חלק א'~
היה זה בוקר שטוף שמש. ציוץ ציפורים נשמע מחוץ לחלונות הרבים בבנייני סול סוסייטי, חלקם מטרידים את הדיירים הישנים של האזור, חלקם יוצרים את החיוכים על פניהם של אנשי המקום האחרים, אשר התכוננו לצאת לסיבוב בשמש. בוקר של טיולים, בוקר של אור, בוקר של פרפרים שהתעופפו מפרח אל פרח, יונקים את הצוף יחד עם הדבורים, או לפחות נראים כעושים כך; נהנים מריחם וממראם כפי שהיצורים האנושיים היו יכולים ליהנות מהמראה, אם רק היו מפנים זמן מועט על מנת לתור אחריו. המקום היחיד בכל סול סוסייטי, אשר פרח ולבלב והוריק כפי שמקום פתוח אמור להיות, מלבד מחנות האימונים. הדשא הארוך במקומות מסוימים היה קצר יותר במקומות אחרים, כמו מישהו היה שם וטיפל בצמחייה, כיסח את העשבים השוטים והשקה את הפרחים והעצים. מפל מים קטן הוביל מים צוננים אל תוך מעיין עמוק למחצה, אשר מסביבו הפרחים היו אף יותר גבוהים, ופרחו אף יותר צבעוניים מהשאר. סלעים חלקים מהם מים נשפכו אל תוך המעיין הפריחו מדי פעם בועות קטנות לאוויר, ברגע מסוים הבועה פוקעת ומתיזה טיפות מים עדינות סביבה. לא הרחק משם, באחד ממפקדות הפלוגות, היה קפטן פלוגה מספר שלושה עשר. שוכב על הפוטון שלו, עיניו מכוסות, עורו חיוור מתמיד, היה אוקיטאקה ג'ושירו, אשר לא יכול היה ליהנות מהיום הנעים השורר בחוץ. ללא סגן אשר יוכל לטפל בו, ועם אנשי הפלוגה באימונים, הוא נותר לבד, מטופל על ידי אונוהאנה רטסו; מפקדת פלוגה ארבע, אשר עסקה בריפוי, והיתה כעת במפקדה של פלוגתה. כמובן, היא לא יכולה היתה להישאר לשמור עליו לנצח, והוא לא התכוון להניח לה לעשות זאת למרות שידע שזה היה רצונה; אך המחסור בחוש הראייה הפריע לו מאוד, והוא הרגיש חסר אונים במידת מה. לעומת זאת, חוש השמיעה שלו היה במיטבו כאשר הדלת לחדרו נפתחה, והוא שמע צעדים של אדם אשר נכנס אל החדר, סוגר את הדלת אחריו. הוא התרומם ממיטתו, ראשו מופנה אל הדלת. הצעדים היו שייכים לאשה, סביר להניח שהיו של אונוהאנה, אשר חזרה לטפל בו. הוא חזר לשכב ונאנח. "לא היית צריכה לחזור, אנשים אחרים זקוקים לך." אך היא לא ענתה. כל שעשתה היה להשמיע 'אמפ' קצרצר, אותו החשיב כהסכמה, אך רגע לאחר מכן חש בידיה מסיטות את המטפחת מעל עיניו. "אונוהאנה-סאן, מה את עושה?" שאל, מופתע. הוא מצמץ בעיניו מספר פעמים ואז פקח אותן. הן היו אפופות בערפל לבן. הוא הסיט את ראשו לצדדים, תוהה להיכן נעלמה, משום שלא שמע כל רחש. "אונוהאנה-סאן?" חזר, מעט מבולבל כאשר חש באדם מתיישב על צד מיטתו. אז הוא חש באצבעות עוברות על מצחו, מורחות סוג כלשהו של נוזל ספוג במטלית. ידו נורתה במהירות מעלה ותפסה ביד. הוא הוריד את רגליו מהמיטה, תווי פניו מתקשחים. אך למרות שלא יכול היה לראות, הוא יכול היה לדעת... זו לא היתה אונוהאנה. לאונוהאנה היה סוג אחר של מגע. לאישה זו היה מגע עדין, ועור ידיה לא היה מחוספס כפי שאמור להיות עור של אדם הנלחם לעתים תכופות. והתנועות שלה היו הרבה יותר מעודנות, הרבה יותר... נעימות