לדוד משכיל
New member
המשך פרשה קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם
כל העולם מבינים שקדושה היא ענין של מעשה, זה גם נכון. ז"א שאדם צריך להיות מופרש ומגודר מדברים וממעשים שעלולים להכניס אותו לשליטת תאוות לבו. אבל עיקר ענין קדושה זה דווקא בכוונה ולא במעשה. ז"א שאדם צריך להפריש ולהבדיל את עצמו מעצמו. זה דבר קשה מאד: מה זה העצמו של האדם? הישות והעצמיות של האדם נקראת – הרצון לקבל הנאה ותענוג, אבי החטאים. לכן יש לאדם גם גאווה, כי הוא חושב שהכל מגיע לו. הוא חושב שאין עוד מלבדו: חוץ ממנו אין שום דבר בעולם. מזה האדם צריך להיות מופרש גם כן. והנה זהו ענין בלתי נראה. ז"א יכול להיות שאדם עושה מעשה טוב, אבל הוא מתכוון בזה לתועלת עצמו. א"כ הוא בא לפרנס את החלק הבהמי שלו. אדם שומר שבת, אדם לומד תורה, הוא עושה את זה לתועלת עצמו. אדם עושה מעשה חסד עם החבר, הוא עושה את זה בשביל תועלת עצמו. למרות שמצד המעשה זה מעשה של קדושה, אבל אם הוא חושב על תועלת עצמו, והוא רוצה להרוויח עי"ז, שהקב"ה ישלם לו בעולם הזה ובעולם הבא, אזי מן הבחינה הפנימית הוא לא קדוש, הוא במצב שלילי, במצב לא נכון.
נמצא, עיקר הציווי "קדושים תהיו" הוא על ענין הכוונה והרצון. המעשה גם כן חשוב, יש הרבה פעמים שהמעשה הוא גדר בשביל הכוונה והרצון, אבל יכול להיות שלא. דיכול להיות שאדם עושה מעשה של חסד עם חברו, אבל כוונתו שאח"כ זה ישתלם לו, או שאח"כ החבר יעשה לו טובה, או שהוא חושב שהקב"ה יתן לו עולם הזה, או שיתן לו עולם הבא בשביל זה. א"כ הוא נשאר הלאה משועבד לאהבה העצמית שלו, הוא לא יצא בכלל מגדר של טומאה לבוא לגדר של קדושה מבחינת האמת. ולמה צריכים להיזהר בזה? ולמה אדם צריך לעבוד על זה? אומר הפסוק: "כי קדוש אני", היות ואני קדוש, ז"א הבורא הוא מופרש ומובדל מענין של אהבה עצמית, ע"כ אם אתם רוצים לעשות חיבור וקשר איתי, גם אתם צריכים להיות קדושים, אחרת לא יכול להיות חיבור וקשר איתי. חיבור וקשר יכול להיות רק על בסיס של השתוות. אם אני קדוש, דהיינו שאני מופרש ומובדל מאהבה עצמית, אבל אתם טמונים ושקועים בתוך האהבה העצמית שלכם, אז לא יכול להיות שום חיבור ושום קשר.
אח"כ הפסוק אומר: "איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו". כל המפרשים שואלים: מדוע קודם כל התחיל עם "קדושים תהיו", ואח"כ ממשיך עם "איש אמו ואביו תראו"? מה הקשר בין זה לקדושה? ומדוע באותו פסוק אומר ענין כיבוד אב ואם וענין שבת, האם ב' ענינים אלו קשורים? המפרשים אומרים כל מיני דברים על זה, רש"י מביא שצריך שיהיה מורא אב ואם, אבל אם האבא אומר לחלל שבת אז לא ישמע בקולו. וכו'. אבל לפי הזהר הק' זה פשוט מאד: מי הם אמו ואביו של אדם? הקב"ה נקרא אביו, והשכינה, כנסת ישראל, נקראת אמו. נמצא פירוש "איש אמו ואביו תראו" – שצריכה להיות לאדם יראה בקשר לקב"ה ושכינתא, אמו ואביו. היראה צריכה להיות – שאולי הוא יפגום במעשה או במחשבה ולא יוכל להיות חיבור בין קב"ה לכנסת ישראל בגללו. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. מזה צריך להיות הפחד של האדם, שהוא יהיה הגורם לזה שהאור דהתגלות ה' לא יוכל להיות מושפע למטה. זה נקרא "איש אמו ואביו תראו", צריך להיות מורא שמים. מה זה מורא שמים? פחד שמא הוא יהיה הגורם שהקב"ה לא יכול להשפיע למטה.
"שבתותי" נאמר בלשון רבים. אומר הזוהר הקדוש - כולל שבת של יום שהוא קב"ה, וליל שבת שהיא השכינה. נמצא, שבתותי הם אמו ואביו. א"כ הפסוק מדבר על אותו ענין בשני לבושים שונים. "שבתותי תשמורו", כמ"ש הפסוק " ואביו שמר את הדבר", שמר ענינו – חיכה. שמירת שבת הכוונה שאדם מחכה שיהיה יחוד בין שתי השבתות האלה, וז"ע "שבתותי תשמורו". ואיך אדם יכול לפעול ליחוד קוב"ה ושכינתיה, עי"כ שיקדש עצמו כנ"ל, דע"י שמבדיל א"ע מזוהמת האהבה העצמית שלו, משפיע קוב"ה את אורו לשכינה ביחס לנשמת אותו אדם.
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם
כל העולם מבינים שקדושה היא ענין של מעשה, זה גם נכון. ז"א שאדם צריך להיות מופרש ומגודר מדברים וממעשים שעלולים להכניס אותו לשליטת תאוות לבו. אבל עיקר ענין קדושה זה דווקא בכוונה ולא במעשה. ז"א שאדם צריך להפריש ולהבדיל את עצמו מעצמו. זה דבר קשה מאד: מה זה העצמו של האדם? הישות והעצמיות של האדם נקראת – הרצון לקבל הנאה ותענוג, אבי החטאים. לכן יש לאדם גם גאווה, כי הוא חושב שהכל מגיע לו. הוא חושב שאין עוד מלבדו: חוץ ממנו אין שום דבר בעולם. מזה האדם צריך להיות מופרש גם כן. והנה זהו ענין בלתי נראה. ז"א יכול להיות שאדם עושה מעשה טוב, אבל הוא מתכוון בזה לתועלת עצמו. א"כ הוא בא לפרנס את החלק הבהמי שלו. אדם שומר שבת, אדם לומד תורה, הוא עושה את זה לתועלת עצמו. אדם עושה מעשה חסד עם החבר, הוא עושה את זה בשביל תועלת עצמו. למרות שמצד המעשה זה מעשה של קדושה, אבל אם הוא חושב על תועלת עצמו, והוא רוצה להרוויח עי"ז, שהקב"ה ישלם לו בעולם הזה ובעולם הבא, אזי מן הבחינה הפנימית הוא לא קדוש, הוא במצב שלילי, במצב לא נכון.
נמצא, עיקר הציווי "קדושים תהיו" הוא על ענין הכוונה והרצון. המעשה גם כן חשוב, יש הרבה פעמים שהמעשה הוא גדר בשביל הכוונה והרצון, אבל יכול להיות שלא. דיכול להיות שאדם עושה מעשה של חסד עם חברו, אבל כוונתו שאח"כ זה ישתלם לו, או שאח"כ החבר יעשה לו טובה, או שהוא חושב שהקב"ה יתן לו עולם הזה, או שיתן לו עולם הבא בשביל זה. א"כ הוא נשאר הלאה משועבד לאהבה העצמית שלו, הוא לא יצא בכלל מגדר של טומאה לבוא לגדר של קדושה מבחינת האמת. ולמה צריכים להיזהר בזה? ולמה אדם צריך לעבוד על זה? אומר הפסוק: "כי קדוש אני", היות ואני קדוש, ז"א הבורא הוא מופרש ומובדל מענין של אהבה עצמית, ע"כ אם אתם רוצים לעשות חיבור וקשר איתי, גם אתם צריכים להיות קדושים, אחרת לא יכול להיות חיבור וקשר איתי. חיבור וקשר יכול להיות רק על בסיס של השתוות. אם אני קדוש, דהיינו שאני מופרש ומובדל מאהבה עצמית, אבל אתם טמונים ושקועים בתוך האהבה העצמית שלכם, אז לא יכול להיות שום חיבור ושום קשר.
אח"כ הפסוק אומר: "איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו". כל המפרשים שואלים: מדוע קודם כל התחיל עם "קדושים תהיו", ואח"כ ממשיך עם "איש אמו ואביו תראו"? מה הקשר בין זה לקדושה? ומדוע באותו פסוק אומר ענין כיבוד אב ואם וענין שבת, האם ב' ענינים אלו קשורים? המפרשים אומרים כל מיני דברים על זה, רש"י מביא שצריך שיהיה מורא אב ואם, אבל אם האבא אומר לחלל שבת אז לא ישמע בקולו. וכו'. אבל לפי הזהר הק' זה פשוט מאד: מי הם אמו ואביו של אדם? הקב"ה נקרא אביו, והשכינה, כנסת ישראל, נקראת אמו. נמצא פירוש "איש אמו ואביו תראו" – שצריכה להיות לאדם יראה בקשר לקב"ה ושכינתא, אמו ואביו. היראה צריכה להיות – שאולי הוא יפגום במעשה או במחשבה ולא יוכל להיות חיבור בין קב"ה לכנסת ישראל בגללו. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. מזה צריך להיות הפחד של האדם, שהוא יהיה הגורם לזה שהאור דהתגלות ה' לא יוכל להיות מושפע למטה. זה נקרא "איש אמו ואביו תראו", צריך להיות מורא שמים. מה זה מורא שמים? פחד שמא הוא יהיה הגורם שהקב"ה לא יכול להשפיע למטה.
"שבתותי" נאמר בלשון רבים. אומר הזוהר הקדוש - כולל שבת של יום שהוא קב"ה, וליל שבת שהיא השכינה. נמצא, שבתותי הם אמו ואביו. א"כ הפסוק מדבר על אותו ענין בשני לבושים שונים. "שבתותי תשמורו", כמ"ש הפסוק " ואביו שמר את הדבר", שמר ענינו – חיכה. שמירת שבת הכוונה שאדם מחכה שיהיה יחוד בין שתי השבתות האלה, וז"ע "שבתותי תשמורו". ואיך אדם יכול לפעול ליחוד קוב"ה ושכינתיה, עי"כ שיקדש עצמו כנ"ל, דע"י שמבדיל א"ע מזוהמת האהבה העצמית שלו, משפיע קוב"ה את אורו לשכינה ביחס לנשמת אותו אדם.