חיים פרידמן1
New member
פרקים ל"ג - מ"א
פרק לג. ידיעת האדם את פעולתו שהיא ידיעתו את עצמו מכונה בלשון המקובלים מלכות. כי בידיעה זו יכול האדם לפעול פעולה עצמית בנמצאים כמלך בעבדיו. וזה עניין צלם אלוהים שנאמר במעשה בראשית שנתן ה' לאדם שלטון על כל הברואים. וקרויה גם "אני" שכאמור על זה יאמר האדם "אני". וכבר כתבתי שפעולתו העצמית של האדם היא בגבול מה שהוא נפעל על ידם ולכן יש סוף להיותו פועל. שלא יוכל לפעול אלא בגבול הדברים בהם הוא נפעל כי היותו נפעל קודמת להיותו פועל פעולה עצמית. אבל זה הפועל שאינו נפעל אין מה שיגביל פעולתו ולכן קרוי אין סוף. ויכולת האדם לחשוב על פועל שאינו נפעל קרואה אור אין סוף. המשילו את יכולת האדם לדעת דבר מה ביכולתו לראות דבר מה שהוא על ידי האור. וכאילו האיר לנו ה' אור בו נדעהו.
פרק לד. כבר כתבתי שכשיהיה בדעת האדם הפועל שאינו נפעל לא יוכל לחשוב על שאר הדברים אלא שהם פעולתו. וכיוון שכך הפועל היחיד בדעת האדם אז יהיה רק אותו פועל שאינו נפעל ותבטל פעולת האדם עצמו וידיעתו את פעולתו. וזהו הקרוי בלשון ספרי החסידות ביטול לאור אין סוף. וקרוי גם "אין". שדווקא מתוך ידיעתו את פעולתו העצמית שהיא ידיעתו את ה"אני" הגיע לביטול ידיעת פעולתו, היינו ל"אין". ומצד זה אין לאדם פעולה כלל. וידיעתו את פעולתו תבטל בגודל תשוקתו לאותו פועל שאינו נפעל כלל. וכדי שיהיו פעולותיו פעולות ידיעה זו צריך לסלק מדעתו ידיעה זו. אבל אם יסלקה לגמרי סילק עניין הפעולה העצמית מדעתו ולא יוכל לפעול פעולה עצמית באמת. ולכן צריך שתישאר בדעתו אותה הידיעה. אלא שתעשה כמו מקום לידיעה שאמנם היא אחרת אבל יש בה רושם ידיעת הפועל שאינו נפעל כלל. וזה עניין הצמצום המובא בכתבי האר"י וכמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק א' מאמר מ"ט. והנה ידיעה שאין בה כלל נפעלות היא רק הידיעה הראשונה שהיא ההשגחה כמ"ש הרמב"ם. וכל זמן היות האדם חי בגופו הוא פועל בהכרח בגבול. ולכן יש בהכרח בדעתו גם נפעלות. ולכן חיי העולם הבא שאין עמהם מוות הוא רק בביטול פעולת האדם, היינו במותו. וכמו שכתב רבנו הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק. אבל בחייו שב האדם תמיד מידיעה זו לידיעת עצמו וכמו שכתב בליקוטי מוהר"ן שם מאמר ד'.
פרק לה. ראית שיש בדעת האדם המאמין ידיעות שהשכל מחייב סתירת אחת את זולתה. כי יש בו ידיעה של הפועל שאינו נפעל ומידיעה זו מתחייב ביטול פעולת האדם ויש בו גם ידיעת חיוב פעולתו בעבודת ה' וההליכה בדרכיו שממנה מתחייב חס ושלום ביטול הפועל שאינו נפעל. כי פעולה אנושית זו כביכול אינה פעולתו וכביכול נפעל בה. ואין יישוב לסתירה זו. כי הרמב"ם ניסה לתרץ שה' הוא הפועל הראשון, אבל מהדבר הראשון שפעל מתחייבים שאר הדברים ומהם פעולתו העצמית של האדם. כי לא ייאמר שה' פעל הכול אלא מפעולתו את המצוי הראשון ממנו התחייבו שאר הנמצאים. וברצונו פעל נמצא כזה ממנו יתחייבו שאר הנמצאים. נמצא שהכול ברצונו. והנה אם נאמר שלא תיתכן מציאות המצוי הראשון אלא ונמצא ממנו המצוי השני שמכוחו, נמצא שאין ביכולת ה' אלא או שתהיה מציאות זו כמות שהיא או שלא תהיה כלל. נמצא חס ושלום פעולתו גם מוגבלת בין שתי אפשרויות. נמצא גם הוא חס ושלום נפעל קודם היותו פועל. כי חיוב מציאות המצוי השני מכוח הראשון שהוא חיוב הטבע קודם לפעולתו חס ושלום. ואין בין פעולתו לפעולתנו אלא גודל האפשרות הטבעית חס ושלום. ובוודאי לא חשב כך הרמב"ם שהרי כתב שעניין החידוש יקיים מציאות הניסים. אם כן, תיתכן מציאות המצוי הראשון ולא יבוא המצוי השני. באיזה עניין אפוא ייאמר חיוב טבעי? ומהו טבע אם אין בו חיוב? אלא הכול פעולתו ואין לאדם באמת אפשרות במציאות כלל. ואף על פי כן פעולת האדם תחייב פעולה עצמית בתוך גדרי הטבע. נמצא האמונה מחייבת ידיעות סותרות כטבע והשגחה ידיעה ובחירה והסתירה היא החלל הפנוי מידיעת ה' בה פועל האדם מכוח ידיעת ה' וכמו שכתב שם במאמר ס"ד.
פרק לו. אתה הראית לדעת שלא זו בלבד שאין השכל מביא לאמונה אלא סותר אותה. ולא יבוא האדם לאמונה אלא מכוח מידת האמת. שלא יכחיש היות בו ידיעות בהם הוא נפעל וידיעה בה הוא פועל ולא יכחיש היות מתחייב משיוך הפעולה העצמית לידיעת הפעולה העצמית שאין פעולה עצמית שהיא פעולה אנושית באמת אלא מכוח ידיעת הפעולה העצמית הגם שמידיעה זו מתחייב ביטול הפעולה האנושית העצמית. ואם תהיה באדם רק ידיעת פעולתו יכחיש את הפועל שאינו נפעל. ואם יהיה בדעת האדם רק הפועל שאינו נפעל, לא יפעל כלל אלא יניח עצמו להיות נפעל על ידי הדמיונות שבדעתו. ורק האמת תשאיר בדעת האדם שתי הידיעות הסותרות.
פרק לז. כיוון שצריך האדם לידע שתי הידיעות, מובן שעיתים שיש בדעת האדם יותר ידיעת הפועל שאינו נפעל ועתים ידיעת פעולתו מרובה. ורק חוזק שניהם בשווה יביא את הפעולה הנכונה. ואם רואה האדם בעצמו חולשה בפעולה האנושית נחלשה אצלו אחת הידיעות. כי אם נחלשה בדעת האדם ידיעת ה' יחל לפעול למען הגברת היותו פועל במצבו שהוא ריבוי כבודו. ומשם ריבוי העיצבון כמו שכבר כתבתי. וכמו שכתב בספר סיפורי מעשיות על החכם שתמיד התעצב על מיעוט כבודו בעיני עצמו או אחרים. וגם כשיקיים המצוות לא יכוון בהם לשם שמיים אלא למען פעולת עצמו. וכיוון שייכשל במעשה המצוות כי התגבר אצלו הרצון להיות פועל במצבו יתר ממה שהוא ונחלש רצונו לעבוד את ה', יראה בזה חולשה בפעולתו וביזיון לכבודו. ורפואתו לוותר על כבוד עצמו וידע שהכול פעולת ה' ואין לו כלל פעולה. ולכן גם את כישלונו לא יראה כביזיון אלא כפעולת ה'. וזה שכתב בליקוטי מוהר"ן שם מאמר ו' שיהפוך דם לדום. היינו שיהפוך בזיון כבודו לביטול פעולתו שזה עניין השתיקה. ואם נחלשה אצלו ידיעת פעולתו לא יתאמץ לפעול כלל כיוון שיחשוב שהוא עם ה' גם אם לא יפעל כלל כי הכול פעולתו. ולזה צריך להאיר בדעתו חיוב פעולתו להרבות בכבוד ה' והשגת רוממותו על כל שאר הנמצאים וכמו שכתב שם ובעוד מקומות. ושתי הידיעות לא יבואו אלא מהאמת.
