פרק ראשון...
הפרק משעמם טוטאלית, אך שזה לא יניע אתכם לא לקרוא את הפרקים הבאים, שיהיו מעניינים מאוד... הגבעות הנעלמות טירת לוּ'רן הייתה ממוקמת באמצע הגבעות הנעלמות, היא היתה מקום בצור וחזק שהתגונן לא פעם מול אויבים חמושים וגדולים. למעשה היא הייתה אחת מטירות אבן-צל הגדולות בעולם והחזקות בעולם, אך עדיין תושביה למדו את עוצמת החרב והקשת והתאמנו יום-יום בהנפת חרב וקליעת חץ. היא הייתה ענקית, בתוך-תוכה אולם סעודות ענק, לשכת היועצים והשרים התכנסה בירכתי הטירה, בחדר גדול שבו שולחן בעל כני נרות רבים, מגירות מוקמו להעתקת חומר וספרי היסטוריה מגנזי המסורה הגדולות שבמרומי הצריח הגבוה בטירה, שם התכנס הלורד הגדול של הטירה, אֵלייקאר, לכל משפחה שהתגוררה בטירה היו ארבעה חדרים משלה, מספר המשפחות לא היה רב, מחוץ לטירה עמדו ביתני שמירה ואף מעט בתים של אנשים שלא היה להם מקום בטירה למרות גדלותה, שכן אולמות רבים וגדולים הושקעו למחסני צידה ומזון, מרתף היין הגדול שבתחתית הטירה, פירות יבשים יובאו מהעיר הקרובה וולקָנסטוורְ, , צריח-הר-האש, היה גם אולם סיפורים ושירים גדול בו יכולת לנוח ולשמוע שירים וסיפורים מפיהם של בני הקול הנעים. הגבעות הנעלמות שהסתירו את טירת לו'רן לא היו מאוכלסים, אך היו ירוקות ויפות מאוד, עצים גדלו שם בהמוניהם ומאחוריהם (כ20 פרסות מטירת לו'רן) היו ערים גדולות, מימי הנהר טיִמברלותְ' זרמו באמצען ומידי פעם נכנסו לתוך גבעה ויצאו מהקצה השני, שם אהבו לבלות את מרבית זמנם הצעירים, בקטיף ובאימוני חרב. אולם דנירלד הצעיר אהב לבלות חוץ מזירת הקרב ובאימונים של חרב, בספרייה הגדולה, המקום שמוקדש לדבר אחד הכי גדול בטירה. דֵניִלָרדְ היה נער צעיר בגיל חמש-עשרה, הוא היה מיומן בחרב ובקשת, אך אהב ללמוד את ההיסטוריה של הממלכה מספרים רבים, הוא בילה רבות בספרייה בקריאת ספרים, וכאשר ניתנה לו הפסקה מאימונים היה הולך לקרוא, הוא היה נער אדיש מאוד, צנום אך חסון, מעמיק בדברים ולא מדבר הרבה, הוא שקע בהרהורים מידי פעם ביום, ורק כאשר חבריו הגיעו אליו הוא היה חוזר לאימונים. חברו הטוב ביותר היה רֶגְ'יִנַלדְ, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, בן שמונה-עשרה, גם הוא אהב לקרוא, אך עשה את זה הרבה פחות מדנילרד, מדי פעם התלווה אליו לטיולים כאשר הלכו לעיירות הקרובות, רג'ינלד אהב לשחות, ושחה הרבה במימי הטימברלות', הוא אהב את המים ובנה לו סירות משוטים קטנות לשוט. השעה הייתה שעת ערב, דנילרד ורג'ינלד טיילו לאור הכוכבים בגבעות הנעלמות, שנקראו כך מפני שהיו תופעות שגרמו להם להיראות כאילו הם קטנות יותר, ואט-אט באמצע הלילה, הפכו שטוחות לגמרי, לבסוף נראו כחלק מהקרקע, כעת דנילרד ורג'ינלד ציפו לראות תופעה זו וישבו להם על גבעה גבוהה מכולם, שם ניתן לראות את כל השטח, התופעה כבר החלה בכיוון מערב, למעשה אותה תופעה של היעלמות הגבעות לא הייתה תופעה ממשית, היא הייתה אשליה, שלא נבנתה על-ידי קוסם אחד, אלא על מאגר קסם גדול, גם אור הירח הוא שהשפיע על העיניים לחשוב שהגבעות נעלמות, תעתועי צבע, אור ואשליה היו אחד מהמקצועות