פרשיה
פרשת ראה "ואת הנכרי תגש" - היתר או מצווה?
פרשתנו עוסקת בהיבטים שונים של מגבלת המקום והזמן. מגבלת המקום המרכזית באה לידי ביטוי בהקרבת קורבנות לה' רק במקום אשר יבחר ה'. מגבלת הזמן המרכזית באה לידי ביטוי בשנת השמיטה.
מצוות שמיטה בהקשר להלוואות כספיות כוללת:
מצוות "עשה" אחת – החובה למחוק חוב ללווה לפני תום שנת השמיטה.
ושתי מצוות "לא תעשה" – האיסור לתבוע את כספי ההלוואה בחזרה מרגע שהחלה שנת השמיטה,
והאיסור להימנע מלהלוות כספים כאשר מתקרבת שנת השמיטה.
מצווה זו שונה במהותה ממצוות שמיטת קרקעות. היא נוהגת בכל מקום, כלומר היא אינה מצווה התלויה בארץ, אלא מחייבת גם בחו"ל, והיא חלה רק בתום שנת השמיטה ולא במשך השנה כולה כשמיטת הקרקע.
במסגרת פסוקי השמיטה בפרשתנו ישנה התייחסות גם לנוכרי, לגוי הבא במגע כלכלי עם ישראל. חשוב לשים לב לניגודיות בפסוקים הפותחים את פרק ט"ו:
"מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה' אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". (א-ג)
מדרש ההלכה הקדום, ספרי, מלמדנו בהקשר לפסוק ג: "את הנכרי תגוש ואת אחיך לא תגוש זו מצות עשה". כאשר הספרי אומר "זו מצוות עשה" למה הוא מתכוון?
קולמוסים רבים נשתברו בניסיונות להסביר את דברי הספרי. יש שסברו כי מצוות עשה לגוש את הנוכרי. כלומר מצווה לדרוש כל הלוואה בחזרה מן הנוכרי ולהוסיף עליה ריבית. היות וגם איסור הריבית מופיע בנוסח דומה "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כא). כך סובר הרמב"ם לדוגמא: "הציווי שנצטווינו לנגוש את הנוכרי וללחוץ עליו בתביעת החובות"... (מצוות עשה קמב, קצח). יש הסוברים שהפסוק מאפשר ללחוץ את הנוכרי ולקחת ממנו ריבית אך אינו מחייב זאת. לדוגמא רב סעדיה גאון: "אבל הנוכרי מותר לך לתבעו".
הרמב"ן יוצא כנגד הרמב"ם וטוען שהמילים בספרי "זו מצוות עשה" אינן מתייחסות לנוכרי, אלא לאיסור נגישת יהודים. כאן חל הכלל "לאו הבא מכלל עשה, עשה". אם הסתיימה שנת השמיטה ואתה ממשיך לרדוף את בעל החוב שלך, אתה עובר על מצוות לא תעשה ועל מצוות עשה.
לאורך שנות הגלות נמשכה המחלוקת כאשר המציאות האנטישמית מלווה אותה. הטענה שיהודים מלווים בריבית ומתפרנסים מנשך הגויים גרמה לכינוי הגנאי "מוצצי דם". אלו המתפרנסים כעלוקות ואינם מייצרים כלום אלא מנצלים את מצוקות הגויים. הביקורת לא באה רק מן החוגים האנטישמיים, היו גם בחז"ל שהזהירו מכך.
רב ושמואל (גדולי האמוראים בדור הראשון בבבל) היו ערים ורגישים לנושא זה מאוד ואף נקטו באמצעים משפטיים כלפי יהודים שנצלו לרעה את מצוקותיהם של שכניהם הנוכרים.
רב מעיד (בבא מציעא ע ע"ב) על "שבור מלכא", מלך פרסי שחי בתקופתו, שהיה לוקח מס מיוחד מיהודים שנטלו ריבית מן הנוכרים ומחלק אותו בחזרה לאותם עניים נוכרים. מסורת חלופית מסבירה כי הכינוי ניתן לשמואל, שהיה ידידו של "שבור מלכא", והוא זה שהטיל כנסות על יהודים שהלוו בריבית לנוכרים.
הפיתוי הכלכלי המהיר של "כסף מביא כסף" גורר לעתים התנהגויות שגם אם אינן אסורות, הן מייצרות מצב רע של תחושת ניצול והתעשרות על חשבון הזולת.
כאשר הזולת הוא גוי, כללי המשחק מותאמים לסביבה הכללית. אך תמיד עלינו לזכור כי להיות "אור לגויים" פירושו שהם מתבוננים בנו בזכוכית מגדלת וזה מחייב הן בתחום הכלכלי והן בתחומים נוספים הרלוונטיים למציאות חיינו.
על כך מתריע הנביא ישעיהו בהפטרת השבת (נד, יד): "בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי-לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ".
