לדוד משכיל
New member
פרשת בהעלותך.......בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (פרשת בהעלותך במדבר ח' ב') - פירש רש"י: כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, ולכן הנרות צריכים להאיר לכיוון הנר המרכזי. וכן אומרים חז"ל דברים דומים לגבי הנאמר בפרשת תצוה, וכך כתוב בה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי הוי"ה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז כ'-כ"א). בגמרא כתוב: וכי לאורה הוא צריך? הרי כל 40 שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלא לאורו!? אלא עדות היא ששכינה שורה בישראל. מהי עדות אמר רב: נר מערבי שנותן בו שמן, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". התוספות היקשו: תימא, והלא כל העולם כולו לאורו הולכים, מדוע הגמרא מדברת רק במדבר 40 שנה? עכל"ק.
יש להבין: איזה שוטה יש בעולם שיחשוב שטות כזו, הלא אנו מאמינים, שהשי"ת הוא בלא גוף, וא"כ איך שייך לומר: "לאורה הוא צריך", עד שצריך ראייה לזה - הרי כל 40 שנה הלכו אלא לאורו. וכן קושיית התוספות. הלא בלי הראיות האלה איך יעלה על הדעת לחשוב שה' צריך לאור הגשמי?
והענין - תכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא בכדי שלא יהיה נהמא דכיסופא, צריך את מעשי המצוות, ושתהיה כוונתינו על מנת להשפיע. וכל מעשינו להשיג שלמות במתנות המלך שתהיה הכוונה על מנת להשפיע, דרק אז ייתכן לקבל בלי שיעור. מה שאין כן כשהקבלה על מנת לקבל אז השביעה מכבה את התענוג. והנה המנורה היא הרמז לאור אשר מתגלה לתחתונים, ואנו באתערותא דלתתא מעוררים את האתערותא דלעילא.
ויכול האדם לסבור שאין ה' יכול לתת כל טוב בלי מעשים טובים מצד התחתונים, אבל אין הדבר כך, כפי שכתוב "אם צדקת מה תתן לו". כל מעשה המצות הם לצרף בהם את ישראל, לא בגלל שה' לא יכול להאיר בלי אתערותא דלתתא, דהוא יכול גם בלי זה. אלא כל מעשי המצוות הם בשבילנו.
ולכן מעשה המנורה בא לרמז על עבודתנו, היינו שנכשיר את עצמנו שתהיה כוונתנו להשפיע. וזה שמביאה הגמרא - וכי לאורה הוא צריך? היעלה על דעתך, שאין ה' יכול לתת לנו כל טוב בלי שנעשה מעשים טובים? הרי ישראל הלכו 40 שנה במדבר, ואכלו מן מן השמיים, היינו אתערותא דלעילא בלבד, ואעפ"כ היה להם כל טוב, דהלא נקראים דור דעה, תואר שאין כמותו בשום דור. והתוספות הקשו - אמאי נקט מ' שנה במדבר, הרי כל העולם הולכים לאורו של מקום!? היינו שכללות העולם בין יהודי ובין אומות העולם ניזונים בלי שום התעוררות, דהיינו ה' לא זקוק למעשה תורה ומצוות שלנו, אלא זה רק בשבילנו שנכשיר עצמנו שתהיה כוונתנו להשפיע, ואז תהיה שלמות בקבלת ההטבה של ה'. ועוד: כל העולם ניזונים בתזונה גשמית, גם בלי מעשים טובים מצידם. לא חייבים להיות מעשים טובים דווקא, דהשי"ת לא נזקק למעשים טובים כדי להשפיע.
וזהו שאמר "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", היינו שבאמת ה' הוא הפועל, הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, אפילו בלי עבודתנו. "מהי עדות? זהו נר מערבי, שממנה היה מדליק ובה היה מסיים". פירוש: אם ההטבה תלויה במעשה ידינו, אז הנר המערבי לא צריך להאיר יותר מכפי השמן שנותנים בו, אלא לפי מעשינו, ולכן הוא מאיר יותר מכמות השמן שנותנים בו, שזה מראה שה' נותן לנו לא לפי מעשינו דוקא.