המובחרים של הקוסמים באזור. "מתי לדעתך נחזה כבר בגבעות נעלמות?" פתח רג'ינלד חברו של דנילרד, "יש אנשים שמדברים על זה שרק בני-אדם בעלי פוטנציאל גבוה לכישוף יכולים לראות את התופעה במלואה, אם אמת דיברו הסיפורים כנראה שלא נחזה בה". "התאזר בסבלנות" אמר דנילרד, השעה הייתה אמצע הלילה ולא נראה בעיניו שבריר של היעלמות גבעות. לאחר זמן מה התחיל דנילרד לבהות בגבעות, אכן נראה כאילו אשליה מסמאה את עיניו, "ראה רג'ינלד!" אמר "התופעה החלה!". "מה אתה רואה?" שאל רג'ינלד בתימהון, אכן עיניו לא ראו שבריר של היעלמות הגבעות, הוא לא הבין על מה דנילרד מדבר. "ראה רג'ינלד!" אמר דנילרד "אני מסוגל לראות את העיר הגדולה גְרֶיידסְגָרדְ!, המצודה האדירה!, בֶלְגוֹסטְ קרואה בפי הסיִנְדַאריִן* של האֶלְפיםְ הנעלים" סיים. "אומנם איני רואה זאת, אך ספר לי דנילרד" אמר רג'ינלד "האם אתה רואה את צריח-הר-האש? מיִנָאסְ- אוּרוּדְרואיִןְ שמו בקרב האלפים אם ברצונך לדעת, אבי ביקר בו בצעירותו, וסיפר לי על הצריח כהאדיר ביותר שראה מעודו, חושק אני לראות אף את קצהו המחודד, מניף את נס וולקנסטאוור בגאון מעל שמי מערב, אך לצערי הגבעות, לפי דעתי ירדו בגובהם כגובה שני המטר ולא יותר, ואתה שניחנת במידה גדולה יותר של ראות טובה יכול לראותם ככאלה שירדו עשרה מטרים, הלא אני צודק?" סיים דבריו בצער רב. אך דנילרד היה עסוק במחשבות אחרות לגמרי ולא ממש שמע דבריו של רג'ינלד, הוא חשב על כך שהוא מרחיק ראות יותר מרג'ינלד, האם אכן טמון בי פוטנציאל של קסם?, חשב, מעודו לא חשב על אפשרות שכזו, החרב והקשת תמיד פיתוהו להנחית מכה חזקה על עץ כביר ולהפילו כלאחר-יד, הוא הרהר ברצינות על מה יקרה אם אכן טמון בו הקסם, האם אלך לדרך הנסתרת של פגעים ללא מגע? קסם?, כעת חזר למציאות כששמע את דבריו האחרונים של רג'ינלד, הוא ראה ששבריר שמש עולה במזרח, כתקווה חדשה לחיים חדשים ויום חדש, הקסם ברובו התבצע במזרח ולא במערב, אם אכן ירצה ללכת בדרך כישוף יצטרך ללכת למקום בו השמש זורחת. אך הוא ענה לרג'ינלד, "אכן רואה אני את נס וולקנסטאוור, אך הוא מרוחק ואיני מבחין בסמליו, אך כעת נשוב לטירת לו'רן כי השמש עולה במרום והילדים ישמחו ללא ספק לשמוע את התיאור של הגבעות הנעלמות, גם אם אין הרבה בפינו לספר". כעת עלה רג'ינלד על סוסו שכונה "קל הטפיפה", לעומת זאת דנילרד לא עלה על סוסו בינתיים, "מדוע אתה מתמהמה דנילרד?" שאל רג'ינלד "כמו שאמרת אתה עצמך עלינו לשוב לטירת לו'רן במהרה, עלה על סוסך ורכב איתי לביתך!" אמר, "לא אוכל רג'ינלד" השיב דנילרד, "כמו שאמרת רק אנשים בעלי פוטנציאל גבוה לכישוף יכולים לחזות בתופעה בשלמותה, כעת אלך למזרח, ואלמד את אומנות הכישוף, כעת אני בטוח לגבי עתידי, אחזור לטירת לו'רן כמכשף, או שלא אחזור כלל, לוחמים רבים יש בטירה, אך מעולם לא נולד שם מכשף, תחזור לביתך אתה, לא אראה שוב את טירת לו'רן מבפנים, אלא אם כן אחזור כמכשף, לך! ותגיד ללורד אלייקאר את בשורותיי, אך תבקש מהם לא לרדוף אחריי, אבי לא יהיה שמח במיוחד לעובדה שאני בוחר בדרך הכישוף, אך יתרגל לרעיון, היה שלום בן-דודי רג'ינלד בן אֶילארד, ומי ייתן וניפגש שוב בעולם הזה במקום הכי לא צפוי, אשמח לראותך בעוד כמה שנים כאביר גדול ללא-חת שלוחם בשירות הממלכה, גדול אתה ממני בשלוש שנים, וסיכוייך להיות אביר גדולים יותר, ה י ה ש ל ו ם !". "היה שלום והלוואי וניפגש שוב" אמר רג'ינלד "בירכתי לך כמכשף שתצליח בכל מקום בו תשתמש בכשפיך, בן-דודי דנילרד בן טליהארד, ומי ייתן כדי שאראך שוב!" ככה סיים דבריו בצער רב, כי אהב את דנילרד כבן דודו, ואהב לטייל עמו ולהילחם איתו בחרב. דנילרד רכב באור החמה הזוהרת במרום, התחלה כחיים חדשים לגמרי, רחוק מטירת לו'רן ומחומותיה האדירות שמגינות על תושביה הנועזים, בחייו החדשים ידע, כי יהיה רעב כמעט תמיד וטרוד בדאגות, יהיה יותר זמן במסעות מפרחים מאשר תחת קורת גג בטוחה שמחוץ לה מגינות חומות, הוא יצטרך להסתדר לבדו ולנדוד ממחוז למחוז ומפונדק לפונדק כדי לבקש ארוחה חמה ומקום לינה, וכך לאור החמה העולה רכב בדרכו מזרחה, בכיוון ההפוך לגריידסגרד ולוולקנסטאוור, הוא רכב מזרחה באין ידיעה לאיזה מקום הוא מייחל לבוא אליו. נהר הטימברלות' נצנץ בעוז כאשר דנילרד לא העז להסתכל אחורה ולשוב לחייו הרגילים, כרגע ידע, או חשב שההחלטה שעשה תוביל אותו למקומות שונים, יפים או מכוערים, ששם שורר לו קסם ברובו ושם גם בתי ספר גדולים לכישוף. "שלוש טבעות למלכי בני-לילית במרומם, שבע לשרי גמדים בטירות אבן-צל, תשע לבני התמותה, ילידי האדם, אחת לשר האפל על כסאו האפל, בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם. טבעת למשל בם ולאתרם,  
הפרק משעמם טוטאלית, אך שזה לא יניע אתכם לא לקרוא את הפרקים הבאים, שיהיו מעניינים מאוד... הגבעות הנעלמות טירת לוּ'רן הייתה ממוקמת באמצע הגבעות הנעלמות, היא היתה מקום בצור וחזק שהתגונן לא פעם מול אויבים חמושים וגדולים. למעשה היא הייתה אחת מטירות אבן-צל הגדולות בעולם והחזקות בעולם, אך עדיין תושביה למדו את עוצמת החרב והקשת והתאמנו יום-יום בהנפת חרב וקליעת חץ. היא הייתה ענקית, בתוך-תוכה אולם סעודות ענק, לשכת היועצים והשרים התכנסה בירכתי הטירה, בחדר גדול שבו שולחן בעל כני נרות רבים, מגירות מוקמו להעתקת חומר וספרי היסטוריה מגנזי המסורה הגדולות שבמרומי הצריח הגבוה בטירה, שם התכנס הלורד הגדול של הטירה, אֵלייקאר, לכל משפחה שהתגוררה בטירה היו ארבעה חדרים משלה, מספר המשפחות לא היה רב, מחוץ לטירה עמדו ביתני שמירה ואף מעט בתים של אנשים שלא היה להם מקום בטירה למרות גדלותה, שכן אולמות רבים וגדולים הושקעו למחסני צידה ומזון, מרתף היין הגדול שבתחתית הטירה, פירות יבשים יובאו מהעיר הקרובה וולקָנסטוורְ, , צריח-הר-האש, היה גם אולם סיפורים ושירים גדול בו יכולת לנוח ולשמוע שירים וסיפורים מפיהם של בני הקול הנעים. הגבעות הנעלמות שהסתירו את טירת לו'רן לא היו מאוכלסים, אך היו ירוקות ויפות מאוד, עצים גדלו שם בהמוניהם ומאחוריהם (כ20 פרסות מטירת לו'רן) היו ערים גדולות, מימי הנהר טיִמברלותְ' זרמו באמצען ומידי פעם נכנסו לתוך גבעה ויצאו מהקצה השני, שם אהבו לבלות את מרבית זמנם הצעירים, בקטיף ובאימוני חרב. אולם דנירלד