פרק לח. הצדיק האמת הוא זה שהפקיר כבודו לגמרי והוא ענו מאוד. וכן לא נפעל כלל על ידי דמיונות שבדעתו. ולכן שלם מאוד במידת האמת. ומגודל שלמותו יכול להאיר גם באחרים וכצוהר המאיר מעצמו. כי מידת האמת היא בלב שיהיה דובר אמת בלבבו. וכמו שיכול האדם להראות אהבה לחברו ועל ידי זה מעורר בו אהבה כך הוא בכל המידות שבלב. וכל מי שהאירה בליבו הארת האמת שלו, יכול לשוב אל ה' תמיד על ידי שיקשר עצמו להארת האמת. כי על ידי ענווה וביטול נפעלות יגיע לאמת. ומי שלא הגיע לאמת השלמה יכול לשוב אל ה' מגאוותו והיותו נפעל רק על ידי הארת האמת שמקבל מזה שאין בו גאווה ונפעלות. אבל זה בתנאי שישוב בתשובה וירצה את האמת וירצה לוותר על כבודו. כי התפילה יש בה שתי הידיעות. כי היא פעולה אנושית המכוונת לפעולת ה'. והסתירה בזה גלויה. כי אם ה' הוא הפועל כיצד יופעל בתפילת האדם? ואם האדם הוא הפועל מדוע יפנה אל ה'? ומנטייה לידיעה אחת יבואו המחשבות הזרות בתפילה כמו שכתב שם במאמר ב'. כי גם המשפט הוא פעולה אנושית מכוח ידיעת ה'. ומתן הצדקה גם הוא פעולה אנושית מכוח ידיעת פעולת ה'. ועל ידי הארת האמת ימצא כל אחד עצות לגבור על המונעים לתפילה ועבודת ה'. והעצות שבאו על ידי הארות אלה הן המכונות עצת הצדיק האמת. כי כשידע על ידי הארת האמת שמצבו הוא פעולת ה' יבין שיכול לצאת ממצבו ויראה איך ה' מסתתר מאחורי המניעות לעובדו ויראה כיצד מלמדו לשוב אליו ממקומו. אבל לזה צריך לוותר על היות הבנה זו פעולתו וכמו שכתב שם במאמר א'. כי הרצון להיות פועל בלבד הוא המכונה מלכות הרשעה שממנה העצבות וכמבואר כל זה לעיל. ועל זה אמר שם מאמר קכ"ג שצריך להשליך שכלו היינו מה שהוא שכלו ופעולתו, וכמו שסיים שם "ולא יחוש על כבוד עצמו כלל". וכל ידיעה הבאה מבקשת האמת היא הארה מהצדיק האמת המאיר מידת אמת בלבבנו.
פרק לט. עניין בירור הטוב מהרע. כי בהיות בדעת האדם פעולתו בלבד, לא ישמח במעשיו הטובים. כי כל מגמתו להיות פועל ולא נפעל. לכן יראה תמיד כישלונותיו. וכל מעשיו הטובים נעלמים בכישלונותיו. ורק כשתאיר בו הידיעה שהכול פעולת ה' ישמח שזיכהו ה' במעשיו הטובים. כי השמחה לא תבוא אלא מהוויתור על היותו פועל. ואז יראה תמיד את הטוב וישמח בהם. ולזה יגיע רק על ידי אמת שהוא ישרות לב וכמו שכתב שם במאמר ה'. כי האמת תביאהו לדעת שהכול פעולת ה' ובזה יראה את הטוב מתוך מצבו שהוא נפעל בו קודם הכול. וזו התמימות שהצטווינו בה. היינו האמת היא תביאנו להיות עם ה'. כי התמימות תצילנו מבקשת היותנו פועלים בעצמנו. ולכן נשמח במצבנו ולא נרצה לפעול בה' שזה כלל עניין הכישופים. ולכן התם היה תמיד מלא שמחה וראה כל טובותיו למרות מצבו מול זולתו.
