פרק 5 פרק 5 פרק 5!!!!

[puremelody]

פרק 5 פרק 5 פרק 5!!!!

הנה זה בא! תהנו. פרק חמישי: ארץ חדשה – עתיד חדש. בעליו החדש של הסייח לקח אותו למשאית שלו, שהיתה הרבה יותר נוחה מהקודמת, בה הגיע הסייח לשוק, היא אפילו היתה מאווררת! אחרי נסיעה קצרה הם הגיעו לנמל. ספינה גדולה ומפוארת חיכתה להם ברציף. את הסייח הכניסו למקום מיוחד בספינה שהיה מיועד במיוחד לסוסים, מקום מרווח וקריר. הסייח היה קצת מבולבל ומפוחד מהמשא אך לתהמתו הוא גילה שהאיש שקנה אותו נתן לו בטחון, הוא מעולם לא הרגיש כך קודם. כשהביט מסביבו הוא ראה עוד מספר סוסים עומדים קשורים בתאיהם חלקם מנמנמים בנחת. סוס אחד, בצבע מוזר שנראה כמו שילוב של חום כהה ושחור הביט בו בסקרנות ולבסוף אמר: - "ברוך הבא קטנצ'יק! מה נשמע? מה קורה? מי אתה בכלל? מאיפה צצת אה?" - " תירגע חתיכת סוס הפרקטיבי שכמותך! מה יש לך אתה?" אמר סוס אחר שנראה גבוה יותר מכל סוס אחר שהסייח אי פעם ראה. - " האיש אם העניים הטובות קנה אותי בשוק, אתם לא יודעים במקרה לאיפה אנחנו נוסעים?" הסוסים האחרים כולם הוציאו את ראשיהם מהתאים והביטו בו בתהמה. - "מהשוק? מהשוק אמרתה? מוזר ביותר...אתה בטוח בזה ילדון?" אמרה סוסה שחורה ושרירית מהתא הסמוך. - "ממתי הוא מחפש סוסים בשוק? טיפשות גמורה. (בלחש) אני בטוחה שאפילו אין לו תעודות...גועל נפש...אמרה סוסה אחרת. הסייח מעולם לא הרגיש כך קודם, מעולם לא חשב שהוא שונה במשהו מסוס אחר, למרות שבעצם לא פגש סוסים רבים בחייו... - "עזבו אותו "בני עצולה" שכמותכם!" אמר סוס ערמוני עם כתם לבן לכל אורך הפרצוף. " אפשר לחשוב שתעודה יכלה לגרום לכך לקפוץ גבוה יותר! אם כך אז שישה הגביעים שאספתי השנה לא קיימים! - "או, אבל טי.ג'יי..." התחילה לומר הסוסה השחורה. - " תראו מי מדברת! ואותך לא אספו מהאשפתות? אם לא, איפה התעודה שלך אה?" אמר טי.ג'יי הסוסה הסתובבה במבט נעלב. - " אל תדאג, הם סתם חבורה של "חושבים את עצמם" יהיה בסדר, שם בבית יש סוסים הרבה יותר חברותיים." - " לאיפה אנחנו נוסעים טי.ג'יי?" אמר הסייח. - "אנחנו, ידידי הקטן, נוסעים לחווה הכי גדולה שי אי פעם ראית! מ..חציר טעים ותפוחים עסיסים...אתה עוד תראה, גן עדן שעל פני האדמה! האיש שקנה אותך הוא רוג'ר מטיוס, הוא בעל החווה ורוכב קפיצות ראווה הכי מוכשר בעולם! - "קפיצות רא..מה? מה זה?" - "קפיצות ראווה, אתה צריך לקפוץ מעל מכשולים שונים ו...לנצח זהו. - "אבל למה? למה אני צריך לקפוץ מעל מכשולים ולנצח?" - " בשביל התהילה והכיף שבזה" אמר טי.ג'יי "אתה לא מתאר לעצמך איזו הרגשה נהדרת זו כשאתה יודע שאתה הטוב מכולם, האלוף, והכי חשוב רוג'ר יהיה בכך !וזה ידידי, ההרגשה הכי נפלאה בעולם." טי.ג'יי הסתכל לצדדים ואמר בלחש " וחוץ מזה הסוסות מתות על זה...אתה לא מתאר לעצמך את הרעומות והזנבות שיש לסוסות אצלנו! מ..." - " מה אתה אומר טי.ג'יי..."אמרה מידנייט הסוסה השחורה עם נימה של קנאה " גם למייפל יש רעמה יפה?" - " לא יפה כמו שלך מותק" צחק טי.ג'יי. הסייח הצעיר לא הבין את משמעות רוב הדברים שדיבר עליהם טי.ג'יי כמו מכשולים, תחרויות, ורעמות של סוסות אבל הוא ידע בבטחון שלאיפה שהם נוסעים חייב להיות טוב יותר מהמקום של אדונו הקודם שם הוא קיבל רק מכות וכאב ראש. שערית המסע עבר בשקט. הסוסים דיברו בינהם על תפוחים וגזרים, מכשולים וחומות (כמובן שלסייח הצעיר לא היה שום מושג עליהם אבל הוא הקשיב בעניין), הם דנו על עדיפות של חציר יבש על עשב כשמידי פעם טי.ג'יי העיר הערות שנונות על רעמות וזנבות של סוסות מהחווה מלווים בגיחוחים מצד מידנייט. כשהגיע הזמן לצאת מהספינה, הוציאו אותם אחד אחד מהספינה והובילו אותם למשאית גדולה שחיכתה להם בקרבת המקום. המשאית היתה נוחה, בדיוק כמו המשאית שלקחה את הסייח מהשוק לספינה. הם ניצלו את הזמן במשאית לזלילה של החציר ודליי הפרות והירקות שחיכו להם. הדרך היתה ערוכה ותלולה, אך הבדיחות של טי.ג'יי גרמה להם לשכוח מהעיפות ולצהול בשמחה. במשאית היה חלון קטן שמימנו זרם אוויר קריר ונעים וניחוח של עצי פרי שונים. אחרי מספר שעות המשאית עצרה, את כל הסוסים הוציאו ממנה והובילו בשביל של אבני חצץ לבנות. לעורך השביל צמחו עצים רחבים וגבוהים שהטילו צל נעים על השביל הצר. לפתע, נתגלה לפני הסייח מראה שכמותו לא ראה מעולם. על מקום כזה הוא אפילו לא חלם בחלומותיו הפרועים ביותר. לעניו נגלה מראה שלא הזכיר אפילו במקצת את המקום ממנו בא. היו שם שדות ענקיים מוקפים בגדרות לבנות, כשבאחד מהם הוא ראה סוסות עם סייחים קטנים, באחר הוא ראה קבוצה של סייחים צעירים בני גילו עורכים מרוצים אחד מול השני. המכלאה של הסייחים היתה כה גדולה שהסייח הצעיר לא הצליח לראות איפה היא מסתיימת, זה נראה כאילו היא נמשכת לעד. היו גם מספר עגמים, אחד במכלאה של הסוסות ועוד אחד במכלאה נוספת, שהסייח ראה במרחק, בה התרוצצו סוסים רבים. כשהם התקדמו הסייח הבחין בטורים רבים של ביתנים הצבועים בצבן לבן-שלג וגגם אדום. בכל ביתן, הבחין הסייח היו שני טורים של תאים, כל תא היה כך גדול שנראה כמו חצר קטנה. בכל תא היתה נסורת נקייה פזורה על הרצפה, כלי גדול לאוכל, שוקת למים, ומספר צעצועים לכרסום בשביל הסוסים. בכל תא היה חלון גדול שממנו ניתן להשקיף לחווה עצמה ולראות את המכלאות. סוסים מעטים הביטו בסקרנות על הבאים מחלונות תאיהם, אחרים, שהיו במכלאה הענקית עם האגם התקרבו לגדר לראות אותם מקרוב. הם בירכו את החוזרים מהתחרות הגדולה אך לא הופתעו מהניצחון הטוטלי של טי.ג'יי שהלך כעט בהליכה משונה כמו טווס גאה, מבליט ומעגל את צווארו ומרים גבוה את רגליו. את הסייח הצעיר הכניסו לתא, שכעט היה רק שלו. מהתא היתה יציאה לחצר קטנה. הסייח מיד הבחין שבתא כבר חיכה לו כלי גדול עם אוכל טעים ועסיסי בדיוק כמו שהוא אוהב. אחרי האכילה הוא יצא לחצר הקטנה והשקיף בשקט על המקום שעשוי להיות ביתו למשך הרבה מאוד זמן.

