Darkwriter
New member
פרק ראשון 
היי
אני חדש כאן!
משתף איתכם פרק ראשון במשהו שאני כותב. זה ממש ההתחלה ובראש כבר יש לי סיפור ארוך ומתגלגל,
אשמח לקבל הערות וביקורות וגם קצת בכלליות אם להמשיך או לא...
(למען האמת, אני נוטה לאבד מוטיבציה דיי מהר ולהפסיק כתיבה של דברים כאלה)
תודה
היא שוקעת ומביטה באריחי הקרמיקה המאויירים שעל הקירות העתיקים. קולות הרקע דועכים לכדי דממה גמורה ובראשה מתנגן ניגון. קולות הפסנתר המהדהדים לוו בכינור צווח והכל התחבר למנגינה אחת מכשפת. היא החלה בוחנת את האיורים על הקירות, בוחנת בדקדקנות מלאכים ורוכבי סוסים דוהרים בסערה לכיון ארמון מרוחק בין הרים וגבעות. אותה הרגשה קבועה החלה אוחזת בה שוב, היא בטוחה ומשוכנעת כי ראתה בעבר את האיור. הסוודר השחור שעטף את גופה נרטב כולו מספסל האבן עליו ישבה, אך היא המשיכה להתבונן דקות ארוכות באיור, מנסה לגרד מזכרונה מדוע הוא כה מוכר לה. האוויר הלח החל חודר לגופה בכל שאיפה ושאיפה.
״גברת, גברת״ החלו רעשי הרקע להתחדש. יד חמה לפתע אחזה בחוזקה בכתפה. היא הפנתה מבטה לאחור והבחינה בדמות אפלולית נעמדת מולה. ״אנא, אסור לגעת בקירות הארמון״. ״אני, מתנצלת, באמת״ השיבה בקול חלוש, בעוד העייפות והחולשה אוחזים בגופה. האדון הסתובב והחל לשוב על עקבותיו, צעדיו מהדהדים בחלל הרחב של החדר. ״סלח לי, אם אפשר״ אמרה ופנתה לכיוונו. ״אם תוכל לספר לי עוד על האיור״. הבחור נאנח עמוקות, ״ובכן, הרי זהו איור אותו הזמין מלך פורטוגל, עמנואל, עבור הטירה״. ״טירה זו ממש״ הוסיף בגאווה ונמתח. לפתע קול עבה ועמוק חתך את חלל הטירה: ״סנדרה, סנדרה״. אביה של סנדרה נכנס דרך שער הטירה העצום, מעוטר באבן מסותת ומשובץ מלאכים. ״הנה את, את עוד תהרגי את אמא שלך מרוב דאגה, איפה היית?״. אביה של סנדרה היה בנקאי מכובד, כל מכובדי מנצסטר נהגו לפקוד את משרדו ולבצע עמו עסקאות. אביה היה נמוך למדי, בעל מבנה גוף מלא ושיער דליל ומקריח. זקן ושפם שחורים ועוצמתים נישאו על פניו העגולות. ״סנדרה!״ זעק פעם נוספת לעבר בתו שישבה כאחוזת דיבוק על ספסל האבן שבפינת חדר הארמון. סנדרה קמה ממקומה בשתיקה מוחלטת ופסעה לכיון אביה. ״אל תאבדי לנו יותר״ מלמל תוך שיישר מבטו ישר לתוך עיניה.
סנדרה הביטה בשעון היד המוזהב שענדה, בעוד שעות ספורות תהיה על המטוס בדרכה חזרה לביתה שבמנצטסר. מתמלאת חלחלה על כך שמחר תאלץ ללבוש את החצאית ואת חולצת בית ספרה המעוטר בסמל האריה עם נשר הנישא על כתפו. סנדרה הייתה בעלת שיער שחור כלילה חסר ירח, ארוך וחלק לחלוטין. עיניה היו כחולות ועמוקות כנקבת מעיין בלבה של מערה. ביישנותה ושתיקותיה הרבות כמעט וגרמו להיעלמותה מרשימות בית הספר ואף גררה מספר מקרים מביכים בהם לא זוהתה על ידי מורי בית הספר. היא השתדלה בכל כוחה להנות מהרגעים האחרונים של חופשתה המשפחתית בפורטוגל, אך בראשה שחזרה שוב ושוב את האיורים שעיטרו את ארמונו של עמנואל בעודם נוסעים ברכבם המשפחתי לעבר הנקודה הבאה במסלול.