פרק מ. עניין אמת ואחד המבואר במאמר נ"א. הנה ידיעת ה' היא ידיעה פשוטה שאין בה שום הרכבה. אבל כל הידיעות זולתה יש בהם הרכבה. וזה עניין הפשיטות והתמימות שתאיר ידיעה פשוטה זו ללב. כי השקרן ליבו מורכב ועקום. אבל איש האמת התמים ליבו פשוט. וזה עניין הרושם של הידיעה הפשוטה בחלל הפנוי. כי החלל הפנוי הוא בלב. ורושם הידיעה הפשוטה הוא פשיטות הלב למרות שבפעולתו צריך ידיעות מורכבות. היינו
פרק לג. ידיעת האדם את פעולתו שהיא ידיעתו את עצמו מכונה בלשון המקובלים מלכות. כי בידיעה זו יכול האדם לפעול פעולה עצמית בנמצאים כמלך בעבדיו. וזה עניין צלם אלוהים שנאמר במעשה בראשית שנתן ה' לאדם שלטון על כל הברואים. וקרויה גם "אני" שכאמור על זה יאמר האדם "אני". וכבר כתבתי שפעולתו העצמית של האדם היא בגבול מה שהוא נפעל על ידם ולכן יש סוף להיותו פועל. שלא יוכל לפעול אלא בגבול הדברים בהם הוא נפעל כי היותו נפעל קודמת להיותו פועל פעולה עצמית. אבל זה הפועל שאינו נפעל אין מה שיגביל פעולתו ולכן קרוי אין סוף. ויכולת האדם לחשוב על פועל שאינו נפעל קרואה אור אין סוף. המשילו את יכולת האדם לדעת דבר מה ביכולתו לראות דבר מה שהוא על ידי האור. וכאילו האיר לנו ה' אור בו נדעהו.
פרק לד. כבר כתבתי שכשיהיה בדעת האדם הפועל שאינו נפעל לא יוכל לחשוב על שאר הדברים אלא שהם פעולתו. וכיוון שכך הפועל היחיד בדעת האדם אז יהיה רק אותו פועל שאינו נפעל ותבטל פעולת האדם עצמו וידיעתו את פעולתו. וזהו הקרוי בלשון ספרי החסידות ביטול לאור אין סוף. וקרוי גם "אין". שדווקא מתוך ידיעתו את פעולתו העצמית שהיא ידיעתו את ה"אני" הגיע לביטול ידיעת פעולתו, היינו ל"אין". ומצד זה אין לאדם פעולה כלל. וידיעתו את פעולתו תבטל בגודל תשוקתו לאותו פועל שאינו נפעל כלל. וכדי שיהיו פעולותיו פעולות ידיעה זו צריך לסלק מדעתו ידיעה זו. אבל אם יסלקה לגמרי סילק עניין הפעולה העצמית מדעתו ולא יוכל לפעול פעולה עצמית באמת. ולכן צריך שתישאר בדעתו אותה הידיעה. אלא שתעשה כמו מקום לידיעה שאמנם היא אחרת אבל יש בה רושם ידיעת הפועל שאינו נפעל כלל. וזה עניין הצמצום המובא בכתבי האר"י וכמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק א' מאמר מ"ט. והנה ידיעה שאין בה כלל נפעלות היא רק הידיעה הראשונה שהיא ההשגחה כמ"ש הרמב"ם. וכל זמן היות האדם חי בגופו הוא פועל בהכרח בגבול. ולכן יש בהכרח בדעתו גם נפעלות. ולכן חיי העולם הבא שאין עמהם מוות הוא רק בביטול פעולת האדם, היינו במותו. וכמו שכתב רבנו הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק. אבל בחייו שב האדם תמיד מידיעה זו לידיעת עצמו וכמו שכתב בליקוטי מוהר"ן שם מאמר ד'.