 

[puremelody]

למי שלא זוכר

הנה כל הפרקים עד כה עם מספר תוספות ושינוייםחוץ מהחמישי שלמעלה,פרק רבעי ושלישי בהודעה הבאה עקב חוסר מקום) ©-הקפיצה אל החופש אוקסנה איטקס פרק ראשון: הקפיצה אל החופש הרוח הלילית הביאה הקלה לסוסה הזקנה. היא שיחקה בעדינות עם הרעמה שלה, מלטפת את גופה הפצוע, מרגיעה את השרירים הכואבים. הסוסה הגיעה לפרדס הנטוש אחרי שעות רבות של חיפושים. שם, בין העשב הגבוה בעל הניחוח המשכר של החופש, היא נזכרה בכל אותם שנים ערוכות ומיגעות של גרירת עגלות כבדות ברחובות הכפר והעיר הישנה... היא שירתה את אדוניה בנאמנות כל ימי חייה. אפילו בשעות הקשות ביותר, בסערות ובשמש הקודחת, היא מעולם לא איכזבה. אפשר עדיין היה לראות את הצלקות על גבה...צלקות מאלפי שוטים. כן, היא היתה נאמנה לאדונה במשך עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש שנה של גרירת עגלות על מרצפות האבן הקשות אשר הכאיבו לפרסותיה שהיו מותאמות לדהירה על אדמה רכה ועשב ולא על אבנים. אבל היא ידעה וגם אדונה ידע -שהסוף קרב. אדונה, איש כבן ארבעים לא היה איש עשיר. הוא החזיק משק קטן הכלל מספר תרנגולות, חזיר, כמה עיזים, שתי פרות חליבה וסוסה אחת זקנה. שנים של עבודת פרך עשו את שלהם לסוסה. כל יום נעשה קשה מקודמו. כל יום היה מאבק על הישרדות. רגליה לא יכלו לשאת את משקל גופה. שרירה כאבו ולא איפשרו לה לסחוב את העגלה העמוסה יותר., יום ביומו הוא העמיס את הסחורה על העגלה הישנה ורתם את סוסתו היחידה. כשיום אחד היא התמוטטה באמצע הכפר הוא ידע שזהו זה, הסוסה הזאת לא תוכל לבצע את עבודתה יותר. אך הוא לא וויתר, זאת הסיבה שאדונה החליט להרביעה אותה. הוא לא רצה לצאת בהפסד, הוא ידע שיצטרך לקנות סוס חדש בקרוב. לכן במקום זאת, הוא הרביעה את סוסתו מהסוס של שכנו בתמורה למספר שקים של תפוחי אדמה. כך יהיה לו סוס צעיר במקום סוסתו הזקנה שזמנה הולך ואוזל. אך הסוסה חשבה אחרת. היא חיכתה תישעה חודשים, וכשמועט ההמלטה קרב, היא החליטה להימלט. היא לא רצתה אותו גורל אגום של גרירת עגלות לסייח הקטן. היא ידעה שאם רק תאסוף את שארית כוחותיה, היא תוכל להמלט. לדהור לשדות הפתוחים ולהמליט שם,בשקט בין העשב הגבוה... מה יקרה אחר כך? היא לא רצתה לחשוב על כך. כל מה שראתה לנגד עניה זה שנים של עבודת פרך שציפו לסייחה אם היא תשאר. לכן, מוקדם בבוקר עם עליית השחר היא אספה את שארית כוחותיה והיא דהרה לעבר הגדר שהפרידה בינה לבין החופש האינסופי. מוחה התרוקן מכל המחשבות מכל מה שלימדו אותה, בקפיצה מרשימה אחת היא עברה את הגדר הישנה. ברגע שרגליה נגעו באדמה כל חושיה הפראיים השתלטו עליה. זאת היתה הפעם הראשונה, מאז שהגיעה לבעלות אדונה כסייחה צעירה, שהיא דהרה חופשייה כעלה ברוח. היא לא הרגישה את שרריה הכואבים ולא את הרגליים הפצועות. היא הרגישה את החופש, היא נשמה ממנו יותר ויותר, ואם כל נשימה היא נכנסה לשיכרון חושים שכמוהו לא ידעה מעולם. היא עצרה רק כאשר התחילה להיזכר מדוע היא נמלטה. היא העטה את הקצב, והביטה מסביב. העולם הפראי והחדש קסם לה, לא עוד חצר קטנה ומוזנחת, לא עוד אנשים, רעש, ומכוניות, רק שדות וחופש... היא חיפשה אחרי מקום שקט ונטוש ללא בני אדם, שבו אף אחד לא יוכל להפריע לה ולסייחה העתיד להוולד. היא חיפשה מקום כזה במשך שעות, אבל בכל מקום היו בני אדם. רק לקראת הלילה, כשהשמש כבר שקעה, היא מצאה חלקת אדמה קטנה, פרדס נטוש שבו צמח עשב פראי וגבוה, והיה ניתן לשמוע את קולם של הצרצרים. במקום זה היא החליטה להשאר. . פרק שני: יום חדש הגיע היא בילתה את החודשים הבאים ברעיית העשב. מעולם היא לא הרגישה כה חופשייה ורגועה. בפרדס הכל היה שקט, רק ציוץ הציפורים וקרקור הצפרדעים הפריע לדממה. בקצה הפרדס היתה שלולית מים שממנה היא נהגה לשתות. האדמה באיזור זה של הפרדס היתה קשה ולא מתנקזת ולכן הצטברו שם מים במשך החורף וזה ישר את השלולית שהיתה בעצם מעין אגם קטן. היא טבלה את רגליה במים הקרירים, ההרגשה היתה כל כך נעימה...