הצעיר אהב לבלות חוץ מזירת הקרב ובאימונים של חרב, בספרייה הגדולה, המקום שמוקדש לדבר אחד הכי גדול בטירה. דֵניִלָרדְ היה נער צעיר בגיל חמש-עשרה, הוא היה מיומן בחרב ובקשת, אך אהב ללמוד את ההיסטוריה של הממלכה מספרים רבים, הוא בילה רבות בספרייה בקריאת ספרים, וכאשר ניתנה לו הפסקה מאימונים היה הולך לקרוא, הוא היה נער אדיש מאוד, צנום אך חסון, מעמיק בדברים ולא מדבר הרבה, הוא שקע בהרהורים מידי פעם ביום, ורק כאשר חבריו הגיעו אליו הוא היה חוזר לאימונים. חברו הטוב ביותר היה רֶגְ'יִנַלדְ, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, בן שמונה-עשרה, גם הוא אהב לקרוא, אך עשה את זה הרבה פחות מדנילרד, מדי פעם התלווה אליו לטיולים כאשר הלכו לעיירות הקרובות, רג'ינלד אהב לשחות, ושחה הרבה במימי הטימברלות', הוא אהב את המים ובנה לו סירות משוטים קטנות לשוט. השעה הייתה שעת ערב, דנילרד ורג'ינלד טיילו לאור הכוכבים בגבעות הנעלמות, שנקראו כך מפני שהיו תופעות שגרמו להם להיראות כאילו הם קטנות יותר, ואט-אט באמצע הלילה, הפכו שטוחות לגמרי, לבסוף נראו כחלק מהקרקע, כעת דנילרד ורג'ינלד ציפו לראות תופעה זו וישבו להם על גבעה גבוהה מכולם, שם ניתן לראות את כל השטח, התופעה כבר החלה בכיוון מערב, למעשה אותה תופעה של היעלמות הגבעות לא הייתה תופעה ממשית, היא הייתה אשליה, שלא נבנתה על-ידי קוסם אחד, אלא על מאגר קסם גדול, גם אור הירח הוא שהשפיע על העיניים לחשוב שהגבעות נעלמות, תעתועי צבע, אור ואשליה היו אחד מהמקצועות המובחרים של הקוסמים באזור. "מתי לדעתך נחזה כבר בגבעות נעלמות?" פתח רג'ינלד חברו של דנילרד, "יש אנשים שמדברים על זה שרק בני-אדם בעלי פוטנציאל גבוה לכישוף יכולים לראות את התופעה במלואה, אם אמת דיברו הסיפורים כנראה שלא נחזה בה". "התאזר בסבלנות" אמר דנילרד, השעה הייתה אמצע הלילה ולא נראה בעיניו שבריר של היעלמות גבעות. לאחר זמן מה התחיל דנילרד לבהות בגבעות, אכן נראה כאילו אשליה מסמאה את עיניו, "ראה רג'ינלד!" אמר "התופעה החלה!". "מה אתה רואה?" שאל רג'ינלד בתימהון, אכן עיניו לא ראו שבריר של היעלמות הגבעות, הוא לא הבין על מה דנילרד מדבר. "ראה רג'ינלד!" אמר דנילרד "אני מסוגל לראות את העיר הגדולה גְרֶיידסְגָרדְ!, המצודה האדירה!, בֶלְגוֹסטְ קרואה בפי הסיִנְדַאריִן* של האֶלְפיםְ הנעלים" סיים. "אומנם איני רואה זאת, אך ספר לי דנילרד" אמר רג'ינלד "האם אתה רואה את צריח-הר-האש? מיִנָאסְ- אוּרוּדְרואיִןְ שמו בקרב האלפים אם ברצונך לדעת, אבי ביקר בו בצעירותו, וסיפר לי על הצריח כהאדיר ביותר שראה מעודו, חושק אני לראות אף את קצהו המחודד, מניף את נס וולקנסטאוור בגאון מעל שמי מערב, אך לצערי הגבעות, לפי דעתי ירדו בגובהם כגובה שני המטר ולא יותר, ואתה שניחנת במידה גדולה יותר של ראות טובה יכול לראותם ככאלה שירדו עשרה מטרים, הלא אני צודק?" סיים דבריו בצער רב. אך דנילרד היה עסוק במחשבות אחרות לגמרי ולא ממש שמע דבריו של רג'ינלד, הוא חשב על כך שהוא מרחיק ראות יותר מרג'ינלד, האם אכן טמון בי פוטנציאל של קסם?, חשב, מעודו לא חשב