פרק לה. ראית שיש בדעת האדם המאמין ידיעות שהשכל מחייב סתירת אחת את זולתה. כי יש בו ידיעה של הפועל שאינו נפעל ומידיעה זו מתחייב ביטול פעולת האדם ויש בו גם ידיעת חיוב פעולתו בעבודת ה' וההליכה בדרכיו שממנה מתחייב חס ושלום ביטול הפועל שאינו נפעל. כי פעולה אנושית זו כביכול אינה פעולתו וכביכול נפעל בה. ואין יישוב לסתירה זו. כי הרמב"ם ניסה לתרץ שה' הוא הפועל הראשון, אבל מהדבר הראשון שפעל מתחייבים שאר הדברים ומהם פעולתו העצמית של האדם. כי לא ייאמר שה' פעל הכול אלא מפעולתו את המצוי הראשון ממנו התחייבו שאר הנמצאים. וברצונו פעל נמצא כזה ממנו יתחייבו שאר הנמצאים. נמצא שהכול ברצונו. והנה אם נאמר שלא תיתכן מציאות המצוי הראשון אלא ונמצא ממנו המצוי השני שמכוחו, נמצא שאין ביכולת ה' אלא או שתהיה מציאות זו כמות שהיא או שלא תהיה כלל. נמצא חס ושלום פעולתו גם מוגבלת בין שתי אפשרויות. נמצא גם הוא חס ושלום נפעל קודם היותו פועל. כי חיוב מציאות המצוי השני מכוח הראשון שהוא חיוב הטבע קודם לפעולתו חס ושלום. ואין בין פעולתו לפעולתנו אלא גודל האפשרות הטבעית חס ושלום. ובוודאי לא חשב כך הרמב"ם שהרי כתב שעניין החידוש יקיים מציאות הניסים. אם כן, תיתכן מציאות המצוי הראשון ולא יבוא המצוי השני. באיזה עניין אפוא ייאמר חיוב טבעי? ומהו טבע אם אין בו חיוב? אלא הכול פעולתו ואין לאדם באמת אפשרות במציאות כלל. ואף על פי כן פעולת האדם תחייב פעולה עצמית בתוך גדרי הטבע. נמצא האמונה מחייבת ידיעות סותרות כטבע והשגחה ידיעה ובחירה והסתירה היא החלל הפנוי מידיעת ה' בה פועל האדם מכוח ידיעת ה' וכמו שכתב שם במאמר ס"ד.
פרק לו. אתה הראית לדעת שלא זו בלבד שאין השכל מביא לאמונה אלא סותר אותה. ולא יבוא האדם לאמונה אלא מכוח מידת האמת. שלא יכחיש היות בו ידיעות בהם הוא נפעל וידיעה בה הוא פועל ולא יכחיש היות מתחייב משיוך הפעולה העצמית לידיעת הפעולה העצמית שאין פעולה עצמית שהיא פעולה אנושית באמת אלא מכוח ידיעת הפעולה העצמית הגם שמידיעה זו מתחייב ביטול הפעולה האנושית העצמית. ואם תהיה באדם רק ידיעת פעולתו יכחיש את הפועל שאינו נפעל. ואם יהיה בדעת האדם רק הפועל שאינו נפעל, לא יפעל כלל אלא יניח עצמו להיות נפעל על ידי הדמיונות שבדעתו. ורק האמת תשאיר בדעת האדם שתי הידיעות הסותרות.
פרק לז. כיוון שצריך האדם לידע שתי הידיעות, מובן שעיתים שיש בדעת האדם יותר ידיעת הפועל שאינו נפעל ועתים ידיעת פעולתו מרובה. ורק חוזק שניהם בשווה יביא את הפעולה הנכונה. ואם רואה האדם בעצמו חולשה בפעולה האנושית נחלשה אצלו אחת הידיעות. כי אם נחלשה בדעת האדם ידיעת ה' יחל לפעול למען הגברת היותו פועל במצבו שהוא ריבוי כבודו. ומשם ריבוי העיצבון כמו שכבר כתבתי. וכמו שכתב בספר סיפורי מעשיות על החכם שתמיד התעצב על מיעוט כבודו בעיני עצמו או אחרים. וגם כשיקיים המצוות לא יכוון בהם לשם שמיים אלא למען פעולת עצמו. וכיוון שייכשל במעשה המצוות כי התגבר אצלו הרצון להיות פועל במצבו יתר ממה שהוא ונחלש רצונו לעבוד את ה', יראה בזה חולשה בפעולתו וביזיון לכבודו. ורפואתו לוותר על כבוד עצמו וידע שהכול פעולת ה' ואין לו כלל פעולה. ולכן גם את כישלונו לא יראה כביזיון אלא כפעולת ה'. וזה שכתב בליקוטי מוהר"ן שם מאמר ו' שיהפוך דם לדום. היינו שיהפוך בזיון כבודו לביטול פעולתו שזה עניין השתיקה. ואם נחלשה אצלו ידיעת פעולתו לא יתאמץ לפעול כלל כיוון שיחשוב שהוא עם ה' גם אם לא יפעל כלל כי הכול פעולתו. ולזה צריך להאיר בדעתו חיוב פעולתו להרבות בכבוד ה' והשגת רוממותו על כל שאר הנמצאים וכמו שכתב שם ובעוד מקומות. ושתי הידיעות לא יבואו אלא מהאמת.