למגע. והמבט שלה... מבלי לראות, הוא יכול היה לחוש... הוא לא אהב זאת. "מי את?" שאל, ידו אוחזת בפרק כף ידה בחוזקה. "מה את עושה כאן? מי שלח אותך?" היא משכה את ידה ממנו והביטה בו ברוגז. הוא לא יכול היה לראות, אך הוא יכול היה להרגיש, ויכול היה לשמוע את הכעס בקולה כאשר אמרה, "שיהואין יורואיצ'י, אוקיטאקה-סאמה." היא שפשפה את פרק ידה הכואב בעזרת ידה השניה והביטה באדמומיות אשר הופיעה על עורה הכהה. "באתי לטפל בך. אונוהאנה-טאיצ'ו שלחה אותי." הוא נראה מופתע לרגע ואז הסיט את מבטו. היא נתנה לו הרגשה כמו עמד מול נמר. חזק, מכובד. ערמומי. "וכיצד אדע שאינך משקרת?" שאל, פניו מופנות לעבר הקיר. "כיצד אדע שאת דוברת אמת? הוכיחי לי." "הבט בידי, קפטן." ראשו הופנה מיד לעברה, פניו מביעות כעס. "מי הקפטן שלך? מדוע נשלחת דווקא את?" "איני מרוצה מכך יותר ממך," אמרה, נעמדת, מבטה הופך סולד. "אם היית חולני פחות, לא הייתי נשלחת לכאן. התחל לעבוד על כך." "את לועגת לי." עיניו המעורפלות הצטמצמו, פונות לכיוונה בתיעוב. "שאלתי אותך שאלה." "קפטן פלוגה שמינית, קיוראקו טאיצ'ו-סאמה." ענתה, משלבת את ידיה על חזה. "מרוצה?" "שונסוי?" שאל בהפתעה. "שונסוי הוא הקפטן שלך? אם כך, מדוע מעולם לא שמעתי עליך, מעולם לא ראיתי אותך, או כל דבר אחר?" "אני חוששת שיש לך בעיית ראייה קטנה ברגע זה." היא חייכה בשעשוע. "את בלתי נסבלת." הוא זרק לכיוונה באנחה. "אני יכולה לומר אותו דבר עליך." החזירה לו. "עכשיו, אם תואיל בטובך לחזור לשכב, אני אוכל להמשיך לטפל בך." הוא הביט אל עבר המקום ממנו בא קולה, גבותיו מתחברות בתהייה. "את האישה הראשונה, להבדיל את אונוהאנה-סאן, אשר פקדה עליי לעשות דבר מה." "ובכן, אתה יכול להודות לגנים המופלאים שלי." היא הסתובבה להביט בו, מחייכת. "משפחת שיהואין ידועה באנשים קשי ראש. הבט בי, זרוק עליי מחבת. אני בטוחה שמשהו ישבר, וזה לא הולך להיות הראש שלי." "את נשמעת בטוחה מדי." "האמן לי, ניסו הכל." היא צחקה, "יש לי משפחה מוזרה. בני דודים עם נטייה לזרוק דברים. לעתים הם זורקים גם על עצמם." "האם זה יכול להיות משום שהם עקומים?" "סביר להניח." היא צחקה שוב, והוא נשכב על המיטה באנחה. "עשי את אשר באת לעשות." אמר, בוהה באוויר מבלי לראות דבר. "איני רוצה להתמהמה יותר מהזמן הנדרש." "רק אם אתה מבטיח לא לעשות בעיות." "את מותחת את סבלנותי." "האם זה הדבר היחיד שאני מותחת?" השמיעה בגיחוך, מתיישבת לצדו פעם נוספת ומורחת על ידיה את אותה המשחה. "מהו הדבר הזה אותו את מורחת עליי?" שאל לאחר שחש בידיה פעם נוספת על פניו, חומר סמיך מקרר את פניו. "רוק," אמרה בהיסח הדעת, וכאשר נרתע היא צחקה. "אל תדאג, אני סך הכל מקניטה." היא מרחה על ידיה מהחומר שנית, מעסה על רקותיו. "זו משחה שרקחה אונוהאנה-טאיצ'ו בעצמה. זה אמור להרגיע את השרירים שגורמים לעיניים שלך להתערפל. זה אמנם לא יגרום לך לראות שוב מיד, אך זה יעמעם את הכאב אותו אתה חש." "תודה."