ועניין נר מערבי הוא סוד שכינה במערב, שהוא בחינת ערב ולא יום, זהו שנקראת השכינה בשם מסכנא. וזה עניין הצדקה לעני. וזהו הסוד "עשר בשביל שתתעשר", היינו שמבחינה זו אין צורך בעבודת האדם שישלים את רווחיו לפי עבודתו. בד"כ לפי עבודתו כך שכרו, מה שאין כן על פי חשבון צדקה, יש עדות שכאן עוזר ה' בלי אתערותא דלתתא. פירוש: השכינה נקראת מסכנא ועניה, וה' נותן צדקה לעני, דהיינו שהאדם מצד עבודתו אין לו שום דבר, וה' נותן לו בתור צדקה, היינו מעבר לעבודה שלנו.
פירוש: עניין הצדקה נותנים למסכן ולא כתשלום עבור עבודתו, אלא רק מטעם שהוא מסכן ואין בכוחו להשיג פרנסתו בכוחות עצמו. והנה השכינה נקראת מסכנא, וכל נתינת ה' לשכינה הוא בבחינת צדקה לעניים. היינו שאין עבודתנו גורמת כלום, כי אנו בבחינת לית לה מגרמא ולא מידי, היינו שאין עבודתנו ממשיכה כלום. אלא הנתינה לנו כאמור בתור צדקה. וזה עניין שהשכינה נקראת מערב שהוא עניין ערב וחושך, רוצה לומר - שאז האדם מרגיש שאינו מסוגל לפעול כלום מחמת שפלותו, ונזקק לאמונה שה' יזון אותו על אף הכל. וזהו עשר היינו תהיה בבחינה העשירית שהיא מלכות שמיים הנקראת אמונה, היינו לך באמונה - שהפרנסה היא בידי ה', בשביל שתתעשר היינו שאם באמת תהיה לך אמונה זו תזכה לכל טוב. מה שאין כן אם האדם רוצה לסמוך על עצמו לא ישיג כלום.
"בהעלותך את הנרות". במדרש: אמר ה' למשה: לא בשביל שאני צריך את הנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותכם. דהנה יש לו אור תמיד, כדכתיב: גם חושך לא יחשיך ממך...וכו . בא ללמדך שלא צריך נרות של בשר ודם...וכי לאורה הוא צריך וכו'. מהי עדות? אמר רב: זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק וכו', צריכים להבין שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ויחד עם זה נתן מצוות מעשיות. האם בלי מעשי הנבראים לא יוכל להטיב להם? מביא ראיה שאין הדבר כן, שהרי 40 שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלא לאורו, היתה רק אתערותא דלעילא מן השמים, השפע הגיע להם בלי הכנה של מעשי התחתונים. לחם מן הארץ נקרא שהשפע בא ע"י מעשי התחתונים. אבל לחם מן השמים בא ללא יגיעה, ולכן כינוהו ישראל "לחם הקלוקל", ונפשם קצה בלחם הזה, מטעם שדבר הבא ללא יגיעה אין מרגישים בו טעם, כמו בדבר הבא עם יגיעה
"בהעלותך את הנרות". במדרש: זהו שאמר הכתוב: "ה' חפץ למען צדקו (של האדם) יגדיל תורה ויאדיר". אמר ה' למשה: לא בשבילי, אלא לזכותכם. כתיב: "וחושך לא יחשיך ממך לילה כיום יאיר", שאינו צריך לנרות של בשר ודם. אלא ציווה אתכם לזכותכם. לכך נאמר "בהעלותך את הנרות" זהו "ה' חפץ למען צדקו". יש להבין: וכי יש שוטה בעולם החושב שנרות של ביהמ"ק יאירו לה', עד שצריך להביא הוכחה מן התורה שאינו צריך לנרות שלנו, אלא רק כדי לזכותנו נתן מצווה של הדלקת נרות? יש לפרש שהכוונה היא - שאל יחשוב האדם שאין ה' יכול לתת הטוב הגנוז בלי יגיעה שלו, אלא ה' יכול להשפיע כל טובו בלי שום יגיעה. כי כוונת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא משום שע"י קבלת התענוגים האדם מתעבה בעביות של שינוי צורה, לכן כדי שלא יבוא האדם לשינוי צורה ניתנו לאדם תו"מ כדי לזכות אותו. וזה נקרא בחינת "נרות", היינו האדם צריך ליתן את היגיעה, וה' יכול לתת בלי אתערותא דלתתא, ורק לזכותנו מן העביות נתן לנו המצוות, כפי שהשפיע כל הטוב ועונג מבחינת מחשבתו יתברך הקרויה אין סוף, כך יכול היה לזון את כל באי העולם.