הוריה, ולטר, הבנקאי הנודע וסוזן, עורכת דין הידועה במיוחד באופיה התקיף בעלת שיער שחור קצר מלא ברק ועיניים חומות כטיפות דבש הביטו בשתיקה מלאת כבוד בפסלו של ישו הנישא בגובה רב לצד הנהר והכנסיה. הפסל השקיף בגובה רב על כל ליסבון וניצב במרכז רחבת חצץ לבן. בפאתי הרחבה נפערה תהום ובגיא הנפער במרכז ליסבון מזדחל לו נהר רחב ידים. ״אילולא היה זה מקום שטוף נצרות, היה הוא פסטורלי ומרהיב״ תהתה סנדרה. סוזן לפתה בחוזקה בידה של סנדרה ומילמלה באוזנייה בארסיות: ״מעט כבוד סנדרה״. סנדרה מעולם לא הרגישה בנוח סביב סמלי הנצרות. בטקסי המיסה שבבית הספר נהגה לעצום עיניה בחוזקה, היא סרבה לענוד את הצלב המוזהב שקנתה עבורה אמה ומעולם לא הקשיבה באמת לדרשות הכנסייה שבימי ראשון.
״סנדרה, מספיק עם זה, לא עכשיו״ אמרה אמה בעודה מושכת בחוזקה בידה של סנדרה ומפנה אותה כך שיהיו אחת מול השניה. סנדרה משכה את ידה עד שניתקה עצמה מאחיזת אמה, גררה את רגליה בדממה על רצפת החצץ ופסעה לכיון חניון המכוניות שבפאתי הכנסייה.
היא התיישבה בכיסא האחורי במושב המכונית והמתינה בדממה. השמש היוקדת חממה את אוויר המכונית, סנדרה החלה לשקוע במחשבותיה ועיניה החלו נעצמות. הדי דפיקה עוצמתיים העירו את סנדרה בבהלה, סנדרה מביטה לשני הצדדים ומבחינה בנזירה שהולמת בחוזקה על חלון הרכב. הנזירה ענדה גלימה שחורה ובלויה ובד שחור ועבה עוטף את ראשה. מספר רב של צלבים נישאו על צווארה הצנום. סנדרה מביטה בחשד וממתינה עד שזו תלך, אך הנזירה ממשיכה להלום בחוזקה מתגברת על חלונות הרכב עד שהרכב כולו רעד.
סנדרה נכנעה ופתחה באיטיות את חלון הרכב, הנזירה המבוגרת צעקה בפורטוגזית קולנית במיוחד. ״אני לא מבינה, אנגלית?״, ״רכב? להזיז את הרכב?״ ענתה באנגלית צלולה. הנזירה צללה במבטה לעיניה של סנדרה, היא זעקה באנגלית במבטא פורטוגזי כבד ״זאת את, את, זאת סוף סוף את״. עיניה נתמלאו דמעות, היא החלה אוחזת בצרור מחרוזות הצלב שעל צווארה, מחפשת בטורדנות מחרוזת מסוימת. ״אני, אני לא יודעת״ ענתה בקול חנוק ומבולבל. הנזירה הסירה מעליה צלב מוזהב משובץ באבני חן. הזהב היה מושחר ועתיק וחלק מאבני החן ששובצו בו ניתקו מהצלב. הנזירה הושיטה ידה והעבירה לסנדרה, אך סנדרה סירבה בתוקף ונופפה בידיה לביטול. ״חייבת, חייבת, זה שלך, את לא תוכלי בלי״ זעקה הנזירה בקול חנוק מבכי. היא החדירה את הצלב המוזהב לתוך כף ידה של סנדרה בעוצמה ונאנחה לרווחה. סנדרה קפאה והביטה במבט קר וחד על המתרחש סביבה. הנזירה הניחה ראשה על כתפה הצנומה ומילמלה מספר מילים בלטינית. הנזירה הרימה את ראשה, והחלה רצה לכיון גדר האלומיניום הלבנה שהפרידה בין משטח החצץ לתהום הנהר. סנדרה עקבה בעיניה אחר הנזירה, פתחה את דלת הרכב ויצאה לכיון הנזירה. הנזירה נעצרה כשרגליה נשענות על גדר האלומיניום. הנזירה הביטה מבט נוסף לכיון פסלו של ישו שניצב במרכז הרקיע, מחטה במשיכה את דמעותיה, צלבה עצמה בתנועות חדות, קיפצה מעל לגדר והשליכה גופה אל התהום. סנדרה נעצרה בפתאומיות וזעזוע שטף את גופה הבהיר.