פרשת ראה "ואת הנכרי תגש" - היתר או מצווה?
פרשתנו עוסקת בהיבטים שונים של מגבלת המקום והזמן. מגבלת המקום המרכזית באה לידי ביטוי בהקרבת קורבנות לה' רק במקום אשר יבחר ה'. מגבלת הזמן המרכזית באה לידי ביטוי בשנת השמיטה.
מצוות שמיטה בהקשר להלוואות כספיות כוללת:
מצוות "עשה" אחת – החובה למחוק חוב ללווה לפני תום שנת השמיטה.
ושתי מצוות "לא תעשה" – האיסור לתבוע את כספי ההלוואה בחזרה מרגע שהחלה שנת השמיטה,
והאיסור להימנע מלהלוות כספים כאשר מתקרבת שנת השמיטה.
מצווה זו שונה במהותה ממצוות שמיטת קרקעות. היא נוהגת בכל מקום, כלומר היא אינה מצווה התלויה בארץ, אלא מחייבת גם בחו"ל, והיא חלה רק בתום שנת השמיטה ולא במשך השנה כולה כשמיטת הקרקע.
במסגרת פסוקי השמיטה בפרשתנו ישנה התייחסות גם לנוכרי, לגוי הבא במגע כלכלי עם ישראל. חשוב לשים לב לניגודיות בפסוקים הפותחים את פרק ט"ו:
"מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה' אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". (א-ג)
מדרש ההלכה הקדום, ספרי, מלמדנו בהקשר לפסוק ג: "את הנכרי תגוש ואת אחיך לא תגוש זו מצות עשה". כאשר הספרי אומר "זו מצוות עשה" למה הוא מתכוון?
קולמוסים רבים נשתברו בניסיונות להסביר את דברי הספרי. יש שסברו כי מצוות עשה לגוש את הנוכרי. כלומר מצווה לדרוש כל הלוואה בחזרה מן הנוכרי ולהוסיף עליה ריבית. היות וגם איסור הריבית מופיע בנוסח דומה "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כא). כך סובר הרמב"ם לדוגמא: "הציווי שנצטווינו לנגוש את הנוכרי וללחוץ עליו בתביעת החובות"... (מצוות עשה קמב, קצח). יש הסוברים שהפסוק מאפשר ללחוץ את הנוכרי ולקחת ממנו ריבית אך אינו מחייב זאת. לדוגמא רב סעדיה גאון: "אבל הנוכרי מותר לך לתבעו".
הרמב"ן יוצא כנגד הרמב"ם וטוען שהמילים בספרי "זו מצוות עשה" אינן מתייחסות לנוכרי, אלא לאיסור נגישת יהודים. כאן חל הכלל "לאו הבא מכלל עשה, עשה". אם הסתיימה שנת השמיטה ואתה ממשיך לרדוף את בעל החוב שלך, אתה עובר על מצוות לא תעשה ועל מצוות עשה.
לאורך שנות הגלות נמשכה המחלוקת כאשר המציאות האנטישמית מלווה אותה. הטענה שיהודים מלווים בריבית ומתפרנסים מנשך הגויים גרמה לכינוי הגנאי "מוצצי דם". אלו המתפרנסים כעלוקות ואינם מייצרים כלום אלא מנצלים את מצוקות הגויים. הביקורת לא באה רק מן החוגים האנטישמיים, היו גם בחז"ל שהזהירו מכך.
רב ושמואל (גדולי האמוראים בדור הראשון בבבל) היו ערים ורגישים לנושא זה מאוד ואף נקטו באמצעים משפטיים כלפי יהודים שנצלו לרעה את מצוקותיהם של שכניהם הנוכרים.
רב מעיד (בבא מציעא ע ע"ב) על "שבור מלכא", מלך פרסי שחי בתקופתו, שהיה לוקח מס מיוחד מיהודים שנטלו ריבית מן הנוכרים ומחלק אותו בחזרה לאותם עניים נוכרים. מסורת חלופית מסבירה כי הכינוי ניתן לשמואל, שהיה ידידו של "שבור מלכא", והוא זה שהטיל כנסות על יהודים שהלוו בריבית לנוכרים.
הפיתוי הכלכלי המהיר של "כסף מביא כסף" גורר לעתים התנהגויות שגם אם אינן אסורות, הן מייצרות מצב רע של תחושת ניצול והתעשרות על חשבון הזולת.
כאשר הזולת הוא גוי, כללי המשחק מותאמים לסביבה הכללית. אך תמיד עלינו לזכור כי להיות "אור לגויים" פירושו שהם מתבוננים בנו בזכוכית מגדלת וזה מחייב הן בתחום הכלכלי והן בתחומים נוספים הרלוונטיים למציאות חיינו.
על כך מתריע הנביא ישעיהו בהפטרת השבת (נד, יד): "בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי-לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ".