מופתע לטובה
New member
פרק 9 - קוראים לי תמרה
אילן ביקש להצטרף אלי כאשר עדכנתי אותו אודות השיחה עם האישה. "אתה חייב גיבוי" הוא אמר. "לא נעים לי שתבזבז עלי יום עבודה" השבתי לו. "אנחנו מכירים פחות מעשרים וארבע שעות, ואני לא רוצה להפיל עליך תיק שכזה" הוספתי. אילן צחק, ותיקן אותי שאנו מכירים כבר כמה שבועות, ושעמי הוא חולק סודות שגם חברי ילדות שלו אינם מכירים. "יש לך איזה בעיות בעבודה?" שאלה אותי בת זוגי סיגל כאשר נכנסתי הביתה. לא ידעתי כיצד להשיב, שהרי כל תשובה תוביל מיד לתחקיר ומבול של שאלות עליהן לא היה לי רצון וסבלנות להשיב. "אני לא כל כך מרגיש טוב בימים האחרונים" הפטרתי לעברה. "כנראה וירוס שמאוד מחליש אותי" המשכתי. "אתה עובד יותר מידי קשה" ניצלה סיגל את ההזדמנות להזכיר לי פעם נוספת את מורת רוחה מהשעות המאוחרות בהן אני חוזר הביתה. "אתה צריך חופשה ולהוריד עומס. בסוף תקרוס ותתמוטט" היא הוסיפה דברי תוכחה. סיגל ואני נחגוג בקיץ הקרוב עשר שנות זוגיות. הכירה ביננו חברה משותפת, שלמדה איתי מינהל עסקים ומחשבים באוניברסיטת תל-אביב, וחלקה עם סיגל דירה משותפת ברחוב סוקולוב בלב הכרך הגדול. אחרי שלושה חודשים נפרדה סיגל מהדירה ברחוב סוקולוב ועברה להתגורר עמי. שמונה עשר חודשים לאחר שהחברה המשותפת הכירה ביננו, קידשתי את סיגל לאשה, בין ענני היתושים, בערב קיץ חם ומהביל, באחד מגני השמחות שבשרון. למחרת השכם בבוקר אספתי את אילן מביתו בהרצליה ויצאנו בדרכינו לעבר טירת הכרמל. מתכננים את צעדינו בקפידה, שוקלים אפשרויות שונות, ומנתחים מצבים אפשריים, לא חשנו כיצד חלף הזמן והנה אנו נמצאים בפאתיה הדרומיים של חיפה, מפנים את המכונית לכיוון איזור התעשייה מת"מ, ומשם ממשיכים לעבר טירת הכרמל. ניכנסו אל העיירה ועצרתי את המכונית ליד אישה אחת, שעמדה לחצות את הכביש. אילן פתח את החלון ושאל את האישה איך מגיעים לקניון של טירת הכרמל. האישה החלה לצחוק והשיבה לאילן שבטירת הכרמל אין קניון. "אולי אתה מתכוון למרכז המסחרי שנמצא יותר במרכז?", היא שאלה. " יש שם קפה אפרופו?" שאל אילן. "אני לא חושבת" ענתה לו האישה, "אבל אולי תנסו בקניון של חיפה מול איזור התעשייה" היא הציעה, מצביעה לכיוון חיפה, ורצה לעבר האוטובוס שעצר בתחנה שבצדו השני של הכביש. "היא שוב עבדה עלינו הבת זונה הזו" סיננתי בתסכול. "תתקשר אליה" הציע אילן. שלפתי את הטלפון הנייד וחייגתי. המענה של חברת הסלולר ענה מיד ובישר לי שהמכשיר סגור. היה לנו מספיק זמן עד לפגישה והחלטנו לעשות סיבוב ברחוב הראשי של טירת הכרמל. מעולם לא הייתי בעיירה, אף על פי שבעבר נהגתי לבקר באיזור מידי שבוע. נסענו באיטיות לאורך הרחוב הראשי, מתקדמים ממעגל תנועה אחד לבא אחריו, בוחנים את בתי השיכון הישנים, עם תוספות הבניה המוזרות, הסדורים לאורכו של הרחוב. עצרנו ליד עוד כמה אנשים עם שאלה זהה, וכולם הפנו אותנו אל הקניון הנמצא בכניסה הדרומית לחיפה. במעגל התנועה האחרון הסתובבנו וחזרנו לכיוון חיפה. סמוך לקניון עצרתי והורדתי את אילן. סיכמנו להפגש