זעקות וצעקות אימה מילאו את רחבת הכנסייה. עשרות התיירים החלו להצמד לגדר ולהתבונן מטה. קריאות עזרה החלו להיקרא מכל עבר. בחורה שממנה, שלבשה שמלה פרחונית וצמודה ושרשראות פנינים חונקת את צווארה החלה מיללת: ״הו, אלוהים, תעזור, תעזור לנו״. הנזירה הראשית של הכנסייה פרצה דרך ההמון ודמעות פורצות בין עיניה. ״דיוס״ מילמלה כמסרבת להכיר בגורל. סנדרה פילסה את הדרך לכיון הגדר והבחינה בגלי הנהר השוטף. אוחזת בידה בצלב המוזהב שקיבלה מהנזירה, התפללה, כמעט ולראשונה לחיה לשלום הנזירה. אך בטרם הספיקה לסיים את תפילתה הבחינה בולטר, אביה, דוהר לעברה. ״מה עשית?״ אמר בקול תקיף בעודו לוכד את מבטה. סנדרה לא הגיבה, היא תחבה בשקט את הצלב לתוך כיס הג׳ינס הכהה שלבשה. ״בואי מהר, רק צרות את מביאה, רק קללה״ לחש ולטר באוזנה. ולטר אחז בידה וגרר אותה עמו לרכב, פתח עבורה את הדלת האחורית והכניס אותה בחוזקה למושב האחורי. סנדרה נותרה המומה ושחזרה את פניה הדומעות של הנזירה, את נחישותה. ״בוודאי הייתה משוגעת״ שכנעה את עצמה.
הנסיעה לשדה התעופה הייתה שקטה במיוחד, רעשי הרדיו המקומי שניגנו מוסיקה פורטוגזית מונוטונית נשמעו מתנגנים חרישית ברכב. סנדרה והוריה הגיעו לשדה התעופה בליסבון והחזירו את רכבם לסוכנות הרכבים שבשדה התעופה. הבדיקות הביטחוניות המרובות הותירו את סנדרה מותשת, היא רק המתינה למעט שינה בטיסה. בחזרתה משדה התעופה שבלונדון לביתם שברחוב צדדי במנצסטר אפפה אותה שתיקה. הרכב המשפחתי חורק את דרכו לתוך חניית הבית. משפחתה של סנדרה, משפחת בלאק, נודעה ברחוב על אחוזתם הגדולה שבקצה הרחוב. ביתם, עטוף בלבנים אדומות ושרופות ניצב במרכזה של מדשאה ירוקה ומוזנחת. הבית עומד יתום לצד שביל הגישה וליד מזרקה חלודה וישנה בצורת ברבור. הרכב נע לאחור בזהירות עד שעצר ליד שפת המדרכה ובקצה שביל הגישה. סוזן הסתובבה לכיון סנדרה ואמרה בקול סמכותי: ״סנדרה, את חייבת לסדר את החדר״ אך בטרם הספיקה לסיים את המשפט סנדרה ניתקה בזריזות את החגורה, פתחה בסערה את דלת הרכב ורצה לחדרה. היא טרקה מאחוריה את הדלת, נעלה את המנעול, פשטה בכוח את בגדיה ונשכבה במיטתה החמה, מכורבלת בשמיכת הפוך העבה.
סנדרה קיוותה כי תזכה לשעות שינה מרעננות וכי תצליח לחדש את כוחותיה לקראת יום הלימודים המתיש. כל יום בבית הספר הקתולי בו למדה היה עבורה אתגר ומבחן סבלנות. אך תקוותיה התבדו, היא לא הצליחה להירדם ובראשה התרוצצו מחשבות רבות. אריחי הקרמיקה בארמון המלך, היא הייתה מוכרחת להבין היכן ראתה אותם בעבר, הרי שזו הפעם הראשונה שהייתה בפורטוגל. והנזירה, מה רצתה ממנה, מה היא הייתה, מה עליה לעשות עם הצלב אותו קיבלה. המחשבות רדפו זו אחר זו כתחנת רדיו שאינה פוסקת לרגע ואינה מאפשרת לה להירדם. אך לבסוף עיניה נכנעו ונעצמו.
קרן של אור משתרעת לכל אורך הרצפה החמה. סנדרה יחפה ולבושה באריג משי בהיר ודק המתנפנף בצעדיה. האור פורץ מכל עבר וכאילו נשפך למעגן אור אחד גדול. רעש של זרימת מים במפל נשמע
היי
אני חדש כאן!