"בהעלותך את הנרות" - פירש רש"י: על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתם לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יל"ה: מי טיפש יסבור שצריך להדליק הדלקה כזו, שתיכף שיעביר את ידו עם הגפרור מן המנורה הלהבה תתכבה? ודאי שצריך להדליק באופן כזה, שגם אחר שהיד עוזבת את הפתילה, כבר הפתילה בוערת לבד.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"- יש להבין על דרך העבודה - מה מרמזת לנו הדלקת המנורה? הנה כתוב: "כי נר מצווה ותורה אור". הגוף נקרא בחינת נר שצריך להדליק אותו ע"י התורה, היינו הגוף הוא הרצון לקבל לעצמו, עליו היה צמצום שאין האור מאיר בנקודה זו, דהוא היצר הרע. ורק ע"י מאור התורה יכולים להחזירו למוטב, שזה נקרא הטבת הנרות. וכשמתקנים את כלי הקבלה יש מקום לאור ה' שיאיר בתוך הגוף, ואז נקרא הגוף מנורה. והגוף נברא עם ז' מדות לעבוד בהן: חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות, וזה מרמז לשבעת קני המנורה.
אולם לא יכולים להדליק את הגוף בפעם אחת, דיש עליות ויש ירידות. לכן כתוב "בהעלותך" - שכל פעם צריכים להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, היינו שכבר לא צריך התגברות כל פעם, וזה כשזוכה האדם לאמונה בקביעות. מטעם זה צרי
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (פרשת בהעלותך במדבר ח' ב') - פירש רש"י: כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, ולכן הנרות צריכים להאיר לכיוון הנר המרכזי. וכן אומרים חז"ל דברים דומים לגבי הנאמר בפרשת תצוה, וכך כתוב בה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי הוי"ה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז כ'-כ"א). בגמרא כתוב: וכי לאורה הוא צריך? הרי כל 40 שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלא לאורו!? אלא עדות היא ששכינה שורה בישראל. מהי עדות אמר רב: נר מערבי שנותן בו שמן, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". התוספות היקשו: תימא, והלא כל העולם כולו לאורו הולכים, מדוע הגמרא מדברת רק במדבר 40 שנה? עכל"ק.
יש להבין: איזה שוטה יש בעולם שיחשוב שטות כזו, הלא אנו מאמינים, שהשי"ת הוא בלא גוף, וא"כ איך שייך לומר: "לאורה הוא צריך", עד שצריך ראייה לזה - הרי כל 40 שנה הלכו אלא לאורו. וכן קושיית התוספות. הלא בלי הראיות האלה איך יעלה על הדעת לחשוב שה' צריך לאור הגשמי?
והענין - תכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא בכדי שלא יהיה נהמא דכיסופא, צריך את מעשי המצוות, ושתהיה כוונתינו על מנת להשפיע. וכל מעשינו להשיג שלמות במתנות המלך שתהיה הכוונה על מנת להשפיע, דרק אז ייתכן לקבל בלי שיעור. מה שאין כן כשהקבלה על מנת לקבל אז השביעה מכבה את התענוג. והנה המנורה היא הרמז לאור אשר מתגלה לתחתונים, ואנו באתערותא דלתתא מעוררים את האתערותא דלעילא.
ויכול האדם לסבור שאין ה' יכול לתת כל טוב בלי מעשים טובים מצד התחתונים, אבל אין הדבר כך, כפי שכתוב "אם צדקת מה תתן לו". כל מעשה המצות הם לצרף בהם את ישראל, לא בגלל שה' לא יכול להאיר בלי אתערותא דלתתא, דהוא יכול גם בלי זה. אלא כל מעשי המצוות הם בשבילנו.
ולכן מעשה המנורה בא לרמז על עבודתנו, היינו שנכשיר את עצמנו שתהיה כוונתנו להשפיע. וזה שמביאה הגמרא - וכי לאורה הוא צריך? היעלה על דעתך, שאין ה' יכול לתת לנו כל טוב בלי שנעשה מעשים טובים? הרי ישראל הלכו 40 שנה במדבר, ואכלו מן מן השמיים, היינו אתערותא דלעילא בלבד, ואעפ"כ היה להם כל טוב, דהלא נקראים דור דעה, תואר שאין כמותו בשום דור. והתוספות הקשו - אמאי נקט מ' שנה במדבר, הרי כל העולם הולכים לאורו של מקום!? היינו שכללות העולם בין יהודי ובין אומות העולם ניזונים בלי שום התעוררות, דהיינו ה' לא זקוק למעשה תורה ומצוות שלנו, אלא זה רק בשבילנו שנכשיר עצמנו שתהיה כוונתנו להשפיע, ואז תהיה שלמות בקבלת ההטבה של ה'. ועוד: כל העולם ניזונים בתזונה גשמית, גם בלי מעשים טובים מצידם. לא חייבים להיות מעשים טובים דווקא, דהשי"ת לא נזקק למעשים טובים כדי להשפיע.
וזהו שאמר "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", היינו שבאמת ה' הוא הפועל, הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, אפילו בלי עבודתנו. "מהי עדות? זהו נר מערבי, שממנה היה מדליק ובה היה מסיים". פירוש: אם ההטבה תלויה במעשה ידינו, אז הנר המערבי לא צריך להאיר יותר מכפי השמן שנותנים בו, אלא לפי מעשינו, ולכן הוא מאיר יותר מכמות השמן שנותנים בו, שזה מראה שה' נותן לנו לא לפי מעשינו דוקא.
ועניין נר מערבי הוא סוד שכינה במערב, שהוא בחינת ערב ולא יום, זהו שנקראת השכינה בשם מסכנא. וזה עניין הצדקה לעני. וזהו הסוד "עשר בשביל שתתעשר", היינו שמבחינה זו אין צורך בעבודת האדם שישלים את רווחיו לפי עבודתו. בד"כ לפי עבודתו כך שכרו, מה שאין כן על פי חשבון צדקה, יש עדות שכאן עוזר ה' בלי אתערותא דלתתא. פירוש: השכינה נקראת מסכנא ועניה, וה' נותן צדקה לעני, דהיינו שהאדם מצד עבודתו אין לו שום דבר, וה' נותן לו בתור צדקה, היינו מעבר לעבודה שלנו.
פירוש: עניין הצדקה נותנים למסכן ולא כתשלום עבור עבודתו, אלא רק מטעם שהוא מסכן ואין בכוחו להשיג פרנסתו בכוחות עצמו. והנה השכינה נקראת מסכנא, וכל נתינת ה' לשכינה הוא בבחינת צדקה לעניים. היינו שאין עבודתנו גורמת כלום, כי אנו בבחינת לית לה מגרמא ולא מידי, היינו שאין עבודתנו ממשיכה כלום. אלא הנתינה לנו כאמור בתור צדקה. וזה עניין שהשכינה נקראת מערב שהוא עניין ערב וחושך, רוצה לומר - שאז האדם מרגיש שאינו מסוגל לפעול כלום מחמת שפלותו, ונזקק לאמונה שה' יזון אותו על אף הכל. וזהו עשר היינו תהיה בבחינה העשירית שהיא מלכות שמיים הנקראת אמונה, היינו לך באמונה - שהפרנסה היא בידי ה', בשביל שתתעשר היינו שאם באמת תהיה לך אמונה זו תזכה לכל טוב. מה שאין כן אם האדם רוצה לסמוך על עצמו לא ישיג כלום.
"בהעלותך את הנרות". במדרש: אמר ה' למשה: לא בשביל שאני צריך את הנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותכם. דהנה יש לו אור תמיד, כדכתיב: גם חושך לא יחשיך ממך...וכו . בא ללמדך שלא צריך נרות של בשר ודם...וכי לאורה הוא צריך וכו'. מהי עדות? אמר רב: זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק וכו', צריכים להבין שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ויחד עם זה נתן מצוות מעשיות. האם בלי מעשי הנבראים לא יוכל להטיב להם? מביא ראיה שאין הדבר כן, שהרי 40 שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלא לאורו, היתה רק אתערותא דלעילא מן השמים, השפע הגיע להם בלי הכנה של מעשי התחתונים. לחם מן הארץ נקרא שהשפע בא ע"י מעשי התחתונים. אבל לחם מן השמים בא ללא יגיעה, ולכן כינוהו ישראל "לחם הקלוקל", ונפשם קצה בלחם הזה, מטעם שדבר הבא ללא יגיעה אין מרגישים בו טעם, כמו בדבר הבא עם יגיעה
"בהעלותך את הנרות". במדרש: זהו שאמר הכתוב: "ה' חפץ למען צדקו (של האדם) יגדיל תורה ויאדיר". אמר ה' למשה: לא בשבילי, אלא לזכותכם. כתיב: "וחושך לא יחשיך ממך לילה כיום יאיר", שאינו צריך לנרות של בשר ודם. אלא ציווה אתכם לזכותכם. לכך נאמר "בהעלותך את הנרות" זהו "ה' חפץ למען צדקו". יש להבין: וכי יש שוטה בעולם החושב שנרות של ביהמ"ק יאירו לה', עד שצריך להביא הוכחה מן התורה שאינו צריך לנרות שלנו, אלא רק כדי לזכותנו נתן מצווה של הדלקת נרות? יש לפרש שהכוונה היא - שאל יחשוב האדם שאין ה' יכול לתת הטוב הגנוז בלי יגיעה שלו, אלא ה' יכול להשפיע כל טובו בלי שום יגיעה. כי כוונת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא משום שע"י קבלת התענוגים האדם מתעבה בעביות של שינוי צורה, לכן כדי שלא יבוא האדם לשינוי צורה ניתנו לאדם תו"מ כדי לזכות אותו. וזה נקרא בחינת "נרות", היינו האדם צריך ליתן את היגיעה, וה' יכול לתת בלי אתערותא דלתתא, ורק לזכותנו מן העביות נתן לנו המצוות, כפי שהשפיע כל הטוב ועונג מבחינת מחשבתו יתברך הקרויה אין סוף, כך יכול היה לזון את כל באי העולם.
"בהעלותך את הנרות" - פירש רש"י: על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתם לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יל"ה: מי טיפש יסבור שצריך להדליק הדלקה כזו, שתיכף שיעביר את ידו עם הגפרור מן המנורה הלהבה תתכבה? ודאי שצריך להדליק באופן כזה, שגם אחר שהיד עוזבת את הפתילה, כבר הפתילה בוערת לבד.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"- יש להבין על דרך העבודה - מה מרמזת לנו הדלקת המנורה? הנה כתוב: "כי נר מצווה ותורה אור". הגוף נקרא בחינת נר שצריך להדליק אותו ע"י התורה, היינו הגוף הוא הרצון לקבל לעצמו, עליו היה צמצום שאין האור מאיר בנקודה זו, דהוא היצר הרע. ורק ע"י מאור התורה יכולים להחזירו למוטב, שזה נקרא הטבת הנרות. וכשמתקנים את כלי הקבלה יש מקום לאור ה' שיאיר בתוך הגוף, ואז נקרא הגוף מנורה. והגוף נברא עם ז' מדות לעבוד בהן: חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות, וזה מרמז לשבעת קני המנורה.
אולם לא יכולים להדליק את הגוף בפעם אחת, דיש עליות ויש ירידות. לכן כתוב "בהעלותך" - שכל פעם צריכים להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, היינו שכבר לא צריך התגברות כל פעם, וזה כשזוכה האדם לאמונה בקביעות. מטעם זה צרי