחות ייקח להן יותר זמן. וגם אלו שמתקדמות ומאוד מהר יחסית לומדות ערבית פ"פ, קפיצת ידיים וכו'- המעבר לערבית פ"פ סלטה/ערבית סלטה הוא הרבה יותר איטי. כמה זמן לוקח עד שמתעמלת, אפילו מאוד מאוד מוכשרת, עוברת מלהצליח קפיצת ידיים לקפיצת ידיים סלטה למשל? המון. ככל שהרמה עולה, רמת ההשקעה עולה, והתגמול הוא יותר איטי. זה פשוט האופי של הספורט, אבל אם מתמידים ומשקיעים את הזמן הדרוש, ההשיגים יגיעו. אני מאחלת למתעמלת שלך המון המון בהצלחה, אני בתוכה שאם היא מוכשרת, היא תתקדם, רק היא צריכה לתת לזה יותר משני נסיונות (וכנראה שגם יותר מעשרה....).

 

[אמא לה3]

אם אפשר היה לעשות "לייק"

הייתי עושה עכשיו כמה, יש בתגובה שלך כל כך הרבה תובנות נכונות שאני מקווה שכל המתעמלות יקראו ויפנימו את זה (וגם המאמנות).

 

[Tammie]

קלטתי שרשמתי בטוחה עם ת ו- כ

אז לשם הסר צל של ספק - אני דיסלקטית, וכשאני מתלהבת אני לא שמה לב לשגיאות. . . אבל אני מרשה לכן לצחוק עלי שאני עילגת

 

[chuch1]

יש לי ילדונת שהיא בדיוק אותו ה"שטאנץ"

היא מאוד נבונה ומאוד מוכשרת אבל היא פרפקציוניסטית ברמות מאוד גבוהות. אני תמיד מסבירה לה שיש ימים טובים ויש פחות, איך שאני קולטת אותה מתחילה להתבאס שהיא לא מצליחה אני תופסת אותה ואומרת לה שתזכור שלא תמיד הכל הולך- מותר שלא יצליח לך היום, אז יצליח באימון הבא. יש בעיה עם העובדה שהילדה שלך לא רק מוכשרת, אלא גם חכמה ונבונה- הבגרות הזו היא מה ש"מקשה" עליה עוד יותר, העובדה שהיא מבינה מה צריך לעשות אבל לא מצליחה כי היא פיסית לא יכולה עדיין- מתסכלת אותה וזה מובן. מה שהייתי מציעה לך לעשות זה לאו דווקא להראות לה את התגובות האלו- אלא ממש לעשות לה "עבודה נפשית" בהמון סבלנות והמון הסברים, להסביר לה שאצלך באימונים אין מילים כמו:"לא אצליח", לא יודעת" לא מצליחה" (אצלי הן יודעות לא להעיז להגיד את השלישייה הזו), אם את אומרת לה לנסות- היא צריכה לסמוך עלייך ולנסות, את לא היית אומרת לה משהו שאינך מאמינה בו כמו שלא היית אומרת לה שהיא מלאה בכשרון ופוטנציאל אם לא היית מאמינה בזה, אין לך אינטרס להחמיא לשווא. מנסים פעם, פעמיים, שבע מאות פעם ובסוף מצליחים! אני בטוחה שכשהיא מצליחה לבצע את התרגיל היא מרשה לעצמה לחייך ולהיות מבסוטית. היא צריכה להבין שמה שאת אומרת זה מה שחשוב- את המאמנת שלה ואת זו שצריכה לגרום לה להאמין בעצמה, שום תגובה שתקרא פה לא אמורה לתת את האפקט שאת (מהכרותי הקצרה איתך) יכולה לתת. אני באמת סומכת עלייך שתצליחי להעלות לה את הבטחון העצמי ולחזק לה את האמונה העצמית והאמונה בך. Good Luck

 

[אמא לה3]

תודה חמודה

את רוב מה שאת כתבת אני באמת מבצעת, גם אני לא אוהבת לשמוע את המשפטים השליליים, אבל זה קורה מדי פעם. אני כן משתדלת להגיד לה בתחילת/באמצע ובסוף האימון כמה שאני מאמינה בה, ביכולות שלה, אבל אני לא מרגישה שזה ממש עוזר.

 

[orelushg]

קודם כל WOW כל הכבוד!!!

זה באמת נשמע ש"יש לה את זה", ככה כל כך הרבה דברים אחרי חצי שנה בסה"כ זה מדהים, ובאמת זה נראה שיש לה כשרון!!! האמת היא שמניסיון, אני מכירה ת'פרפקציוניזם הזה, לפעמים הוא פוגע ולפעמים זה עוזר. לפי מה שכתבת נראה שזה די פוגע, וחבל. אין כ"כ מה לומר על זה חוץ משיחות וכל פעם די "כאילו" להסתכל אחורה - על ההישגים עד עכשיו, בזמן המועט הזה, ולהגיד WOW וכל הכבוד, וכל מיני כאלה - זה עוזר! מניסיון - עם הזמן הגישה השלילית של "אני לא אצליח" תתחלף בגישה חיובית, של אני כן אצליח, וגם אם לא חיובית לחלוטין, אז גישה של יאללה ננסה מה כבר יכול לקרות. וזה אני יכולה להגיד גם על עצמי, כי די הייתי כזאת, וגילוי נאות - אני קצת עדיין... ולכן אני יכולה לומר שאני עצמי, ניהלו איתי הרבה שיחות, בין עם חברות, מאמנות, מורות או אמא וטיפחו לי ת'בטחון העצמי הנמוך שהיה ושירד עוד יותר עם כל אי הצלחה שהיתה לי. אני עושה אותו דבר היום עם מתעמלות שלי, ואפילו די עם עצמי, למרות שזה נשמע קצת מצחיק...

אבל איןאין אני פשוט נדהמת מהרמה שלה - זה נראה שהיא ממש רצינית ועובדת קשה, חייבים לטפח באיזושהי צורה ת'פרפקציוניזם הזה לצד החיובי (מה שעשו אצלי - וזה אכן עזר...), חיייבים לקחת אותו למקום הנכון!!! וואו חפרתי מלא...

אבל היה לי מלא מה להגיד, ויכול להיות שיש לי עוד, אם יהיה לי עוד דברים בראש - אני אכתוב... בינתיים המונמון בהצלחה!!!!!!

 

[אמא לה3]

אשמח לקבל טיפים

איזה סוג שיחות עשו איתך, ומה הדבר שהכי חיזק אותך ונתן לך כוחות להמשיך להתמודד.

 

[נועה חורש]

זה לא פרפקציוניזם

להיפך. פרפקציוניסט הוא אדם הישגי בעל צורך להצלחה. אדם כזה בהכרח יודע גם להתמודד עם כשלונותיו, מסוגל לעמוד בלחצים, להתמיד, להעיז, להציב מטרות קטנות וקצרות טווח בדרך להצלחה, לסלוח לעצמו ולקבל את עצמו. הוא חייב להיות בעל בטחון עצמי. לעומת זאת, המתעמלת הנחמדה הנ"ל, סובלת מחוסר בטחון עצמי ומדימוי עצמי נמוך. להגיד "אני לא אצליח" זה ממש אבל ממש לא פרפקציוניזם, להיפך. אני מציעה לעודד את הילדה, לטפח לה את הבטחון העצמי, לתת לה תרגילים שהיא תצליח ובכך לטפוח לה על האגו ולתת לה תחושת הצלחה, תחושה שהיא שווה ושהיא מתקדמת. ילדה לא צריכה לסיים את האימון כשבר כלי נפשי. אימונים ברמה עממית מיועדים לכיף. אם זה מה שקורה לה, אז למה ללחוץ עליה? היא רוצה לוותר- שתוותר. תני לה תרגילים יותר קלים. למרות שהיא מוכנה מבחינה גופנית ומוטורית לאלמנטים שאת מלמדת אותה, היא כנראה עוד לא מוכנה אליהם נפשית. אז תני לה את הזמן שלה, היא גם די מתחילה וסביר שעוד לא תהיה בטוחה בעצמה ובהתעמלות שלה. אולי עוד כמה חודשים היא תרכוש מספיק בטחון ואז אפילו מלבד את תראי שהיא מתקדמת לאלמנטים מורכבים. ועכשיו כמה מילים למתעמלת: לא חובה להצליח את הכל. זה בסדר גם לא להצליח דברים. ככה לומדים. הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה. עצם ההתנסות והתרגול, גם אם עדין לא מביאים לתוצאה הרצויה מבחינתך, תאמיני או לא, מרגילים את הגוף שלך לאלמנט. שימי לב לדברים שאת כן מצליחה, את יכולה להיות גאה בהם! האם את נהנית מעצם ההתעמלות? אם כן, אז נהדר, מה את רוצה יותר מזה? קיבלת מתנה נפלאה לחיים. אם לא כל-כך, חשבי איך תוכלי להפוך את ההתעמלות למשהו כייפי וחיובי! כדאי לך. את מוזמנת להתייעץ איתנו כאן בפורום בכל עניין! בהצלחה!

 

[אמא לה3]

את הפיסקה האחרונה שלך

ראוי לגזור ולתלות בכל אולם התעמלות באשר הוא. סיכמת את הכל ב4.5 שורות האלו. תודה.

 

[PRIHADAR]

זאת ועוד

אני בכלל אומרת להן תמיד : (בעיקר אחרי שאני שומעת "לא מצליחה" כשנתתי תרגיל חדש) : לא ביקשתי להצליח, ביקשתי לנסות X פעמים. כבר סיימת X פעמים? (בד"כ התשובה היא לא).... ואז אני אומרת בקול רם כך שכולם ישמעו. לא מצליחים בהתחלה. אין דבר כזה, ואני אף פעם לא אצפה את זה מכן. אני רק מצפה לתרגל. עוד דבר עם הילדה הכישרנית שלך : נראה שכבר אמרת לה את כל מה שאפשר. יכול להיות שהיא כבר קלטה, אך נעים לה, וקצת נוח אולי במקום הזה, כי היא מקבלת ממך עוד ועוד ועוד. אולי אפשר להגיד לה : 'כבר אמרתי לך ונתתי לך עצות. זכרי אותן, כי יהיו גם בעתית מקרים שלא תצליחי. אז זכרי את השיחה שלנו, ותעבדי בכוחות עצמך. זו מהות כל הענף. בהצלחה.' ואז להניח לה לנפשה, ולא לנסות לנחם אותה כ"כ, כי היא כבר שמעה את זה. זהו. הלאה. שתנסה קצת לבד... קצת. בהצלחה