בפנים ולתקשר בהודעות SMS. ירדתי לחניון שהיה ריק בשעת בוקר מוקדמת, החנתי את המכונית סמוך למעליות ועליתי לקומה העליונה. בתי הקפה והמסעדות נמצאים בדרך כלל בקומה העליונה או בקומת המרתף. אני הימרתי על הקומה העליונה וצדקתי. כאשר יצאתי מהמעלית צפצף הטלפון הסלולרי שלי ובישר על הודעה חדשה. ההודעה היתה מאילן ואמרה: "אין כאן אפרופו. רק ארומה או מקדונלדס. תתקשר אליה". השעה היתה שמונה וארבעים, עשרים דקות לפני השעה שבה קבענו להפגש. ניסיתי שוב להתקשר והפעם היא ענתה בקול רענן וחיוני. "בוקר טוב" השבתי לה, "לא מצאתי את הקניון בטירת הכרמל, אז נכנסתי לקניון בכניסה הדרומית לעיר". "לזה התכוונתי" אמרה האישה, "מצטערת שבלבלתי אותך". "אם כך" המשכתי, "את בטח התכוונת לקפה ארומה כאשר שלחת אותי לאפרופו". "אוי ואבוי" צחקה האישה בקול עליז, "אני מקווה שאתה לא כועס. אני עוד כמה דקות מגיעה". יש לה מצב רוח טוב הרהרתי, ושלחתי מסר מרגיע לאילן, שמיהר להתמקם בשולחן פינתי, צופה על השולחן שלי ועל כל מרחב הישיבה. תנועת המבקרים בקניון בשעת בוקר כה מוקדמת היתה דלילה ביותר, ומרבית החנויות טרם פתחו את שעריהן. כמה דקות לפני השעה תשע הגיחה האישה מהמעלית, לבושה בשמלה אביבית קלילה, היא החלה מתקדמת לעברי. ניסיתי לקרוא את שפת גופה והתרשמתי שהיא נינוחה ומשוחררת. שמתי לב, שהפעם היא לא חבשה כיסוי לראשה, ושלבושה הרבה פחות "דוסי" מהפעמים הקודמות. כאשר היא קרבה אל השולחן קמתי לקראתה והשטתי יד. היא נענתה ברצון ללחיצת היד ולנשיקה הקלה שנשקתי על לחיה. ריח בושם מוכר, איכותי, עלה באפי, מעביר בי כתמיד רעד קל של התרגשות. הצעתי לה לשבת ומהרתי להזמין משקאות ומאפים של בוקר. "את נראת נהדר" אמרתי לה והתכוונתי לכל מילה. השמלה האביבית התאימה לה מאוד, ללא כיסוי הראש היא נראתה הרבה יותר צעירה, וגם נדמה היה לי שהיא השילה כמה קילוגרמים עודפים, מאז שנפגשנו לראשונה. להבדיל מהפגישות הקודמות היא שידרה נינוחות ורוגע. היא שלחה לעברי חיוך ואמרה: "גם אתה נראה נהדר, אבל אל תשכח, באנו לפגישת עסקים ולא לבילויים. אמרת בטלפון שאתה רוצה להכיר אותי קצת יותר טוב. לא ברור לי מדוע ולאיזו מטרה. אני מעדיפה שננצל את הזמן ונתכנן מה נעשה במפגש." ההחלטיות שלה, שהחלה לבלוט כבר בסוף הפגישה אצל עורך הדין רייטמן, די הפתיעה אותי. ניסיתי לתמרן אותה לכיוון של הכרות יותר אישית, אבל היא התחמקה, מבטיחה שאם יוותר זמן, לאחר שנמצה את הנושא החשוב, היא תשמח לספר קצת על עצמה. "יש לנו זמן עד 10:30 בדיוק. בשעה 11:00 יש לי שיעור" היא אמרה, והוסיפה כי ידרשו לה כעשרים דקות להגיע אל בית הספר. "מה את לומדת?" שאלתי, והיא פרצה בצחוק. "מלמדת, לא לומדת. אני מורה למדעים". "אני מבינה שאתה לא בקיא בענייני שליטה" היא לקחה את ניהול השיחה לידיה. "לא ממש" אמרתי לה. "מה זאת אומרת לא ממש? התנסת כבר ביחסים של אדון-שפחה?" היא הקשתה עלי. "לא, אבל ..." ניסיתי להשיב, והיא קטעה את דברי ואמרה: "אין לי בעיה שאתה חסר ניסיון. זה אפילו עדיף". "אני אתן לך