היא מעולם לא עשתה כך וזה גרם לה להרגיש כמו סייחה קטנה שוב. היא השפריצה את המים מסביב ונהנתה מקרירותו הנעימה במשך שעות היום. לקראת החודש האחד עשר, היא הרגישה שהגיע הזמן. היא בחרה מקום נסתר בו צמח עשב גבוה במיוחד ושם החליטה להמליט. הדבר קרה בשעות הקטנות של הלילה. השמיים היו שחורים ואפלים. העננים כיסו את הירח ואפלה גמורה כיסתה כמו סמיכה רכה את הפרדס. באותו פרדס קטן ונטוש הגיח לעולם סוס חדש. סייח קטן וחסר עונים. הוא עשה את צעדיו הראשונים בהיסוס, לא בטוח בעצמו. אימו תמכה בו וניקתה בעדינות את פרוותו העדינה. לראשונה היא הרגישה גאווה בחייה, למראה בנה הקטן לבה התמלא אושר וגאווה.כעט הוא עמד איתן על רגליו מביט לראשונה על העולם סביבו. חושיו הנחו אותו אל פטמת אימו, והוא ינק בהנאה מהחלב המתוק עד אור הבוקר. למחרת בבוקר, הסייח הקטן הופתע לגלות שהכל שונה לחלוטין. הכל התמלא בצבעים ואור! הוא הביט סביבו בהתלהבות. כל דבר נראה לו מוזר ומיוחד. הוא בחן באפו הקטן את הפרחים הצבעוניים ואפילו ניסה לרדוף אחרי פרפר, אך רגליו לא היו חזקות דיו בכדאי לרוץ והוא מעד ונפל. אימו מיהרה אליו ועודדה אותו. -"אתה עוד קטן", טיפשון שלי. היא אמרה "אך בקרוב תגדל ותיהיה לסוס גדול וחזק". היא חלמה שידל להיות חופשי מאכזריות של בני אדם, שיגדל להיות סוס גאה. אך בליבה היא ידעה, שהסיכויים לכך הם לא גדולים, כי ברגע שבני האדם יבחינו בסוס הצעיר דוהר בפרדסים ובשדות - הם ירצו ללכוד אותו. ואז, זה כבר לא יהיה בשליטתו, מעולם אין לדעת לאיזה ידיים אתה תיפול. היא זכרה את הימים בהם הייתה סייחה קטנה, אימה סיפרה לה על בני האדם. היא ספרה לה על אנשים אכזריים, כאלה שלא מתחשבים בבעלי החיים, ובטח שלא בחיות עבודה כמו הסוסים. אך היא סיפרה לה גם על האנשים הטובים וההגונים אשר לעולם לא יכאיבו בשוט כואב,על אותם אנשים בעלי המגע העדין שיכול להרגיע כל נפש כואבת, ואפילו מידי פעם מעניקים קוביית סוכר מתוקה או חתיכת גזר. היא לימדה אותה גם על מסירות ונאמנות, אפילו כשהמצב נראה קשה ונואש – על הסוסים להשאר נאמנים ומסורים לבעליהם כי ככה נגזר עליהם וכך זה צריך להיות. אך זה היה אז. אותם ימים נראו לה רחוקים כמו הכוכבים שבשמים. היא נזכרה בהם בפעם הראשונה בהרבה מאוד שנים. הזכרון הכאיב לה יותר מהצלפות השוטים. היא חשבה על אמה, "מה היא היתה חושבת עלי, אם היתה רואה אותי עכשיו? עצב? אכזבה?" מאז שעזבה את חוות אמה היא לא ידעה יותר מנוח. לא עוד ארוחות דשנות וגזרים, לא עוד אחו פתוח...רק כאב ועבודה. הסייח הצעיר הלך וגדל. שרירו התחזקו והוא דהר כרוח חופשייה בפרדס. אימו הביטה בו בעצב, ושוב לא היה לה מנוס מלחשוב שיום יבוא, והוא יצטרך להתמודד עם מה שהיא עברה. היא מעולם לא סיפרה לו על בני האדם. היא לא ידעה מה להגיד לו. האם עליה להזהיר אותו ולהגיד לו שיתרחק מהם בכל מחיר? אבל מה יקרה אז? הרי אם יתפס יהיה לו קשה לקבל את גורלו כפליים. או האם היה עלייה לספר דברים טובים עליהם? או אולי את האמת? היא לא יכלה להחליט ולכן שתקה. היא החליטה לתת לו את ההזדמנות לגבש את דעתו בעצמו במקרה ויבוא היום.

