לדוד משכיל
New member
פרשת בשלח ע"פ הקבלה
פרשת בשלח מספרת לנו על סדר יציאת עם ישראל ממצרים: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". מבחינה פנימית צריכים להבין את הדברים כך: "ויהי בשלח פרעה את העם" – בזמן שיצה"ר של האדם שולח את האדם לחפשי מתוך הכבלים, מתוך חבלי בית האסורים של הרצון לקבל, של האהבה העצמית של האדם - "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא" – האלקים לא רצה לקחת את העם בדרך הקרובה. למה? "כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" כלומר: אם יראו איזו מלחמה מזדמנת אז יחזרו בחזרה למצרים, כי לא ירצו להתאמץ ולהתמודד עם שום קושי, ולכן "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" זאת אומרת: לא לקח אותם הבורא דרך ארץ קרובה אלא סובב אותם דרך המדבר – ים סוף כדי שלא תהיה סכנה שיחזרו לארץ מצרים. מה הוא באור הדברים הללו על פי פנימיות התורה? שמעתי ממורי ורבי הרב אשלג זצ"ל: מה הוא ההבדל בין דרך קרובה לדרך רחוקה? הוא אמר כך: דרך קרובה הכוונה שהיא קרובה לליבו של האדם. דרך רחוקה הכוונה שהיא רחוקה מליבו של האדם. בזמן שמציעים לאדם לעבוד בתורה ובמצוות אז מבטיחים לו שיהיה לו טוב בעוה"ז ובעוה"ב, ואז תכף ומיד כשהאדם שומע שיהיה לו טוב, שהוא יכול להרויח כל מיני רווחים וטובות הנאה, בעוה"ז וגם בעוה"ב, זה קרוב לליבו. זה קרוב לאינטרס של האדם. לכן תכף ומיד האדם מסכים. אבל אם אדם מקיים תורה ומצוות ומתאמץ ואומרים לו: אתה צריך להתאמץ ולהתיגע למעלה מהכח האנושי, ומה יהיה השכר שלך? מה תרוויח ומה תקבל? אתה תקבל את זה שתגיע למצב שלא תרצה כלל את תועלת עצמך, תרצה רק את תועלת הזולת, אתה תגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך" "ואהבת את ה' אלקיך" ולא תרצה שום דבר בשביל עצמך, אתה תגיע למצב של עבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל שום פרס, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. אז אם האדם הוא באמת רציני והוא מתיגע כפי שצריך בתורה ובמצוות ועושה את המקסימום מצידו, והוא שומע כזה דבר, אז מתעורר אצלו סימן שאלה גדול מאוד: מה ז"א? אני עובד ועושה את כל מה שהקב"ה מצווה עלי, מתייגע ביגיעה גדולה מאוד, ובסוף אתם אומרים לי שלא ארויח שום דבר? לא בעוה"ז ולא בעוה"ב? רק מה אני ארויח? שאני אגיע למצב שאני ארצה לתת את כל מה שיש לי לאחרים? זאת נקראת דרך רחוקה. כי היא רחוקה מליבו של האדם. אדם יכול לעשות את הדברין הקשים ביותר, בתנאי שהוא מזהה רווח שיגיע לרצון לקבל שלו, שישתלם לאהבה העצמית ולאינטרס שלו. אנשים עושים דברים מטורפים – אנשים מעפילים לפסגת האוורסט. הם מתכוננים לזה חודשים, ואחר כך המסע עצמו, מסע של שבועות רבים בקשיים גדולים, אבל הכל כדאי כי הרצון לקבל של האדם מבין את התענוג שיהיה לו אם הוא יצליח לעשות זאת. דוגמא נוספת: תופעת התאבדות של המוסלמים: מה פתאום אדם מוכן להפרד מהחיים עלי אדמות? התשובה: כי מבטיחים לו שבזכות מסירות הנפש שלו הוא יקבל גם עדן נפלא. כאן הוא סובל שניה אחת ואחר כך הוא זוכה לגן עדן נפלא, נצחי ולתענוגים נצחיים. גם את זה הגוף מבין טוב. הגוף יכול להבין כל מאמץ שיהיה בלתי שפוי ככל שיהיה בתנאי שזה משתלם. שמעתי, שיש אנשים שעושים דיאטות של מיץ. שמונה חודשים לא אוכלים כלום ורק שותים מיץ. נשמע בלתי שפוי לחלוטין. שמעתי שיש בודהיסטים שיושבים מול קיר חודשים ולא זזים. גם כן נשמע בלתי שפוי. אבל כל הדברים הבלתי שפויים, ברגע שמתבוננים ברווחים שמרויחים מהם אז הגוף מקבל אותם. כי הגוף יכול לקבל כל דבר בתנאי שהוא מזהה את ההשתלמות – איך זה ישתלם לו. ובשביל זה אנשים מסוגלים לעשות את הדברים הכי קשים ומשונים בעולם. להבדיל אלף אלפי הבדלות גם בתורה ובמצוות אנשים יכולים לקבל על עצמם לגמור את כל הש"ס, ולדעת אותו מהסוף להתחלה. אנשים יכולים לקבל על עצמם כל מיני פעילויות ומצוות בתנאי שהרצון לקבל מבין מה הוא עתיד לקבל מכל הפעילות הזאת. זה נקרא דרך קרובה – קרובה לטבע האדם שהוא טבע של קבלה (במאמר מוסגר יש לציין: תו"מ גם אם האדם עושה למען עצמו, בכל זאת מקיים מצות הבורא שיש לה ערך חשוב, ומ"מ כמובן שצריך לשאוף לקיום טהור). אם רק נבוא לאדם ונאמר לו: אתה יודע, כל התורה והמצוות שאתה עוסק בהם אל תעסוק בהם בשביל רווח אישי. הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות תשובה כותב שאם אדם לומד תורה ומקיים מצוות למען האינטרס זו היא עבודה בדרג נמוך, אבל העבודה האמיתית היא להתיגע בתורה הקדושה ובמצוות לא מטעם שום אינטרס – לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, אלא מטעם אהבת הבורא. הווה אומר שאדם צריך להתיגע בתורה ובמצוות והשכר שלו – שיגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך" "ואהבת את ה' אלקיך" ואז יהיה מוכן לוותר על כל הנכסים האישיים שלו – לתת הכל למען הזולת, למען בוראו. וזוהי דרך רחוקה מאוד מליבו של האדם. הוא מוכן להסכים לדרך הזאת רק אם הוא לא מבין באמת מה מבקשים ממנו. לכן יש אנשים שאומרים: בודאי שאנו מוכנים ללכת בדרך הזו, וזה משום שהם לא מבינים עדיין מה רוצים מהם. אבל כשמתחילים ללמד מן השמים את האדם מה בעצם דורשים ממנו, על מה צריך כאן לוותר והוא מתחיל לראות במה כרוך כל זה אז מהר מאוד הוא נרתע. וזה מה שכתוב כאן:"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ז"א: הקב"ה מוציא את האיש הישראלי ממצרים ולוקח אותו לכיוון של קבלת התורה. זאת היא המטרה: קבלת התורה והכניסה לא"י. הוא לא לוקח אותו בדרך קרובה. כלומר: הקב"ה לא לוקח את האיש הישראלי מראש בדרך שתשתלם לאהבה העצמית שלו. כי אם הקב"ה מוציא את האיש הישראלי ממצרים מתוך הבטחה על בסיס של אהבה עצמית, אז ברגע הראשון שתהיה איזה מלחמה, הכוונה למלחמה פנימית, מלחמת הנפש שבה האדם יצטרך לוותר על אי אלה עניינים מהאהבה העצמית שלו הוא תיכף ומיד לא ירצה. הוא ירצה לחזור למצרים וזהו. לכן מלכתחילה לוקח האלקים את האיש הישראלי דרך ארץ רחוקה. כלומר: מההתחלה הבסיס של החינוך של האדם צריך להיות בסיס אמיתי, בסיס נכון. לא בסיס של אינטרס ולא בסיס של אהבה עצמית. מראש צריך לאמר לאדם מה הוא הכיוון האמיתי. גם אם האדם לא מסוגל לקבל זאת בהתחלה, אבל צריך מראש לומר לו לאיזה מטרה שואפים פה – מה הוא הכיוון. בכדי שלא יבוא למצב שתהיה מלחמה קטנה ותיכף ומיד הוא יסוג לאחור. אלא יוכל לחנך את עצמו לאט לאט בדרך הנכונה – דרך של אהבת הזולת ולא דרך של אהבת עצמו. לכן כתוב: "ויסב אלקים את העם דרך המדבר". מדבר מסמל מקום שאין בו לחלוחית ותענוג. מראש היציאה ממצרים שהיא יציאה משליטת הקליפה של הרצון לקבל והליכה לכיוון הר סיני אומר הקב"ה: אתם יצאתם עכשיו משליטת הרצון לקבל וזה נשאר הבסיס שלכם, ולכן הוא לוקח אותם דרך המדבר – במדבר אין דבר, אין צמחים, אין גשם, יש חול. וזהו בכדי להרגיל את האדם לאמת שהיא עניין האהבה. כשהאדם אוהב את זולתו אהבה אמיתית הוא מוכן לעשות בשבילו, גם אם זה לא ישתלם לו עצמו. כאשר שנים אוהבים הם מוכנים לעשות זה למען זו בלי שום תנאים, אלא רק מתוך מגמה שיהיה טוב לשני. כמו"כ לגבי הבורא – קיום התורה והמצוות הוא לא רק מתי שזה נוח וטוב לי. אלא גם בזמן שקיום המצוות קשה, דווקא אז המבחן של האדם - אם הוא פועל מתוך אהבה עצמית או מתוך אהבה הזולת.
פרשת בשלח מספרת לנו על סדר יציאת עם ישראל ממצרים: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". מבחינה פנימית צריכים להבין את הדברים כך: "ויהי בשלח פרעה את העם" – בזמן שיצה"ר של האדם שולח את האדם לחפשי מתוך הכבלים, מתוך חבלי בית האסורים של הרצון לקבל, של האהבה העצמית של האדם - "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא" – האלקים לא רצה לקחת את העם בדרך הקרובה. למה? "כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" כלומר: אם יראו איזו מלחמה מזדמנת אז יחזרו בחזרה למצרים, כי לא ירצו להתאמץ ולהתמודד עם שום קושי, ולכן "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" זאת אומרת: לא לקח אותם הבורא דרך ארץ קרובה אלא סובב אותם דרך המדבר – ים סוף כדי שלא תהיה סכנה שיחזרו לארץ מצרים. מה הוא באור הדברים הללו על פי פנימיות התורה? שמעתי ממורי ורבי הרב אשלג זצ"ל: מה הוא ההבדל בין דרך קרובה לדרך רחוקה? הוא אמר כך: דרך קרובה הכוונה שהיא קרובה לליבו של האדם. דרך רחוקה הכוונה שהיא רחוקה מליבו של האדם. בזמן שמציעים לאדם לעבוד בתורה ובמצוות אז מבטיחים לו שיהיה לו טוב בעוה"ז ובעוה"ב, ואז תכף ומיד כשהאדם שומע שיהיה לו טוב, שהוא יכול להרויח כל מיני רווחים וטובות הנאה, בעוה"ז וגם בעוה"ב, זה קרוב לליבו. זה קרוב לאינטרס של האדם. לכן תכף ומיד האדם מסכים. אבל אם אדם מקיים תורה