כעת הנחיות בסיסיות מה אתה צריך להביא ולעשות. תרחיב את ידיעותך בנושא. יש הרבה מידע באינטרנט. והעיקר תהיה מסטר אמיתי. תביא איתך לפחות ששה חבלים מבד באורך של מטר כל אחד, עשרה אטבי כביסה מסוג משובח, ולפחות שני גלילי סרט הדבקה." "אני אביא עוד אביזרים" היא הוסיפה בקריצה, "ואם לך עולים רעיונות אל תהסס לממש". "ומה נעשה במפגש?" שאלתי בתמימות. היא חייכה אלי חיוך רחב ואמרה: "אתה תקשור אותי חזק, וגם את בעלי, כמו שבקשת, ואחר כך תעשה בי מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, כמה זמן שאתה רוצה. אני אהיה כלי שרת לסיפוק תאוותך. אני רק מקווה שתגיע מלא בתאווה, היות וכעת אני קצת חוששת שאתה מהסס". "אני יודע שלא קוראים לך מירה" יריתי לפתע לעברה. "אני יודע גם שלבעלך לא קוראים יואל ושעורך הדין שבעלך הביא כלל לא קיים", המשכתי במתקפה. האישה החווירה, ומבטה הרצין. "אז איך קוראים לנו?" היא ענתה, שוקלת את מילותיה בזהירות. "את זה את תספרי לי" עניתי, ואם הסיפור ארוך כדאי שתודיעי כבר כעת לבית הספר שאת לא תגיעי אל השיעור. היא מיקדה את מבטה במשהו רחוק. שתיקה ארוכה עמדה באוויר ונקטעה לפתע על-ידי צפצוף במכשיר הטלפון הנייד שלי, שבישר כי הודעה חדשה התקבלה. מבט מהיר גילה שההודעה מאילן. לרגע שכחתי שאילן יושב בפינה מרוחקת מאחורי צופה עלינו ועל הסביבה. ........... את המשך הפרק ופרקים קודמים אפשר לקרוא בבלוג שלי כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 10 יפורסם ביום ראשון 16 ביולי 2006 או לפני
אילן ביקש להצטרף אלי כאשר עדכנתי אותו אודות השיחה עם האישה. "אתה חייב גיבוי" הוא אמר. "לא נעים לי שתבזבז עלי יום עבודה" השבתי לו. "אנחנו מכירים פחות מעשרים וארבע שעות, ואני לא רוצה להפיל עליך תיק שכזה" הוספתי. אילן צחק, ותיקן אותי שאנו מכירים כבר כמה שבועות, ושעמי הוא חולק סודות שגם חברי ילדות שלו אינם מכירים. "יש לך איזה בעיות בעבודה?" שאלה אותי בת זוגי סיגל כאשר נכנסתי הביתה. לא ידעתי כיצד להשיב, שהרי כל תשובה תוביל מיד לתחקיר ומבול של שאלות עליהן לא היה לי רצון וסבלנות להשיב. "אני לא כל כך מרגיש טוב בימים האחרונים" הפטרתי לעברה. "כנראה וירוס שמאוד מחליש אותי" המשכתי. "אתה עובד יותר מידי קשה" ניצלה סיגל את ההזדמנות להזכיר לי פעם נוספת את מורת רוחה מהשעות המאוחרות בהן אני חוזר הביתה. "אתה צריך חופשה ולהוריד עומס. בסוף תקרוס ותתמוטט" היא הוסיפה דברי תוכחה. סיגל ואני נחגוג בקיץ הקרוב עשר שנות זוגיות. הכירה ביננו חברה משותפת, שלמדה איתי מינהל עסקים ומחשבים באוניברסיטת תל-אביב, וחלקה עם סיגל דירה משותפת ברחוב סוקולוב בלב הכרך הגדול. אחרי שלושה חודשים נפרדה סיגל מהדירה ברחוב סוקולוב ועברה להתגורר עמי. שמונה עשר חודשים לאחר שהחברה המשותפת הכירה ביננו, קידשתי את סיגל לאשה, בין ענני היתושים, בערב קיץ חם ומהביל, באחד מגני השמחות שבשרון. למחרת השכם בבוקר אספתי את אילן מביתו בהרצליה ויצאנו בדרכינו לעבר טירת הכרמל. מתכננים את צעדינו בקפידה, שוקלים