 

[puremelody]

למי שלא זוכר

הנה כל הפרקים עד כה עם מספר תוספות ושינוייםחוץ מהחמישי שלמעלה,פרק רבעי ושלישי בהודעה הבאה עקב חוסר מקום) ©-הקפיצה אל החופש אוקסנה איטקס פרק ראשון: הקפיצה אל החופש הרוח הלילית הביאה הקלה לסוסה הזקנה. היא שיחקה בעדינות עם הרעמה שלה, מלטפת את גופה הפצוע, מרגיעה את השרירים הכואבים. הסוסה הגיעה לפרדס הנטוש אחרי שעות רבות של חיפושים. שם, בין העשב הגבוה בעל הניחוח המשכר של החופש, היא נזכרה בכל אותם שנים ערוכות ומיגעות של גרירת עגלות כבדות ברחובות הכפר והעיר הישנה... היא שירתה את אדוניה בנאמנות כל ימי חייה. אפילו בשעות הקשות ביותר, בסערות ובשמש הקודחת, היא מעולם לא איכזבה. אפשר עדיין היה לראות את הצלקות על גבה...צלקות מאלפי שוטים. כן, היא היתה נאמנה לאדונה במשך עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש שנה של גרירת עגלות על מרצפות האבן הקשות אשר הכאיבו לפרסותיה שהיו מותאמות לדהירה על אדמה רכה ועשב ולא על אבנים. אבל היא ידעה וגם אדונה ידע -שהסוף קרב. אדונה, איש כבן ארבעים לא היה איש עשיר. הוא החזיק משק קטן הכלל מספר תרנגולות, חזיר, כמה עיזים, שתי פרות חליבה וסוסה אחת זקנה. שנים של עבודת פרך עשו את שלהם לסוסה. כל יום נעשה קשה מקודמו. כל יום היה מאבק על הישרדות. רגליה לא יכלו לשאת את משקל גופה. שרירה כאבו ולא איפשרו לה לסחוב את העגלה העמוסה יותר., יום ביומו הוא העמיס את הסחורה על העגלה הישנה ורתם את סוסתו היחידה. כשיום אחד היא התמוטטה באמצע הכפר הוא ידע שזהו זה, הסוסה הזאת לא תוכל לבצע את עבודתה יותר. אך הוא לא וויתר, זאת הסיבה שאדונה החליט להרביעה אותה. הוא לא רצה לצאת בהפסד, הוא ידע שיצטרך לקנות סוס חדש בקרוב. לכן במקום זאת, הוא הרביעה את סוסתו מהסוס של שכנו בתמורה למספר שקים של תפוחי אדמה. כך יהיה לו סוס צעיר במקום סוסתו הזקנה שזמנה הולך ואוזל. אך הסוסה חשבה אחרת. היא חיכתה תישעה חודשים, וכשמועט ההמלטה קרב, היא החליטה להימלט. היא לא רצתה אותו גורל אגום של גרירת עגלות לסייח הקטן. היא ידעה שאם רק תאסוף את שארית כוחותיה, היא תוכל להמלט. לדהור לשדות הפתוחים ולהמליט שם,בשקט בין העשב הגבוה... מה יקרה אחר כך? היא לא רצתה לחשוב על כך. כל מה שראתה לנגד עניה זה שנים של עבודת פרך שציפו לסייחה אם היא תשאר. לכן, מוקדם בבוקר עם עליית השחר היא אספה את שארית כוחותיה והיא דהרה לעבר הגדר שהפרידה בינה לבין החופש האינסופי. מוחה התרוקן מכל המחשבות מכל מה שלימדו אותה, בקפיצה מרשימה אחת היא עברה את הגדר הישנה. ברגע שרגליה נגעו באדמה כל חושיה הפראיים השתלטו עליה. זאת היתה הפעם הראשונה, מאז שהגיעה לבעלות אדונה כסייחה צעירה, שהיא דהרה חופשייה כעלה ברוח. היא לא הרגישה את שרריה הכואבים ולא את הרגליים הפצועות. היא הרגישה את החופש, היא נשמה ממנו יותר ויותר, ואם כל נשימה היא נכנסה לשיכרון חושים שכמוהו לא ידעה מעולם. היא עצרה רק כאשר התחילה להיזכר מדוע היא נמלטה. היא העטה את הקצב, והביטה מסביב. העולם הפראי והחדש קסם לה, לא עוד חצר קטנה ומוזנחת, לא עוד אנשים, רעש, ומכוניות, רק שדות וחופש... היא חיפשה אחרי מקום שקט ונטוש ללא בני אדם, שבו אף אחד לא יוכל להפריע לה ולסייחה העתיד להוולד. היא חיפשה מקום כזה במשך שעות, אבל בכל מקום היו בני אדם. רק לקראת הלילה, כשהשמש כבר שקעה, היא מצאה חלקת אדמה קטנה, פרדס נטוש שבו צמח עשב פראי וגבוה, והיה ניתן לשמוע את קולם של הצרצרים. במקום זה היא החליטה להשאר. . פרק שני: יום חדש הגיע היא בילתה את החודשים הבאים ברעיית העשב. מעולם היא לא הרגישה כה חופשייה ורגועה. בפרדס הכל היה שקט, רק ציוץ הציפורים וקרקור הצפרדעים הפריע לדממה. בקצה הפרדס היתה שלולית מים שממנה היא נהגה לשתות. האדמה באיזור זה של הפרדס היתה קשה ולא מתנקזת ולכן הצטברו שם מים במשך החורף וזה ישר את השלולית שהיתה בעצם מעין אגם קטן. היא טבלה את רגליה במים הקרירים, ההרגשה היתה כל כך נעימה...היא מעולם לא עשתה כך וזה גרם לה להרגיש כמו סייחה קטנה שוב. היא השפריצה את המים מסביב ונהנתה מקרירותו הנעימה במשך שעות היום. לקראת החודש האחד עשר, היא הרגישה שהגיע הזמן. היא בחרה מקום נסתר בו צמח עשב גבוה במיוחד ושם החליטה להמליט. הדבר קרה בשעות הקטנות של הלילה. השמיים היו שחורים ואפלים. העננים כיסו את הירח ואפלה גמורה כיסתה כמו סמיכה רכה את הפרדס. באותו פרדס קטן ונטוש הגיח לעולם סוס חדש. סייח קטן וחסר עונים. הוא עשה את צעדיו הראשונים בהיסוס, לא בטוח בעצמו. אימו תמכה בו וניקתה בעדינות את פרוותו העדינה. לראשונה היא הרגישה גאווה בחייה, למראה בנה הקטן לבה התמלא אושר וגאווה.כעט הוא עמד איתן על רגליו מביט לראשונה על העולם סביבו. חושיו הנחו אותו אל פטמת אימו, והוא ינק בהנאה מהחלב המתוק עד אור הבוקר. למחרת בבוקר, הסייח הקטן הופתע לגלות שהכל שונה לחלוטין. הכל התמלא בצבעים ואור! הוא הביט סביבו בהתלהבות. כל דבר נראה לו מוזר ומיוחד. הוא בחן באפו הקטן את הפרחים הצבעוניים ואפילו ניסה לרדוף אחרי פרפר, אך רגליו לא היו חזקות דיו בכדאי לרוץ והוא מעד ונפל. אימו מיהרה אליו ועודדה אותו. -"אתה עוד קטן", טיפשון שלי. היא אמרה "אך בקרוב תגדל ותיהיה לסוס גדול וחזק". היא חלמה שידל להיות חופשי מאכזריות של בני אדם, שיגדל להיות סוס גאה. אך בליבה היא ידעה, שהסיכויים לכך הם לא גדולים, כי ברגע שבני האדם יבחינו בסוס הצעיר דוהר בפרדסים ובשדות - הם ירצו ללכוד אותו. ואז, זה כבר לא יהיה בשליטתו, מעולם אין לדעת לאיזה ידיים אתה תיפול. היא זכרה את הימים בהם הייתה סייחה קטנה, אימה סיפרה לה על בני האדם. היא ספרה לה על אנשים אכזריים, כאלה שלא מתחשבים בבעלי החיים, ובטח שלא בחיות עבודה כמו הסוסים. אך היא סיפרה לה גם על האנשים הטובים וההגונים אשר לעולם לא יכאיבו בשוט כואב,על אותם אנשים בעלי המגע העדין שיכול להרגיע כל נפש כואבת, ואפילו מידי פעם מעניקים קוביית סוכר מתוקה או חתיכת גזר. היא לימדה אותה גם על מסירות ונאמנות, אפילו כשהמצב נראה קשה ונואש – על הסוסים להשאר נאמנים ומסורים לבעליהם כי ככה נגזר עליהם וכך זה צריך להיות. אך זה היה אז. אותם ימים נראו לה רחוקים כמו הכוכבים שבשמים. היא נזכרה בהם בפעם הראשונה בהרבה מאוד שנים. הזכרון הכאיב לה יותר מהצלפות השוטים. היא חשבה על אמה, "מה היא היתה חושבת עלי, אם היתה רואה אותי עכשיו? עצב? אכזבה?" מאז שעזבה את חוות אמה היא לא ידעה יותר מנוח. לא עוד ארוחות דשנות וגזרים, לא עוד אחו פתוח...רק כאב ועבודה. הסייח הצעיר הלך וגדל. שרירו התחזקו והוא דהר כרוח חופשייה בפרדס. אימו הביטה בו בעצב, ושוב לא היה לה מנוס מלחשוב שיום יבוא, והוא יצטרך להתמודד עם מה שהיא עברה. היא מעולם לא סיפרה לו על בני האדם. היא לא ידעה מה להגיד לו. האם עליה להזהיר אותו ולהגיד לו שיתרחק מהם בכל מחיר? אבל מה יקרה אז? הרי אם יתפס יהיה לו קשה לקבל את גורלו כפליים. או האם היה עלייה לספר דברים טובים עליהם? או אולי את האמת? היא לא יכלה להחליט ולכן שתקה. היא החליטה לתת לו את ההזדמנות לגבש את דעתו בעצמו במקרה ויבוא היום.

