פרק ראשון של סיפור

[agamkedem]

פרק ראשון של סיפור

היי (הייתי פעיל כאן בפורום לפני כמה שנים, לא חושב שמישהו יזכור אותי)
אחרי תקופה לא קצרה שבה לא כתבתי שום דבר, ישבתי לכתוב פרק ראשון לסיפור שמתגבש בראש שלי בחודשים האחרונים. אשמח לשמוע מה דעתכם

 

[ויימס]

אני זוכרת אותך, זוכרת היטב

(יצא לך לקרוא ספרים של ינו רייטו? נראה לי מתאים לך)
&nbsp
זה ממש שעשע אותי! אני אוהבת את הסגנון הזה מאוד. הדמויות מגניבות, אני רוצה לדעת עליהם יותר. D: ההגמוניה נשמעים מגניבים, ולאה הזאתי

&nbsp
However.
טרי פראצ'ט אמר פעם שצריכה להיות אתנחתא טרגית בסיפורים. ברגע שכל הסיפור הוא 'ראו כמה זה מוגזם ואבסורדי!' אחרי כמה זמן זה נעשה רפטטיבי ומתיש בשבילי. אני צריכה להיות מופתעת מדי פעם, אני צריכה שיהיה לי אכפת מהדמויות מדי פעם. אני צריכה שלדמויות יהיה אכפת מהדמויות מדי פעם.
אני לא באמת דואגת לאייזק אם הוא הולך להיות מעין ליצן כזה שהולך להתנגש בדברים ולהחליק על בננות. אפילו אם הוא ימות ולא יחזור זה יהיה מוות בצחוק-לא-באמת כמו בפתן השחור ובננס אדום.
&nbsp
האם הקפיצות בזמנים מוצדקות או שהן שם רק כדי לבלבל את האויב (=אני)?
&nbsp

 

[agamkedem]

תודה רבה

(לא שמעתי על ינו רייטו, אבל עכשיו, אחרי שקראתי עליו, אני חייב להשיג את הספרים שלו)

 

[snoofcin]

היי, אתה כותב טוב

והכינוי שלך מוכר לי מפעם. עולה לי לראש סיפור שמתרחש בטירה, אבל אולי אני מתבלבל.

בכל מקרה, אתה כותב טוב. אני אוהב את הסגנון הקליל, ואהבתי את הדמות הראשית, את השפה ואת התיאורים ואת האווירה. ובסך הכל זה היה דיי מעניין. מה שאהבתי במיוחד זו התחושה שאתה מכיר את העולם שבנית מאד טוב. המונחים הטכנים, השמות, הכל נשמע מאד אמין, וזה עושה חשק להמשיך לקרוא, כי אני מאמין לך שהולך להיות סיפור מורכב ומעניין. אז קודם כל - טפיחה על השכם.
מעניין אותי לדעת איזה ספרים קראת לאחרונה.

ועכשיו לבעיות:
1. אתה מתחיל את הסיפור בסצנה מותחת (יחסית), ואז אתה עוצר בשיא המתח (יחסית) וחוזר אחורה בזמן. זה טריק חמוד, אבל לא עובד פה משתי סיבות:
- ההתחלה לא מותחת ברמה שאני אומר לעצמי - "וואי, וואי, אני מת לדעת איך זה ממשיך" וגם לא - "וואי וואי אני מת לדעת איך הוא הגיע לסיטואציה הזאת" (ככה אני מדבר). לא מאד אכפת לי מהדמות, והסיטואציה לא מיוחדת כל כך (מאיימים על מישהו באקדח). אם תנסה לחשוב על מקומות שבהם השתמשו בטריק הזה, תראה שהסצנה הראשונה צריכה להיות הרבה יותר מיוחדת ומסקרנת משלך בשביל שהוא יעבוד. (עולות לי בראש כרגע דוגמאות מהקולנוע והטלוויזיה - שובר שורות ואינספשן).
- אתה משאיר את הקורא במתח, ואז חוזר בזמן אחורה. אוקיי, אחלה. אבל אחרי עוד איזה 1500 מילים אתה שוב חוזר להתחלה ומראה את ההמשך. כלומר - לא הראת פה תהליך מעניין שאחריו הדמות שלך הגיעה לסצנה הראשונה. ונשאלת השאלה - מה כל הטריק הזה בעצם נתן לך? כרגע זה נראה שהשתמשת בו בצורה שרירותית לגמרי, סתם כי הטריק עלה לך לראש וחשבת לעצמך - איך אני יכול להשתמש בו?
בקיצור, זה לא ממש עובד כאן לדעתי.