על אפשרות שכזו, החרב והקשת תמיד פיתוהו להנחית מכה חזקה על עץ כביר ולהפילו כלאחר-יד, הוא הרהר ברצינות על מה יקרה אם אכן טמון בו הקסם, האם אלך לדרך הנסתרת של פגעים ללא מגע? קסם?, כעת חזר למציאות כששמע את דבריו האחרונים של רג'ינלד, הוא ראה ששבריר שמש עולה במזרח, כתקווה חדשה לחיים חדשים ויום חדש, הקסם ברובו התבצע במזרח ולא במערב, אם אכן ירצה ללכת בדרך כישוף יצטרך ללכת למקום בו השמש זורחת. אך הוא ענה לרג'ינלד, "אכן רואה אני את נס וולקנסטאוור, אך הוא מרוחק ואיני מבחין בסמליו, אך כעת נשוב לטירת לו'רן כי השמש עולה במרום והילדים ישמחו ללא ספק לשמוע את התיאור של הגבעות הנעלמות, גם אם אין הרבה בפינו לספר". כעת עלה רג'ינלד על סוסו שכונה "קל הטפיפה", לעומת זאת דנילרד לא עלה על סוסו בינתיים, "מדוע אתה מתמהמה דנילרד?" שאל רג'ינלד "כמו שאמרת אתה עצמך עלינו לשוב לטירת לו'רן במהרה, עלה על סוסך ורכב איתי לביתך!" אמר, "לא אוכל רג'ינלד" השיב דנילרד, "כמו שאמרת רק אנשים בעלי פוטנציאל גבוה לכישוף יכולים לחזות בתופעה בשלמותה, כעת אלך למזרח, ואלמד את אומנות הכישוף, כעת אני בטוח לגבי עתידי, אחזור לטירת לו'רן כמכשף, או שלא אחזור כלל, לוחמים רבים יש בטירה, אך מעולם לא נולד שם מכשף, תחזור לביתך אתה, לא אראה שוב את טירת לו'רן מבפנים, אלא אם כן אחזור כמכשף, לך! ותגיד ללורד אלייקאר את בשורותיי, אך תבקש מהם לא לרדוף אחריי, אבי לא יהיה שמח במיוחד לעובדה שאני בוחר בדרך הכישוף, אך יתרגל לרעיון, היה שלום בן-דודי רג'ינלד בן אֶילארד, ומי ייתן וניפגש שוב בעולם הזה במקום הכי לא צפוי, אשמח לראותך בעוד כמה שנים כאביר גדול ללא-חת שלוחם בשירות הממלכה, גדול אתה ממני בשלוש שנים, וסיכוייך להיות אביר גדולים יותר, ה י ה ש ל ו ם !". "היה שלום והלוואי וניפגש שוב" אמר רג'ינלד "בירכתי לך כמכשף שתצליח בכל מקום בו תשתמש בכשפיך, בן-דודי דנילרד בן טליהארד, ומי ייתן כדי שאראך שוב!" ככה סיים דבריו בצער רב, כי אהב את דנילרד כבן דודו, ואהב לטייל עמו ולהילחם איתו בחרב. דנילרד רכב באור החמה הזוהרת במרום, התחלה כחיים חדשים לגמרי, רחוק מטירת לו'רן ומחומותיה האדירות שמגינות על תושביה הנועזים, בחייו החדשים ידע, כי יהיה רעב כמעט תמיד וטרוד בדאגות, יהיה יותר זמן במסעות מפרחים מאשר תחת קורת גג בטוחה שמחוץ לה מגינות חומות, הוא יצטרך להסתדר לבדו ולנדוד ממחוז למחוז ומפונדק לפונדק כדי לבקש ארוחה חמה ומקום לינה, וכך לאור החמה העולה רכב בדרכו מזרחה, בכיוון ההפוך לגריידסגרד ולוולקנסטאוור, הוא רכב מזרחה באין ידיעה לאיזה מקום הוא מייחל לבוא אליו. נהר הטימברלות' נצנץ בעוז כאשר דנילרד לא העז להסתכל אחורה ולשוב לחייו הרגילים, כרגע ידע, או חשב שההחלטה שעשה תוביל אותו למקומות שונים, יפים או מכוערים, ששם שורר לו קסם ברובו ושם גם בתי ספר גדולים לכישוף. "שלוש טבעות למלכי בני-לילית במרומם, שבע לשרי גמדים בטירות אבן-צל, תשע לבני התמותה, ילידי האדם, אחת לשר האפל על כסאו האפל, בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם. טבעת למשל בם ולאתרם,  