 

[puremelody]

פרקים 3 למי ששכח

פרק שלישי: הזמן להגיד שלום. הסייח הקטן כבר לא היה כל כך קטן. הוא גדל והפך להיות סוס צעיר בן שנה נאה ביותר. אמו למדה אותו איך למצוא את העשב הבריא ביותר, ומאיזה להימנע. היא היתה לצידו יום ולילה מלמדת אותו את כל הסודות הקטנים שרק סוסים יודעים. הוא מיצדו בילה את זמנו במשחקים אם הציפורים והארנבים. הוא אהב להתחבא בדשא הגבוהה, להמתין עד שאיזו ציפור או ארנב יתקרבו, ואז לפרוץ בדהרה ולרדוף אחריהם. המשחק מעולם לא מעס עליו והוא בילה שעות רבות מידי יום בהפחדת הציפורים והארנבים, הם היו חבריו היחידים בפרדס. יום אחד, כשחזר מאחד מאותם המשחקים למקום בו הוא ואימו נהגו להיפגש מידי ערב, הוא לא מצא בו את אימו. הוא קרא לה מספר פעמים אך קול לא ענה לו. מפוחד הוא רץ לאורך ולרוחב הפרדס, אך לא מצא אותה בשום מקום. הפחד השתלט עליו יותר ויותר, הוא מעולם לא חשב שיכול לאבד את אימו. החושך ירד על הפרדס וללא אור הוא ידע שלא יוכל להמשיך בחיפושים. בלת ברירה הוא הלחיט לדחות את החיפושים למחר. כל הלילה הוא חשב מה יכול היה לקראת לה.כשלבסוף הוא נרדם חלם שאימו בסכנה גדולה והיא קוראת לו, אבל הוא לא רואה אותה בגלל החושך ולא יכול להגיע אליה. הוא התעורר בבהלה וקרא לה במצוקה – אך לא היתה תשובה....בבוקר הוא שוב יצא לחיפושים, ואז בקצה הפרדס ליד שלולית המים שממנה הם נהגו לשתות הוא ראה אותה, שוכבת על האדמה בין הפרחים הסגולים והצהובים כישנה. הוא קרא לה – שקט, אין תשובה, ואז הוא ידע. הוא התקרב בהיסוס לגופתו של אימו ונגע בה עם אפו. היא היתה קרה ונוקשה, היא כבר לא היתה בחיים. כשבוע ימים הוא הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב עליה. הוא בילה את זמנו לידה, לא אוכל ולא שותה, רק מביט בה כאילו שיש סיכוי שהיא תתעורר תקום על רגליה ותגיד לו, אולי רק עוד פעם אחת עד כמה היא אוהבת אותו. אך זה כמובן היה בלתי אפשרי, ולבסוף הוא הבין זאת ועזב את המקום. הוא לא היה מסוגל להישאר בפרדס, הזכרונות הכאיבו לא והסיוטים לא נתנו לא מנוח ולכן הוא החליט לעזוב. זה לא היה משהו מתוכנן מראש. הוא פשוט דהר לאורך הפרדס והמשיך לדהור גם כשעבר אותו. הוא דהר לעבר הפרדסים והשדות הסמוכים, הוא לא עצר, הוא לא היה מסוגל לכך. הרגשות השתלטו עליו והפכו את העצב והכעס לאנרגיה. הוא ראה בטשטוש דמויות רבות ומשונות, צבעים שונים, אבל הכל היה מעורבב אחד בשני והוא לא התכוון לעצור ולהסתכל. הוא דהר במשך שעות עד שלבסוף צנך לאדמה וכנראה נרדם מאפיסת כוחות. כשהוא התעורר להפתעתו הוא מצא את עצבו במעין קוביה משונה. מסביבו היו ארבעה קירות שמנעו ממנו יציאה. מתחת לרגליו לא היה עשב או אדמה אלה היה משהו מוזר ביותר – משהו רך ואוורירי, משהו שהוא מעולם לא ראה קודם לכן. לשווא הוא ניסה לצאת מתוך הקובייה המוזרה, במהרה הוא הבין שהטלת גופו על דפנות הקובייה לא עוזר בהרבה, גם לא כירסומם. מעולם קודם לכן הוא לא היה כה מבולבל. הוא הסתובב במעגלים בתוך הקובייה במעין טירוף עד ש...היה שם משהו בפינה...משהו שהדיף ריח מתוק של... הוא לא ידע מזה אבל מרגע שאפו נגע בדבר הזה הוא הבין... אוכל! ואיזה אוכל זה היה...מעולם לא טעם דברים כה מתוקים ועסיסים ! זה לא היה דומה בכלל לעשב היבש שאכל בפרדס. זה היה מתוק וטעים ו עסיסי...חתיחות תפוחים וגזרים יחד עם תערובת לסוסים...הוא לעס בתאבון עד שכמעט נחנק וחתיחות של האוכל עפו על כל קירות התא.

 

[puremelody]

פרק 3 התכוונתי. פרק 4 למי ששכח

פרק רביעי : איך הכל השתנה. הסייח הצעיר זלל את כל האוכל שהיה מצוי בתא. הוא התחיל שוב להסתובב בסיבובים סביב התא, כשדמות מוזרה ניגשה אליו. הוא מעולם לא ראה יצור כה מכוער ומוזר. היצור עמד על שני רגליים בלבד והיה חסר שיער לחלוטין. הסייח נבהל, נעמד על רגליו האחוריות ועשה הכל כדי להפחיד את היצור. "וואוו!!! תרגע חבר!" אמר הייצור. כמובן שהסייח לא הבין כלום וניסה לנשוך את היצור, אך לתהמתו הוא קיבל מכה על הפה והוא נסוג. ליצור המוזר הצטרף עוד יצור הדומה לו מאוד. גם היצור השני היה מכוער כמו הראשון, ארוך וחסר שיער. - "מאיפה הסייח הזה? הוא נראה לי לא מאולף ומוזנח. לא הייתי מגדיר אותך כרוכש סוסים מהסוג הזה." - "מצאתי אותו היום בבוקר. הוא שכב בשדה.בחיי חשבתי שהוא מת. אבל לא...הבאתי אותו לכאן...הוא נראה לי כמו איזה סייח שנמלט או משהו, די רזה... - תבדוק שלא חולה במשהו, אולי זרקו אותו בגלל אזה מחלה או פגם, למה לך להתעסק אם כאלה, ישר למשחתה.. - המ..כן אני חושב שכדאי שהווטרינר יבדוק אותו. יש לו מבנה טוב לסייח, אם הוא בריא ויקבל קצת אילוף אני אקבל עליו סכום די טוב בשוק... היצורים עמדו עוד קצת ליד התא ואז עזבו. הסייח שם לב שיש קוביות דומות ממולו במרחק מה, הוא הביט היטב וראה סוסים נוספים! הוא מעולם לא ראה סוס אחר מלבד אימו וזה סיקרן אותו מאוד. - "היי אתם! היי! מי אתם?" הוא קרא סוס גדול וחום הביט לעברו בעייפות -" מי אנחנו? סוסים, אתה לא רואה? חוצפן שכמותך תן לישון." -" אל תשים לב אליו " אמרה סוסה קטנה ודקיקה בצבע פלמינו, הרעמה שלה היתה ערוכה וחלקה כעשוייה ממשי''. - " גנרל תמיד במצב רוח רע. שמי פליי ומי אתה?" היא אמרה בסקרנות. - "המ...אני? אני..".כאן הוא הבין שאין לו שם. סוסים לו נותנים שמות אחד לשני. זהו רק מנהג של בני אדם. - "מה מעולם לא היו לך בעלים?" אמרה פליי בהפתעה. -"בעלים? מה זה?" -" את לא רואה שהוא פראי? הוא לא כמונו עיזבי אותו." אמר גנרל. - " פראי? אתה רוצה לומר שמעולם לא פגשת בבני אדם?" אמרה פליי - " בני אדם? היצורים המוזרים שהיו כאן מקודם? לא, גדלתי עם אימי בפרדס..." - " אוי, יש לך הרבה מה ללמוד ילד". אמרה סוסה אפורה ושמנה. " הסוסים שייכים לבני האדם, כמובן שעליהם לשרתם. ככה זה." - " לשרתם? למה לנו לשרתם? כי הם חסרי שיער מסכנים וחלשים?? " - " לא ילד, הם לא כל כך חלשים, זה נכון תרמנו להם רבות אך הם מחזיקים אותנו בעיקר לשעשוע. ואם לא נעשה כמבוקשם...אז יהיה גרוע הרבה יותר. וחוץ מזה מה רע? תא חם ואוכל טעים...ברוב המקומות בכל מקרה." אמרה הסוסה האפורה. ראשו של הסייח הצעיר התמלא במחשבות שונות והם לא נתנו לו להרדם כל הלילה. הוא חשב על מה שעתיד לקרוא ועל אימו...הוא ניסה להירדם אך הוא לא היה רגיל לישון בתנאים כאלה. הוא היה רגיל לישון חופשי בעשב הגבוהה... הוא בילה את הלילה במחשבות ובגעגועים לאימו ולפרדס בו הוא נולד. למחרת בבוקר היצור חזר ובידיו חבל וראשייה. הוא ניגש לסייח ובלי כל היסוס תפס בגסות את ראשות ואיכשהו הצליח לשים את הראשייה. הסייח המבוהל נעמד על רגליו האחוריות ונשך את כתפו של האיש. פתאום, הסייח הרגיש בעיטה חזקה בצלעותיו והוא הופל ארצה. בזעם הסייח קפץ שוב על רגליו וניסה להיסתובב ולבעוט באיש האכזר, אך האיש היה מהיר ממנו. בתנועה חדה הוא משך בחבל ושוב הפיל את הסייח. כל הסוסים האחרים הביטו בו בעצב. - "פשוט תיכנע לו, תלך אחריו." אמרה פליי ברוך. לא נשארה לו כל ברירה. הוא נעמד שוב על רגליו, כאשר עלבון וזעם בעינו, ניער את הנסורת שהיתה פזורה על ריצפת התא מהגב והלך אחרי האיש. כשהם יצאו לחצר הקטנה, האיש קשר אותו לעמוד שהיה בפינת החצר, וניסה לשים עליו דבר מה, אך הסייח בעט בחוזקה אחורה והעיף לאיש בעיטה חזקה ברגל. מה שקרה לאחר מכן הוא בקושי זכר, הוא רק הספיק לראות מקל מתקרבת אליו ואז הוא נפל. גופו הכואב והפצוע לא הרשה לא להתנגד. גם כששמו עליו את האוכף הכבד וגם כשהאיש טיפס על גבו ובעט בו בחוזקה. ולא היה מי שיסביר לו שסייחים בני שנה לא נועדו לרכיבה. אך כל זאת נמשך מספר ימים בלבד. אחרי שבוע האיש גרר אותו למשאית כחולה והם יצאו לדרך. הדרך היתה ערוכה ומיגעת, שרר חום הכבד ולא היה לסייח איך ומאיפה לשתות. אחרי כמה שעות האיש הוציא אותו מהמשאית והוביל אותו לשוק הסוסים. הסייח מעולם לא ראה מקום שכזה. הוא היה מלא בבני אדם וסוסים. הו כמה סוסים...סוסי משא ענקיים, סוסי פוני קטנים ועליזים, סוסים ערבים עצלים, סוסים חומים שחורים ואפורים, הוא אפילו ראה סוס מנוקד. האנשים עברו בין התאים המפוברקים שהמוכרים עשו, התבוננו בסוסים, בדקו, נגעו, צבטו. הסייחים הקטנים והמבוהלים קראו בכל לאימם והביטו בעניים מבוהלות לכל עבר. האיש הכניס את הסייח למין תא שבו היה כבר סוס אחד. - " את מי אני רואה! ג'ים! מה שלומך?" אמר האיש. - "כרגיל, כרגיל...אני רואה שהבאתה סוס איכותי הפעם תסתכל על המבנה שלו, ממש איכותי" אמר האיש בעל הסוס השני. - " כן משושלת מיחסת הקטנצ'יק" הוא שיקר הסוס שאיתו חילק הסייח את התא היה גבוהה וחום. הוא הביט על הסייח במבט מתנשא, והסתובב . הרבה אנשים עברו ליד התא שלהם. צעירים ומבוגרים, הם בחנו אותם בעניים חשדניות והמשיכו הלאה. לפתע אדון מאוד מכובד למראה עצר ליד התא. הוא היה לבוש בכפידה ועיניו הקרינו טוב לב. - "זוז מכאן ילד, הוא שלי!" נשף בבוז הסוס החום, וניגש בחינניות אל האיש. האיש הושיט את ידו וליטף את ראשו של הסוס. לאחר מכן הוא הושיט את היד וניסה לגעת בסייח, אך הסייח קפץ הצידה. - " אל תפחד, זה בסדר" אמר האיש בעל העניים הטובות . משום מה קולו היה נעים מאוד לסייח הצעיר, הוא הקרין מין שלווה וטוב לב. הסייח התקרב אליו והריח את ידו. הוא לא ניסה ללטף אותו, הוא פשוט איפשר לסייח להריח את היד ולהתרגל לריח. - " סוס טוב....סוס טוב..., כמה אתה רוצה עבורו? בסדר אין בעייה...ומה אם תעודה מווטרינר? לוודא שהקטנטן בריא? אוקיי אני רואה שהכל בסדר איתו..." כך הסייח הצעיר עזב את השוק הצפופה עם בעליו החדשים לתוך עתיד בלתי נודע.

 

[Shai Felton]

וווואוווו!!!!!../images/Emo41.gif

את כותבת מדהים!!!!! כל כך אהבתי!!!! *****מחכה בטירוף לחלק הבא******

 

[puremelody]

תודה תודה

אני חושבת שעוד מספר פרקים יגיעו רק בסוף שבוע(בגרויות..)

 

[אוסטין המלכה היחידה]

מדהייייייםם ../images/Emo99.gif אני בחיים שלי..

לא קראתי יותר מדף אחד של סיפור! פה אני לא יכולה להפסיקקקקקקקק מתי ההמשך?!? זה פשוט ממכר!!!!!

 

[©SEAN and INDIANA©]

בואנה יא חרוצה....

מאיפה יש לך הסבלנות לכתוב כל כך הרבה בכל כך מעט זמן? אני יושבת חצי שעה.. כותבת כמה שורות וורשת ובאה רק אחרי כמה ימים כותבת עוד כמה שורות ופורשת...צריך בשביל זה סבלנות עצומה...

 

[Juli kleo rullz]

מ-ד-ה-י-ם!!! ../images/Emo15.gif

את חייבת להמשיךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך ותשלחי את זה לאיזה הוצאת ספרים כי זה ממש טוב!!!!! יכול להיות שיעשו מזה ספר ואני לא צוחקת!

 

[gezer ממין נקבה]

אני גם מציעה

שתכתבי את זה ממש בצורת ספר אולי תעבי אותו טיפה תכתבי יותר פרטים שיהיה ארוך יותר ותפיצי אני ממש לא צוחקת בחיים שלי לא ראיתי כזה כישרון כיף לקרוא את הסיפורים שלך!

 

[©yaara©]

../images/Emo42.gif../images/Emo175.gif../images/Emo99.gif מדהים!!!!../images/Emo45.gif

 

[RoNy S]

מדהיםםםםםם../images/Emo99.gif

את ממש אבל ממש כשרונית!!!!! אני מחכה כבר לפרק הבא!!!!

 

[ונוס המהממת]

../images/Emo6.gifמ-ה-מ-ם!!!!!!!!!!! ../images/Emo50.gif

זה פשוט מדהייייייייייייייייייייייייים!!!!!!!!

את כשרונית בטירוף!!!!!!!!!!!!! אם את רוצה וצריכה מאיירת לספר................. אני האדם הננננננככככווווון!!!!!!!!!!!!!

 

[Edubite]

פחחח מייפל... אהבתי!../images/Emo6.gif