פרק לח. הצדיק האמת הוא זה שהפקיר כבודו לגמרי והוא ענו מאוד. וכן לא נפעל כלל על ידי דמיונות שבדעתו. ולכן שלם מאוד במידת האמת. ומגודל שלמותו יכול להאיר גם באחרים וכצוהר המאיר מעצמו. כי מידת האמת היא בלב שיהיה דובר אמת בלבבו. וכמו שיכול האדם להראות אהבה לחברו ועל ידי זה מעורר בו אהבה כך הוא בכל המידות שבלב. וכל מי שהאירה בליבו הארת האמת שלו, יכול לשוב אל ה' תמיד על ידי שיקשר עצמו להארת האמת. כי על ידי ענווה וביטול נפעלות יגיע לאמת. ומי שלא הגיע לאמת השלמה יכול לשוב אל ה' מגאוותו והיותו נפעל רק על ידי הארת האמת שמקבל מזה שאין בו גאווה ונפעלות. אבל זה בתנאי שישוב בתשובה וירצה את האמת וירצה לוותר על כבודו. כי התפילה יש בה שתי הידיעות. כי היא פעולה אנושית המכוונת לפעולת ה'. והסתירה בזה גלויה. כי אם ה' הוא הפועל כיצד יופעל בתפילת האדם? ואם האדם הוא הפועל מדוע יפנה אל ה'? ומנטייה לידיעה אחת יבואו המחשבות הזרות בתפילה כמו שכתב שם במאמר ב'. כי גם המשפט הוא פעולה אנושית מכוח ידיעת ה'. ומתן הצדקה גם הוא פעולה אנושית מכוח ידיעת פעולת ה'. ועל ידי הארת האמת ימצא כל אחד עצות לגבור על המונעים לתפילה ועבודת ה'. והעצות שבאו על ידי הארות אלה הן המכונות עצת הצדיק האמת. כי כשידע על ידי הארת האמת שמצבו הוא פעולת ה' יבין שיכול לצאת ממצבו ויראה איך ה' מסתתר מאחורי המניעות לעובדו ויראה כיצד מלמדו לשוב אליו ממקומו. אבל לזה צריך לוותר על היות הבנה זו פעולתו וכמו שכתב שם במאמר א'. כי הרצון להיות פועל בלבד הוא המכונה מלכות הרשעה שממנה העצבות וכמבואר כל זה לעיל. ועל זה אמר שם מאמר קכ"ג שצריך להשליך שכלו היינו מה שהוא שכלו ופעולתו, וכמו שסיים שם "ולא יחוש על כבוד עצמו כלל". וכל ידיעה הבאה מבקשת האמת היא הארה מהצדיק האמת המאיר מידת אמת בלבבנו.
פרק לט. עניין בירור הטוב מהרע. כי בהיות בדעת האדם פעולתו בלבד, לא ישמח במעשיו הטובים. כי כל מגמתו להיות פועל ולא נפעל. לכן יראה תמיד כישלונותיו. וכל מעשיו הטובים נעלמים בכישלונותיו. ורק כשתאיר בו הידיעה שהכול פעולת ה' ישמח שזיכהו ה' במעשיו הטובים. כי השמחה לא תבוא אלא מהוויתור על היותו פועל. ואז יראה תמיד את הטוב וישמח בהם. ולזה יגיע רק על ידי אמת שהוא ישרות לב וכמו שכתב שם במאמר ה'. כי האמת תביאהו לדעת שהכול פעולת ה' ובזה יראה את הטוב מתוך מצבו שהוא נפעל בו קודם הכול. וזו התמימות שהצטווינו בה. היינו האמת היא תביאנו להיות עם ה'. כי התמימות תצילנו מבקשת היותנו פועלים בעצמנו. ולכן נשמח במצבנו ולא נרצה לפעול בה' שזה כלל עניין הכישופים. ולכן התם היה תמיד מלא שמחה וראה כל טובותיו למרות מצבו מול זולתו.
פרק מ. עניין אמת ואחד המבואר במאמר נ"א. הנה ידיעת ה' היא ידיעה פשוטה שאין בה שום הרכבה. אבל כל הידיעות זולתה יש בהם הרכבה. וזה עניין הפשיטות והתמימות שתאיר ידיעה פשוטה זו ללב. כי השקרן ליבו מורכב ועקום. אבל איש האמת התמים ליבו פשוט. וזה עניין הרושם של הידיעה הפשוטה בחלל הפנוי. כי החלל הפנוי הוא בלב. ורושם הידיעה הפשוטה הוא פשיטות הלב למרות שבפעולתו צריך ידיעות מורכבות. היינו