 

[נועה חורש]

אהבתי את הלא ביקשתי להצליח

גם אני משתמשת בזה המון! איזה קטע, חשבתי שאני מקורית... לפעמים אני גם לוקחת ילדה שמנסה ולא מצליחה, ובכוונה לוקחת אותה כדוגמא, להדגמות, ואף עוצרת את השיעור/האימון ואומרת לכולם: נא להסתכל על "שולה". שולה לא מצליחה לבצע את התרגיל שנתתי. אז מה היא עושה? -מוותרת לעצמה? שוכבת על הרצפה? עוברת לתרגיל אחר? לא עושה כלום? -לא! היא ממשיכה לתרגל ולתרגל. ואתן תראו כולכן שבסוף היא תצליח! בד"כ זה מעודד גם את "שולה" וגם את שאר הקבוצה. בכלל, לקחת ילדה ולהעצים אותה מול כולן זה תמיד טוב והופך להיות מודל לחיקוי.

 

[PRIHADAR]

וואלה

על זה לא חשבתי. יפה. תודה נועה!

 

[PRIHADAR]

לעיתים רחוקות

כשיש ילדה שעדיין מנסה ולא מצליחה, ועדיין מבואסת מזה- אני אומרת שאין אף מתעמל בעולם, אפילו לא המתעמלים האולימפים (!) -אני אומרת את זה בדרמטיות, שיבינו את הנקודה, -שלא מנסים איזה 400 פעמים לפני שהם מצליחים. אפילו אלמנטים פשוטים. ואז אני שואלת: -כבר ביצעת 400 ניסיונות? -לא? -אז עד שתגיעי ל400 אסור לך להתבאס, אוקי? -ואז הילדה מקבלת פרופורציה.. ואני שואלת- כמה כבר עשית, 10? -אז יאללה, יש לך עוד 390, ורק אז מותר להתבאס. את לא תעשי את הכל היום, חלק יהיה באימונים הבאים, אבל לפני 400 לא מתבאסים! זה בד"כ עובד. (חוץ מפעם אחת, עם ילדה כבר מנוסה, שאמרה לי חצי בצחוק שהיא עשתה כבר אלף וזהו, אבל כמובן שזו לא באמת הכמות...)

 

[נועה חורש]

400 זה מעט

את עושה הנחה למתעמלות שלך. מחקרים מצאו שצריך 600 חזרות כדי להפוך תנועה לאוטומטית. כלומר, שהמתעמלת יודעת אותה ומצליחה ב-99% מהפעמים. המחקרים נעשו על מיומנויות לא מורכבות יחסית להתעמלות מכשירים, כמו למשל קליעה, חבטה, בעיטה, קפיצה וכו'. מיומנויות של התעמלות, שהן מסובכות ולא טבעיות בעליל, לוקח אפילו הרבה יותר מ-600 חזרות.

 

[PRIHADAR]

ברור, נועה!! זה היה רק בשביל הדוגמא!!

ואם כבר התחלת- אז אין לך מושג על איזו רמה מדובר, אז מן הסתם- לא תמיד אפשר לדרוש 600 , או יותר ,תלוי, לפי הרמה הנדרשת, והיכולת, וגם שעות-אולם..

 

[Tammie]

גם אני אומרת בדיוק את אותו משפט!

וכמוך נועה, אני מנסה להעצים את הבנות שמשקיעות. נטע יכולה להעיד (ואני ממש נותנת לה מחמאה כאן מול כלכן- נטע לא להסמיק) שבאימון האחרון כשעבדנו על הופעה, ברגעים שעבדנו עם בנות מסוימות רוב הבנות ישבו בצד, אבל היא והזוג שלה כל הזמן עבדו על תרגילים שונים שהן צריכות או תרגילי כוח, אז אמרתי לכולן שישימו לב ושיבחתי אותן. בכלליות, גם אם ילדה הצליחה תרגיל אחרי שהיא עבדה אליו המון זמן אני אוהבת להגיד לכל הבנות להסתכל עליה מדגימה, ולשאול אותה מול כולן- שולה כמה זמן את עובדת על התרגיל הזה? ואחרי שהיא עונה להגיד, אתן רואות, שולה התאמצה ולא וויתרה למרות שהיא לא הצליחה בהתחלה ועכשיו היא עושה את התרגיל מצויין. אמא לה3- אולי זה פתרון שיכול לעזור במצב שלך. תבחרי ילדה שעבדה על תרגיל הרבה זמן והצליחה ותשבחי אותה מול כולן. אולי זה יגרום למתעמלת המדוברת להשקיע יותר ולהבין שזה עוזר.