2. מאד לא אהבתי שאתה מכנה את הדמות הראשית נוכל. ראיתי בסוף שהוא "נוכל להשכרה", אבל אין צורך להגיד שש פעמים לפני כן שהוא נוכל ("הנוכל ירה בו" וכו'.) תן לי להבין לבד שהוא נוכל. באופן כללי, תיזהר מלהראות יותר מדי.
למשל -
"זה היה אגרוף רגיל למדי, אבל האמת מעולם לא הייתה נר לרגליו של אייזק פוליניאק." הוא משפט חלש, כי הוא ישיר מדי. מספיק אם היית מוריד את החלק האחרון. תגיד שהאגרוף היה רגיל, וזהו. הקורא יעשה אחד ועוד אחד, ויבין שהגיבור גוזמאי (ויהיה מרוצה מעצמו, כי בגדול הקוראים אוהבים להבין דברים לבד).

3. הסצנה במסעדה (כשהוא מקבל את המשימה) - בסך הכל אהבתי אותה, אבל היה חסר לי שם קצת מתח. מה יש לגיבור להפסיד? מה יש לו להרוויח? מה הוא רוצה? הוא בסכנה? הוא מתרגש? הסצנה תשתפר פלאים אם יהיה שם קונפליקט, חוץ מהמיקוח הקטן הזה בסוף. לדוגמה, תסתכל על סוף הסצנה -

מאקו אסקריבה הניח את ידו על הנפצר שלו. "אתה ליצן, פוליניאק, והפסקת להצחיק אותי. אני זה שקובע את הכללים כאן, לא לאה ראיגן. שישים אלף קראון ואתה זוכה לשמור על הראש שלך מחובר לכתפיים".(אני כקורא מצוי כאן בשיא המתח - מה יקרה? הוא יכריח אותו לבצע את המשימה? אולי יהיה קרב? אולי הגיבור יוותר על המשימה ומשהו יקרה?)
וההמשך -
"אתה זה שקובע כאן את הכללים?" שאל אייזק. "אז למה לא אמרת? תשלם לי מאה וחמישים, אסקריבה, ואני אעביר לך שלושים מתוכם".
הקולונל חייך והושיט לו את ידו.

בום. פתרת את כל המתח בשתי שורות. פספסת פה הזדמנות לסחוט את הלימון.

4. אני לא אוהב שפעם את מכנה את הגיבור אייזק ופעם פוליניאק. אותי זה בלבל קצת. אבל זה עניין של טעם, אני מניח.

יש לי עוד כמה הערות על השפה (כמה מעידות קטנות. נסה לעבור שוב על הקטע הראשון), אבל נגמר לי הזמן. אולי פעם הבאה.

בהצלחה!

 

[agamkedem]

תודה רבה על התגובה

אשב לתקן.

 

[ויימס]

אוי, והסיפור הזה ממש שונה

בסגנון שלו מהסיפור ההוא שלך עם כל בני המלוכה ההם שמתככים אחד כנגד השני, כיף לראות מישהו כה מולטי דיסיפלינארי.

 

[וולדמורט לשלטון]

אני בהחלט זוכרת אותך

אני חושבת שהכתיבה שלך מאוד טובה, ולי אישית לא הייתה בעיה עם הקפיצות והמתח (סנופקין - תן דוגמה מתוך ספר ולא סרט מתי סצינות שמתחילות בבום כן עובדות. זה עבד בשבילי, זה כן היה מעניין).
בעצם, הכל פיצוץ חוץ מהדיאלוגים. הדיאלוגים שלך נשמעים מתורגמים מאנגלית וקלישאתיים.
"לעזאזל איתך", הוא נאנק. "בוא נירגע ונדבר על זה, תאודריון. זאת בסך הכל אי הבנה קטנה. אנ-"
אני פשוט קוראת את זה ומתרגמת בחזרה לאנגלית, כי במקור זה נשמע הרבה יותר טוב. הקלישאה היא שכבר שמעתי את זה בעבר בכל מיני סרטים. כל משפט שכל גיבור בסיפור שלך אומר כבר שמעתי איפשהו, אף אחד מהם לא מקורי שלך. וזה חבל כי - וזה חשוב מאוד להדגיש את זה - הקצב עצמו של הדיאלוגים הוא נכון. כלומר, אם לתת ציון על הקצב של הדיאלוג קיבלת מאה.
וזאת ההערה היחידה שלי בעצם.

 

[agamkedem]

תודה רבה

באמת העירו לי לגבי הדיאלוגים, אני אשב לעבוד עליהם.

תודה רבה על התגובה!

 

[snoofcin]

לא התכוונתי שיש לי בעיה

עם סצנות שמתחילות בבום. אני דווקא אוהב את זה. דיברתי נטו על הקטיעה והקפיצה לאחור בזמן.
אין לי דוגמה כרגע מספר שעושה משהו כזה, אולי כי זה טריק קולנועי.

אגב, אני גם מסכים עם מה שאמרת לגבי הדיאלוגים - הם באמת נשמעים מתורגמים.