משתף איתכם פרק ראשון במשהו שאני כותב. זה ממש ההתחלה ובראש כבר יש לי סיפור ארוך ומתגלגל,
אשמח לקבל הערות וביקורות וגם קצת בכלליות אם להמשיך או לא...
(למען האמת, אני נוטה לאבד מוטיבציה דיי מהר ולהפסיק כתיבה של דברים כאלה)
תודה
היא שוקעת ומביטה באריחי הקרמיקה המאויירים שעל הקירות העתיקים. קולות הרקע דועכים לכדי דממה גמורה ובראשה מתנגן ניגון. קולות הפסנתר המהדהדים לוו בכינור צווח והכל התחבר למנגינה אחת מכשפת. היא החלה בוחנת את האיורים על הקירות, בוחנת בדקדקנות מלאכים ורוכבי סוסים דוהרים בסערה לכיון ארמון מרוחק בין הרים וגבעות. אותה הרגשה קבועה החלה אוחזת בה שוב, היא בטוחה ומשוכנעת כי ראתה בעבר את האיור. הסוודר השחור שעטף את גופה נרטב כולו מספסל האבן עליו ישבה, אך היא המשיכה להתבונן דקות ארוכות באיור, מנסה לגרד מזכרונה מדוע הוא כה מוכר לה. האוויר הלח החל חודר לגופה בכל שאיפה ושאיפה.
״גברת, גברת״ החלו רעשי הרקע להתחדש. יד חמה לפתע אחזה בחוזקה בכתפה. היא הפנתה מבטה לאחור והבחינה בדמות אפלולית נעמדת מולה. ״אנא, אסור לגעת בקירות הארמון״. ״אני, מתנצלת, באמת״ השיבה בקול חלוש, בעוד העייפות והחולשה אוחזים בגופה. האדון הסתובב והחל לשוב על עקבותיו, צעדיו מהדהדים בחלל הרחב של החדר. ״סלח לי, אם אפשר״ אמרה ופנתה לכיוונו. ״אם תוכל לספר לי עוד על האיור״. הבחור נאנח עמוקות, ״ובכן, הרי זהו איור אותו הזמין מלך פורטוגל, עמנואל, עבור הטירה״. ״טירה זו ממש״ הוסיף בגאווה ונמתח. לפתע קול עבה ועמוק חתך את חלל הטירה: ״סנדרה, סנדרה״. אביה של סנדרה נכנס דרך שער הטירה העצום, מעוטר באבן מסותת ומשובץ מלאכים. ״הנה את, את עוד תהרגי את אמא שלך מרוב דאגה, איפה היית?״. אביה של סנדרה היה בנקאי מכובד, כל מכובדי מנצסטר נהגו לפקוד את משרדו ולבצע עמו עסקאות. אביה היה נמוך למדי, בעל מבנה גוף מלא ושיער דליל ומקריח. זקן ושפם שחורים ועוצמתים נישאו על פניו העגולות. ״סנדרה!״ זעק פעם נוספת לעבר בתו שישבה כאחוזת דיבוק על ספסל האבן שבפינת חדר הארמון. סנדרה קמה ממקומה בשתיקה מוחלטת ופסעה לכיון אביה. ״אל תאבדי לנו יותר״ מלמל תוך שיישר מבטו ישר לתוך עיניה.
סנדרה הביטה בשעון היד המוזהב שענדה, בעוד שעות ספורות תהיה על המטוס בדרכה חזרה לביתה שבמנצטסר. מתמלאת חלחלה על כך שמחר תאלץ ללבוש את החצאית ואת חולצת בית ספרה המעוטר בסמל האריה עם נשר הנישא על כתפו. סנדרה הייתה בעלת שיער שחור כלילה חסר ירח, ארוך וחלק לחלוטין. עיניה היו כחולות ועמוקות כנקבת מעיין בלבה של מערה. ביישנותה ושתיקותיה הרבות כמעט וגרמו להיעלמותה מרשימות בית הספר ואף גררה מספר מקרים מביכים בהם לא זוהתה על ידי מורי בית הספר. היא השתדלה בכל כוחה להנות מהרגעים האחרונים של חופשתה המשפחתית בפורטוגל, אך בראשה שחזרה שוב ושוב את האיורים שעיטרו את ארמונו של עמנואל בעודם נוסעים ברכבם המשפחתי לעבר הנקודה הבאה במסלול.
הוריה, ולטר, הבנקאי הנודע וסוזן, עורכת דין הידועה במיוחד באופיה התקיף בעלת שיער שחור קצר מלא ברק ועיניים חומות כטיפות דבש הביטו בשתיקה מלאת כבוד בפסלו של ישו הנישא בגובה רב לצד הנהר והכנסיה. הפסל השקיף בגובה רב על כל ליסבון וניצב במרכז רחבת חצץ לבן. בפאתי הרחבה נפערה תהום ובגיא הנפער במרכז ליסבון מזדחל לו נהר רחב ידים. ״אילולא היה זה מקום שטוף נצרות, היה הוא פסטורלי ומרהיב״ תהתה סנדרה. סוזן לפתה בחוזקה בידה של סנדרה ומילמלה באוזנייה בארסיות: ״מעט כבוד סנדרה״. סנדרה מעולם לא הרגישה בנוח סביב סמלי הנצרות. בטקסי המיסה שבבית הספר נהגה לעצום עיניה בחוזקה, היא סרבה לענוד את הצלב המוזהב שקנתה עבורה אמה ומעולם לא הקשיבה באמת לדרשות הכנסייה שבימי ראשון.
״סנדרה, מספיק עם זה, לא עכשיו״ אמרה אמה בעודה מושכת בחוזקה בידה של סנדרה ומפנה אותה כך שיהיו אחת מול השניה. סנדרה משכה את ידה עד שניתקה עצמה מאחיזת אמה, גררה את רגליה בדממה על רצפת החצץ ופסעה לכיון חניון המכוניות שבפאתי הכנסייה.
היא התיישבה בכיסא האחורי במושב המכונית והמתינה בדממה. השמש היוקדת חממה את אוויר המכונית, סנדרה החלה לשקוע במחשבותיה ועיניה החלו נעצמות. הדי דפיקה עוצמתיים העירו את סנדרה בבהלה, סנדרה מביטה לשני הצדדים ומבחינה בנזירה שהולמת בחוזקה על חלון הרכב. הנזירה ענדה גלימה שחורה ובלויה ובד שחור ועבה עוטף את ראשה. מספר רב של צלבים נישאו על צווארה הצנום. סנדרה מביטה בחשד וממתינה עד שזו תלך, אך הנזירה ממשיכה להלום בחוזקה מתגברת על חלונות הרכב עד שהרכב כולו רעד.
סנדרה נכנעה ופתחה באיטיות את חלון הרכב, הנזירה המבוגרת צעקה בפורטוגזית קולנית במיוחד. ״אני לא מבינה, אנגלית?״, ״רכב? להזיז את הרכב?״ ענתה באנגלית צלולה. הנזירה צללה במבטה לעיניה של סנדרה, היא זעקה באנגלית במבטא פורטוגזי כבד ״זאת את, את, זאת סוף סוף את״. עיניה נתמלאו דמעות, היא החלה אוחזת בצרור מחרוזות הצלב שעל צווארה, מחפשת בטורדנות מחרוזת מסוימת. ״אני, אני לא יודעת״ ענתה בקול חנוק ומבולבל. הנזירה הסירה מעליה צלב מוזהב משובץ באבני חן. הזהב היה מושחר ועתיק וחלק מאבני החן ששובצו בו ניתקו מהצלב. הנזירה הושיטה ידה והעבירה לסנדרה, אך סנדרה סירבה בתוקף ונופפה בידיה לביטול. ״חייבת, חייבת, זה שלך, את לא תוכלי בלי״ זעקה הנזירה בקול חנוק מבכי. היא החדירה את הצלב המוזהב לתוך כף ידה של סנדרה בעוצמה ונאנחה לרווחה. סנדרה קפאה והביטה במבט קר וחד על המתרחש סביבה. הנזירה הניחה ראשה על כתפה הצנומה ומילמלה מספר מילים בלטינית. הנזירה הרימה את ראשה, והחלה רצה לכיון גדר האלומיניום הלבנה שהפרידה בין משטח החצץ לתהום הנהר. סנדרה עקבה בעיניה אחר הנזירה, פתחה את דלת הרכב ויצאה לכיון הנזירה. הנזירה נעצרה כשרגליה נשענות על גדר האלומיניום. הנזירה הביטה מבט נוסף לכיון פסלו של ישו שניצב במרכז הרקיע, מחטה במשיכה את דמעותיה, צלבה עצמה בתנועות חדות, קיפצה מעל לגדר והשליכה גופה אל התהום. סנדרה נעצרה בפתאומיות וזעזוע שטף את גופה הבהיר.
זעקות וצעקות אימה מילאו את רחבת הכנסייה. עשרות התיירים החלו להצמד לגדר ולהתבונן מטה. קריאות עזרה החלו להיקרא מכל עבר. בחורה שממנה, שלבשה שמלה פרחונית וצמודה ושרשראות פנינים חונקת את צווארה החלה מיללת: ״הו, אלוהים, תעזור, תעזור לנו״. הנזירה הראשית של הכנסייה פרצה דרך ההמון ודמעות פורצות בין עיניה. ״דיוס״ מילמלה כמסרבת להכיר בגורל. סנדרה פילסה את הדרך לכיון הגדר והבחינה בגלי הנהר השוטף. אוחזת בידה בצלב המוזהב שקיבלה מהנזירה, התפללה, כמעט ולראשונה לחיה לשלום הנזירה. אך בטרם הספיקה לסיים את תפילתה הבחינה בולטר, אביה, דוהר לעברה. ״מה עשית?״ אמר בקול תקיף בעודו לוכד את מבטה. סנדרה לא הגיבה, היא תחבה בשקט את הצלב לתוך כיס הג׳ינס הכהה שלבשה. ״בואי מהר, רק צרות את מביאה, רק קללה״ לחש ולטר באוזנה. ולטר אחז בידה וגרר אותה עמו לרכב, פתח עבורה את הדלת האחורית והכניס אותה בחוזקה למושב האחורי. סנדרה נותרה המומה ושחזרה את פניה הדומעות של הנזירה, את נחישותה. ״בוודאי הייתה משוגעת״ שכנעה את עצמה.
הנסיעה לשדה התעופה הייתה שקטה במיוחד, רעשי הרדיו המקומי שניגנו מוסיקה פורטוגזית מונוטונית נשמעו מתנגנים חרישית ברכב. סנדרה והוריה הגיעו לשדה התעופה בליסבון והחזירו את רכבם לסוכנות הרכבים שבשדה התעופה. הבדיקות הביטחוניות המרובות הותירו את סנדרה מותשת, היא רק המתינה למעט שינה בטיסה. בחזרתה משדה התעופה שבלונדון לביתם שברחוב צדדי במנצסטר אפפה אותה שתיקה. הרכב המשפחתי חורק את דרכו לתוך חניית הבית. משפחתה של סנדרה, משפחת בלאק, נודעה ברחוב על אחוזתם הגדולה שבקצה הרחוב. ביתם, עטוף בלבנים אדומות ושרופות ניצב במרכזה של מדשאה ירוקה ומוזנחת. הבית עומד יתום לצד שביל הגישה וליד מזרקה חלודה וישנה בצורת ברבור. הרכב נע לאחור בזהירות עד שעצר ליד שפת המדרכה ובקצה שביל הגישה. סוזן הסתובבה לכיון סנדרה ואמרה בקול סמכותי: ״סנדרה, את חייבת לסדר את החדר״ אך בטרם הספיקה לסיים את המשפט סנדרה ניתקה בזריזות את החגורה, פתחה בסערה את דלת הרכב ורצה לחדרה. היא טרקה מאחוריה את הדלת, נעלה את המנעול, פשטה בכוח את בגדיה ונשכבה במיטתה החמה, מכורבלת בשמיכת הפוך העבה.
סנדרה קיוותה כי תזכה לשעות שינה מרעננות וכי תצליח לחדש את כוחותיה לקראת יום הלימודים המתיש. כל יום בבית הספר הקתולי בו למדה היה עבורה אתגר ומבחן סבלנות. אך תקוותיה התבדו, היא לא הצליחה להירדם ובראשה התרוצצו מחשבות רבות. אריחי הקרמיקה בארמון המלך, היא הייתה מוכרחת להבין היכן ראתה אותם בעבר, הרי שזו הפעם הראשונה שהייתה בפורטוגל. והנזירה, מה רצתה ממנה, מה היא הייתה, מה עליה לעשות עם הצלב אותו קיבלה. המחשבות רדפו זו אחר זו כתחנת רדיו שאינה פוסקת לרגע ואינה מאפשרת לה להירדם. אך לבסוף עיניה נכנעו ונעצמו.
קרן של אור משתרעת לכל אורך הרצפה החמה. סנדרה יחפה ולבושה באריג משי בהיר ודק המתנפנף בצעדיה. האור פורץ מכל עבר וכאילו נשפך למעגן אור אחד גדול. רעש של זרימת מים במפל נשמע
