פרשיה
פרשת תזריע צרעת
שונה הוא נושא הצרעת מנושאים רבים שבתורה.
ממתי עוסקת התורה בבעיות רפואיות הבאות על האדם?
ואכן ספר החינוך מבאר לנו את ענינה של הצרעת:
"משרשי המצוה, לקבוע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב [איוב ל"ד, כ"א] 'כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה', ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע ולחשוב כי החטא גרם אותו".
אולם הרמב"ן, בהתיחסו לכלל עניני הטומאות, משיג על דברי הרמב"ם וכותב:
"ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות (ע' צו - קח) בחשבון המצות, לפי שהן רשות גמורה מכל צד אין בהם עניין מצוה שתמנה".
"לפי שהן רשות גמורה", מדגיש הרמב"ן.
מכאן שהצרעת מהווה כדברי ספר החינוך, איתות לאדם על השגחת הקב"ה עליו, ויחד עם זאת ההתייחסות לטומאה בכלל ולצרעת בפרט הינה רשות.
נוסיף לכך שתי הלכות שמביא הרמב"ם:
"אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל..." (הלכות יום טוב פרק ז הלכה טז)
"חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, וכן אם נראה בבגדיו או בביתו אין רואין אותן עד לאחר המשתה, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל, שנאמר 'וצוה הכהן ופנו את הבית' וגו' אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו קל וחומר לדבר מצוה..." (הלכות טומאת צרעת פרק ט הלכה ח)
הקב"ה משגיח על כל העולם, על כלל המציאות, אך עדין רב המרחק מעצם השגחה זו למשמעותה כלפי האדם.
כדי להפנים את השגחת הקב"ה על האדם להשגיח על עצמו. השגחת האדם על עצמו משמעותה אותה שימת לב למה שקורה עם עצמו.
מצד אחד, כדברי ספר החינוך "עיניו פקוחות על כל דרכיהם", אולם אין בכך כל תועלת ומשמעות אם הדבר לא נעשה כדברי הרמב"ן – "לפי שהן רשות גמורה" והמוכנות של האדם היא הקובעת את משמעות ההשגחה.
ולכן ילמדנו הרמב"ם שלא רואים נגעים במועד כיון שאין הנפש פנויה לקבל את משמעות הנגע.
וכן חתן לא יגש אל הכהן כל שבעת ימי הנגע גם כן בגלל חוסר מוכנות נפשית.
השגחת האדם על עצמו, כלומר – הפתיחות לקבלת השגחת ה' על האדם, היא זו שתפתח את ליבו ומחשבתו על השגחת ה' עליו.
נמצאת מחלת הצרעת, שהיא כה רחוקה מאיתנו היום, מקרבת ומלמדת יסוד במושגי ההשגחה של בורא עולם עלינו. סוגייה שהיא כה יסודית בחיינו האמוניים.
פרשת תזריע צרעת
שונה הוא נושא הצרעת מנושאים רבים שבתורה.
ממתי עוסקת התורה בבעיות רפואיות הבאות על האדם?
ואכן ספר החינוך מבאר לנו את ענינה של הצרעת:
"משרשי המצוה, לקבוע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב [איוב ל"ד, כ"א] 'כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה', ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע ולחשוב כי החטא גרם אותו".
אולם הרמב"ן, בהתיחסו לכלל עניני הטומאות, משיג על דברי הרמב"ם וכותב:
"ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות (ע' צו - קח) בחשבון המצות, לפי שהן רשות גמורה מכל צד אין בהם עניין מצוה שתמנה".
"לפי שהן רשות גמורה", מדגיש הרמב"ן.
מכאן שהצרעת מהווה כדברי ספר החינוך, איתות לאדם על השגחת הקב"ה עליו, ויחד עם זאת ההתייחסות לטומאה בכלל ולצרעת בפרט הינה רשות.
נוסיף לכך שתי הלכות שמביא הרמב"ם:
"אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל..." (הלכות יום טוב פרק ז הלכה טז)
"חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, וכן אם נראה בבגדיו או בביתו אין רואין אותן עד לאחר המשתה, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל, שנאמר 'וצוה הכהן ופנו את הבית' וגו' אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו קל וחומר לדבר מצוה..." (הלכות טומאת צרעת פרק ט הלכה ח)
הקב"ה משגיח על כל העולם, על כלל המציאות, אך עדין רב המרחק מעצם השגחה זו למשמעותה כלפי האדם.
כדי להפנים את השגחת הקב"ה על האדם להשגיח על עצמו. השגחת האדם על עצמו משמעותה אותה שימת לב למה שקורה עם עצמו.
מצד אחד, כדברי ספר החינוך "עיניו פקוחות על כל דרכיהם", אולם אין בכך כל תועלת ומשמעות אם הדבר לא נעשה כדברי הרמב"ן – "לפי שהן רשות גמורה" והמוכנות של האדם היא הקובעת את משמעות ההשגחה.
ולכן ילמדנו הרמב"ם שלא רואים נגעים במועד כיון שאין הנפש פנויה לקבל את משמעות הנגע.
וכן חתן לא יגש אל הכהן כל שבעת ימי הנגע גם כן בגלל חוסר מוכנות נפשית.
השגחת האדם על עצמו, כלומר – הפתיחות לקבלת השגחת ה' על האדם, היא זו שתפתח את ליבו ומחשבתו על השגחת ה' עליו.
נמצאת מחלת הצרעת, שהיא כה רחוקה מאיתנו היום, מקרבת ומלמדת יסוד במושגי ההשגחה של בורא עולם עלינו. סוגייה שהיא כה יסודית בחיינו האמוניים.