אפשרויות שונות, ומנתחים מצבים אפשריים, לא חשנו כיצד חלף הזמן והנה אנו נמצאים בפאתיה הדרומיים של חיפה, מפנים את המכונית לכיוון איזור התעשייה מת"מ, ומשם ממשיכים לעבר טירת הכרמל. ניכנסו אל העיירה ועצרתי את המכונית ליד אישה אחת, שעמדה לחצות את הכביש. אילן פתח את החלון ושאל את האישה איך מגיעים לקניון של טירת הכרמל. האישה החלה לצחוק והשיבה לאילן שבטירת הכרמל אין קניון. "אולי אתה מתכוון למרכז המסחרי שנמצא יותר במרכז?", היא שאלה. " יש שם קפה אפרופו?" שאל אילן. "אני לא חושבת" ענתה לו האישה, "אבל אולי תנסו בקניון של חיפה מול איזור התעשייה" היא הציעה, מצביעה לכיוון חיפה, ורצה לעבר האוטובוס שעצר בתחנה שבצדו השני של הכביש. "היא שוב עבדה עלינו הבת זונה הזו" סיננתי בתסכול. "תתקשר אליה" הציע אילן. שלפתי את הטלפון הנייד וחייגתי. המענה של חברת הסלולר ענה מיד ובישר לי שהמכשיר סגור. היה לנו מספיק זמן עד לפגישה והחלטנו לעשות סיבוב ברחוב הראשי של טירת הכרמל. מעולם לא הייתי בעיירה, אף על פי שבעבר נהגתי לבקר באיזור מידי שבוע. נסענו באיטיות לאורך הרחוב הראשי, מתקדמים ממעגל תנועה אחד לבא אחריו, בוחנים את בתי השיכון הישנים, עם תוספות הבניה המוזרות, הסדורים לאורכו של הרחוב. עצרנו ליד עוד כמה אנשים עם שאלה זהה, וכולם הפנו אותנו אל הקניון הנמצא בכניסה הדרומית לחיפה. במעגל התנועה האחרון הסתובבנו וחזרנו לכיוון חיפה. סמוך לקניון עצרתי והורדתי את אילן. סיכמנו להפגש בפנים ולתקשר בהודעות SMS. ירדתי לחניון שהיה ריק בשעת בוקר מוקדמת, החנתי את המכונית סמוך למעליות ועליתי לקומה העליונה. בתי הקפה והמסעדות נמצאים בדרך כלל בקומה העליונה או בקומת המרתף. אני הימרתי על הקומה העליונה וצדקתי. כאשר יצאתי מהמעלית צפצף הטלפון הסלולרי שלי ובישר על הודעה חדשה. ההודעה היתה מאילן ואמרה: "אין כאן אפרופו. רק ארומה או מקדונלדס. תתקשר אליה". השעה היתה שמונה וארבעים, עשרים דקות לפני השעה שבה קבענו להפגש. ניסיתי שוב להתקשר והפעם היא ענתה בקול רענן וחיוני. "בוקר טוב" השבתי לה, "לא מצאתי את הקניון בטירת הכרמל, אז נכנסתי לקניון בכניסה הדרומית לעיר". "לזה התכוונתי" אמרה האישה, "מצטערת שבלבלתי אותך". "אם כך" המשכתי, "את בטח התכוונת לקפה ארומה כאשר שלחת אותי לאפרופו". "אוי ואבוי" צחקה האישה בקול עליז, "אני מקווה שאתה לא כועס. אני עוד כמה דקות מגיעה". יש לה מצב רוח טוב הרהרתי, ושלחתי מסר מרגיע לאילן, שמיהר להתמקם בשולחן פינתי, צופה על השולחן שלי ועל כל מרחב הישיבה. תנועת המבקרים בקניון בשעת בוקר כה מוקדמת היתה דלילה ביותר, ומרבית החנויות טרם פתחו את שעריהן. כמה דקות לפני השעה תשע הגיחה האישה מהמעלית, לבושה בשמלה אביבית קלילה, היא החלה מתקדמת לעברי. ניסיתי לקרוא את שפת גופה והתרשמתי שהיא נינוחה ומשוחררת. שמתי לב, שהפעם היא לא חבשה כיסוי לראשה, ושלבושה הרבה פחות "דוסי" מהפעמים הקודמות. כאשר היא קרבה אל השולחן קמתי לקראתה והשטתי יד. היא נענתה ברצון ללחיצת היד ולנשיקה הקלה שנשקתי