ומצוות ומתאמץ ואומרים לו: אתה צריך להתאמץ ולהתיגע למעלה מהכח האנושי, ומה יהיה השכר שלך? מה תרוויח ומה תקבל? אתה תקבל את זה שתגיע למצב שלא תרצה כלל את תועלת עצמך, תרצה רק את תועלת הזולת, אתה תגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך" "ואהבת את ה' אלקיך" ולא תרצה שום דבר בשביל עצמך, אתה תגיע למצב של עבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל שום פרס, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. אז אם האדם הוא באמת רציני והוא מתיגע כפי שצריך בתורה ובמצוות ועושה את המקסימום מצידו, והוא שומע כזה דבר, אז מתעורר אצלו סימן שאלה גדול מאוד: מה ז"א? אני עובד ועושה את כל מה שהקב"ה מצווה עלי, מתייגע ביגיעה גדולה מאוד, ובסוף אתם אומרים לי שלא ארויח שום דבר? לא בעוה"ז ולא בעוה"ב? רק מה אני ארויח? שאני אגיע למצב שאני ארצה לתת את כל מה שיש לי לאחרים? זאת נקראת דרך רחוקה. כי היא רחוקה מליבו של האדם. אדם יכול לעשות את הדברין הקשים ביותר, בתנאי שהוא מזהה רווח שיגיע לרצון לקבל שלו, שישתלם לאהבה העצמית ולאינטרס שלו. אנשים עושים דברים מטורפים – אנשים מעפילים לפסגת האוורסט. הם מתכוננים לזה חודשים, ואחר כך המסע עצמו, מסע של שבועות רבים בקשיים גדולים, אבל הכל כדאי כי הרצון לקבל של האדם מבין את התענוג שיהיה לו אם הוא יצליח לעשות זאת. דוגמא נוספת: תופעת התאבדות של המוסלמים: מה פתאום אדם מוכן להפרד מהחיים עלי אדמות? התשובה: כי מבטיחים לו שבזכות מסירות הנפש שלו הוא יקבל גם עדן נפלא. כאן הוא סובל שניה אחת ואחר כך הוא זוכה לגן עדן נפלא, נצחי ולתענוגים נצחיים. גם את זה הגוף מבין טוב. הגוף יכול להבין כל מאמץ שיהיה בלתי שפוי ככל שיהיה בתנאי שזה משתלם. שמעתי, שיש אנשים שעושים דיאטות של מיץ. שמונה חודשים לא אוכלים כלום ורק שותים מיץ. נשמע בלתי שפוי לחלוטין. שמעתי שיש בודהיסטים שיושבים מול קיר חודשים ולא זזים. גם כן נשמע בלתי שפוי. אבל כל הדברים הבלתי שפויים, ברגע שמתבוננים ברווחים שמרויחים מהם אז הגוף מקבל אותם. כי הגוף יכול לקבל כל דבר בתנאי שהוא מזהה את ההשתלמות – איך זה ישתלם לו. ובשביל זה אנשים מסוגלים לעשות את הדברים הכי קשים ומשונים בעולם. להבדיל אלף אלפי הבדלות גם בתורה ובמצוות אנשים יכולים לקבל על עצמם לגמור את כל הש"ס, ולדעת אותו מהסוף להתחלה. אנשים יכולים לקבל על עצמם כל מיני פעילויות ומצוות בתנאי שהרצון לקבל מבין מה הוא עתיד לקבל מכל הפעילות הזאת. זה נקרא דרך קרובה – קרובה לטבע האדם שהוא טבע של קבלה (במאמר מוסגר יש לציין: תו"מ גם אם האדם עושה למען עצמו, בכל זאת מקיים מצות הבורא שיש לה ערך חשוב, ומ"מ כמובן שצריך לשאוף לקיום טהור). אם רק נבוא לאדם ונאמר לו: אתה יודע, כל התורה והמצוות שאתה עוסק בהם אל תעסוק בהם בשביל רווח אישי. הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות תשובה כותב שאם אדם לומד תורה ומקיים מצוות למען האינטרס זו היא עבודה בדרג נמוך, אבל העבודה האמיתית היא להתיגע בתורה הקדושה ובמצוות לא מטעם שום אינטרס – לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, אלא מטעם אהבת הבורא. הווה אומר שאדם צריך להתיגע בתורה ובמצוות והשכר שלו – שיגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך" "ואהבת את ה' אלקיך" ואז יהיה מוכן לוותר על כל הנכסים האישיים שלו – לתת הכל למען הזולת, למען בוראו. וזוהי דרך רחוקה מאוד מליבו של האדם. הוא מוכן להסכים לדרך הזאת רק אם הוא לא מבין באמת מה מבקשים ממנו. לכן יש אנשים שאומרים: בודאי שאנו מוכנים ללכת בדרך הזו, וזה משום שהם לא מבינים עדיין מה רוצים מהם. אבל כשמתחילים ללמד מן השמים את האדם מה בעצם דורשים ממנו, על מה צריך כאן לוותר והוא מתחיל לראות במה כרוך כל זה אז מהר מאוד הוא נרתע. וזה מה שכתוב כאן:"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ז"א: הקב"ה מוציא את האיש הישראלי ממצרים ולוקח אותו לכיוון של קבלת התורה. זאת היא המטרה: קבלת התורה והכניסה לא"י. הוא לא לוקח אותו בדרך קרובה. כלומר: הקב"ה לא לוקח את האיש הישראלי מראש בדרך שתשתלם לאהבה העצמית שלו. כי אם הקב"ה מוציא את האיש הישראלי ממצרים מתוך הבטחה על בסיס של אהבה עצמית, אז ברגע הראשון שתהיה איזה מלחמה, הכוונה למלחמה פנימית, מלחמת הנפש שבה האדם יצטרך לוותר על אי אלה עניינים מהאהבה העצמית שלו הוא תיכף ומיד לא ירצה. הוא ירצה לחזור למצרים וזהו. לכן מלכתחילה לוקח האלקים את האיש הישראלי דרך ארץ רחוקה. כלומר: מההתחלה הבסיס של החינוך של האדם צריך להיות בסיס אמיתי, בסיס נכון. לא בסיס של אינטרס ולא בסיס של אהבה עצמית. מראש צריך לאמר לאדם מה הוא הכיוון האמיתי. גם אם האדם לא מסוגל לקבל זאת בהתחלה, אבל צריך מראש לומר לו לאיזה מטרה שואפים פה – מה הוא הכיוון. בכדי שלא יבוא למצב שתהיה מלחמה קטנה ותיכף ומיד הוא יסוג לאחור. אלא יוכל לחנך את עצמו לאט לאט בדרך הנכונה – דרך של אהבת הזולת ולא דרך של אהבת עצמו. לכן כתוב: "ויסב אלקים את העם דרך המדבר". מדבר מסמל מקום שאין בו לחלוחית ותענוג. מראש היציאה ממצרים שהיא יציאה משליטת הקליפה של הרצון לקבל והליכה לכיוון הר סיני אומר הקב"ה: אתם יצאתם עכשיו משליטת הרצון לקבל וזה נשאר הבסיס שלכם, ולכן הוא לוקח אותם דרך המדבר – במדבר אין דבר, אין צמחים, אין גשם, יש חול. וזהו בכדי להרגיל את האדם לאמת שהיא עניין האהבה. כשהאדם אוהב את זולתו אהבה אמיתית הוא מוכן לעשות בשבילו, גם אם זה לא ישתלם לו עצמו. כאשר שנים אוהבים הם מוכנים לעשות זה למען זו בלי שום תנאים, אלא רק מתוך מגמה שיהיה טוב לשני. כמו"כ לגבי הבורא – קיום התורה והמצוות הוא לא רק מתי שזה נוח וטוב לי. אלא גם בזמן שקיום המצוות קשה, דווקא אז המבחן של האדם - אם הוא פועל מתוך אהבה עצמית או מתוך אהבה הזולת.