על לחיה. ריח בושם מוכר, איכותי, עלה באפי, מעביר בי כתמיד רעד קל של התרגשות. הצעתי לה לשבת ומהרתי להזמין משקאות ומאפים של בוקר. "את נראת נהדר" אמרתי לה והתכוונתי לכל מילה. השמלה האביבית התאימה לה מאוד, ללא כיסוי הראש היא נראתה הרבה יותר צעירה, וגם נדמה היה לי שהיא השילה כמה קילוגרמים עודפים, מאז שנפגשנו לראשונה. להבדיל מהפגישות הקודמות היא שידרה נינוחות ורוגע. היא שלחה לעברי חיוך ואמרה: "גם אתה נראה נהדר, אבל אל תשכח, באנו לפגישת עסקים ולא לבילויים. אמרת בטלפון שאתה רוצה להכיר אותי קצת יותר טוב. לא ברור לי מדוע ולאיזו מטרה. אני מעדיפה שננצל את הזמן ונתכנן מה נעשה במפגש." ההחלטיות שלה, שהחלה לבלוט כבר בסוף הפגישה אצל עורך הדין רייטמן, די הפתיעה אותי. ניסיתי לתמרן אותה לכיוון של הכרות יותר אישית, אבל היא התחמקה, מבטיחה שאם יוותר זמן, לאחר שנמצה את הנושא החשוב, היא תשמח לספר קצת על עצמה. "יש לנו זמן עד 10:30 בדיוק. בשעה 11:00 יש לי שיעור" היא אמרה, והוסיפה כי ידרשו לה כעשרים דקות להגיע אל בית הספר. "מה את לומדת?" שאלתי, והיא פרצה בצחוק. "מלמדת, לא לומדת. אני מורה למדעים". "אני מבינה שאתה לא בקיא בענייני שליטה" היא לקחה את ניהול השיחה לידיה. "לא ממש" אמרתי לה. "מה זאת אומרת לא ממש? התנסת כבר ביחסים של אדון-שפחה?" היא הקשתה עלי. "לא, אבל ..." ניסיתי להשיב, והיא קטעה את דברי ואמרה: "אין לי בעיה שאתה חסר ניסיון. זה אפילו עדיף". "אני אתן לך כעת הנחיות בסיסיות מה אתה צריך להביא ולעשות. תרחיב את ידיעותך בנושא. יש הרבה מידע באינטרנט. והעיקר תהיה מסטר אמיתי. תביא איתך לפחות ששה חבלים מבד באורך של מטר כל אחד, עשרה אטבי כביסה מסוג משובח, ולפחות שני גלילי סרט הדבקה." "אני אביא עוד אביזרים" היא הוסיפה בקריצה, "ואם לך עולים רעיונות אל תהסס לממש". "ומה נעשה במפגש?" שאלתי בתמימות. היא חייכה אלי חיוך רחב ואמרה: "אתה תקשור אותי חזק, וגם את בעלי, כמו שבקשת, ואחר כך תעשה בי מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, כמה זמן שאתה רוצה. אני אהיה כלי שרת לסיפוק תאוותך. אני רק מקווה שתגיע מלא בתאווה, היות וכעת אני קצת חוששת שאתה מהסס". "אני יודע שלא קוראים לך מירה" יריתי לפתע לעברה. "אני יודע גם שלבעלך לא קוראים יואל ושעורך הדין שבעלך הביא כלל לא קיים", המשכתי במתקפה. האישה החווירה, ומבטה הרצין. "אז איך קוראים לנו?" היא ענתה, שוקלת את מילותיה בזהירות. "את זה את תספרי לי" עניתי, ואם הסיפור ארוך כדאי שתודיעי כבר כעת לבית הספר שאת לא תגיעי אל השיעור. היא מיקדה את מבטה במשהו רחוק. שתיקה ארוכה עמדה באוויר ונקטעה לפתע על-ידי צפצוף במכשיר הטלפון הנייד שלי, שבישר כי הודעה חדשה התקבלה. מבט מהיר גילה שההודעה מאילן. לרגע שכחתי שאילן יושב בפינה מרוחקת מאחורי צופה עלינו ועל הסביבה. ........... את המשך הפרק ופרקים קודמים אפשר לקרוא בבלוג שלי כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 10 יפורסם ביום ראשון 16 ביולי 2006 או לפני